הכאוס שרק בן גביר וסמוטריץ' יכולים למנוע

לא קל לשכנע פוליטיקאים דעתנים בחוסר הנורמליות שיש במציאות שבה מפלגות הימין האמוני מפוצלות פיצול מובנה. נראה שאחרי עשרות שנים של פיצול אנחנו כבר לא מסוגלים לקלוט כמה התמונה הזאת מעוותת.לכן ננסה להראות כאן שהבעיה אינה רק קיבעון מחשבתי, אלא לצער הלב משהו עמוק הרבה יותר שקשור לאמונה שלנו בתורה ובאמת שלה: עדיין לא השתכנענו שהקודש והדת יכולים להוביל מדינה. 

וכמו בכל קונספציה גם בנושא הזה הבאג התודעתי גורם לקריאה ולהערכה שגויה של המציאות ולהתעלמות מנתונים. 

אבל לפני הכול צריך להתחיל מפריסת המפה הפוליטית הכוללת. 

התעלומה הפוליטית: העם הולך ימינה וגוש הימין בסכנה

הנטייה הטבעית של מחנה הימין בישראל היא להניח שבסוף הכל יסתדר בקלפי. זהו הרגל היסטורי שנשען על הסקרים הנוטים פעמים רבות להחמיא לשמאל, בעוד תוצאות האמת מיטיבות עם הימין. אלא שבמציאות הנוכחית מגמות הסקרים השליליות אינן בגדר רעש חולף שמותר להתעלם ממנו. תסריט של הפסד פוליטי של גוש הימין ואיבוד השלטון בבחירות הקרובות אינו מופרך, והוא אפשרות ריאלית שיש להישיר אליה מבט.

האפשרות הממשית של הפסד הימין יוצרת אנומליה, מעין תעלומה פוליטית שדורשת פענוח. הרי אם נבחן את עמדותיו המהותיות של הציבור הישראלי – לא דרך חלוקת מנדטים אלא דרך השקפות עולם – נגלה תהליך עמוק של התפכחות, התקרבות לתורה ותזוזה ימינה, בפרט לאחר טבח שמחת תורה. 

הביטוי הברור ביותר להתפכחות הציבורית הזו נמצא דווקא באופן שבו מפלגות גוש השמאל-מרכז משווקות את עצמן. מנהיגים כמו בני גנץ, נפתלי בנט, גדי איזנקוט, ואפילו יאיר לפיד מעמעמים את עמדותיהם הקודמות, מתחפשים לימין ומציגים מסרים ביטחוניים ניציים כדי לקרוץ לרוב הישראלי, עד כדי הצהרות הזויות כמו יאיר לפיד שמתבדח על שהוא בעצם "ליכודניק בדעותיו". ואחרי כל זה, חרף ההתיימנות של העם והתחפושות של השמאל, גוש הימין נמצא בסכנה. את התעלומה הזו אנשים נוטים לפטור בקלות מדי בסיסמה השטחית של "זה הכול ביבי". אך נתניהו, עם כל כוחו וכישרונותיו, הוא רק מייצג של סיפור מהותי בהרבה. 

דינמיקת השמאל והחשש למלחמת אחים

כדי להבין את גודל השעה חובה להתעכב על המשמעות המעשית של התסריט הלא-טוב: עליית ממשלת שמאל. השמאל, חרף התחפושות והצהרות המרכז שלו, נותר שמאל. התפיסה המדינית שלו לצערנו עדיין מנותקת מהותית מהמסורת ומהתורה, ולכן הוא ממשיך לדבוק בקונספציות היוצרות הבחנות מלאכותיות ומסוכנות בין מוטיבציות רצחניות אסלאמיסטיות בעזה ובין "אסלאמיסטיות פרגמטית" כביכול של מנסור עבאס, לצד המשך ההישענות על הרשות הפלסטינית כגורם מתון. הדפוסים האלה לצערנו עדיין טבועים עמוק בשמאל. 

ממשלה כזו תיכנס לשלטון ותפעל מתוך הבנה ברורה שימיה קצובים. הפנמת הזמניות הזו תוביל אותה לפעול בכוחניות ובדורסנות כדי לקבע כמה שיותר עובדות בשטח ולהחזיר את ישראל לגבולות "ישראל הקטנה". התנופה הלאומית ביהודה ושומרון לא רק תיבלם, אלא תחווה טראומה קשה של הרס מרבי.

אלא שהפעם יפגוש השמאל מציאות שונה לחלוטין משהייתה בימי ההתנתקות. דור המתיישבים הנוכחי החליף את דור עפרה הממלכתי בדור אקטיביסטי של חוות וגבעות המבין שהוא נלחם על חייו ועל חיי האומה בארץ ישראל. הניסיונות של מערכות המדינה להכשיר מלחמת אחים – שמתחילים כבר עכשיו באמצעות מונחים מעוותים כמו "טרור מתנחלים" או "נוח'בות יהודיות" – יובילו להתנגדות חריפה בשטח. זהו אינו תסריט אפוקליפטי לחזות עימותים באש חיה מול ממשלת שמאל כוחנית, שכבר היינו עדים לנכונותה להשתמש בנשק בימי ההתנתקות, רק שהפעם היא תעמוד מול קבוצה תמימה וותרנית הרבה פחות. יאיא פינק מונה כבר היום לאחראי למלחמה נגד "הטרור היהודי" כביכול. זה לא רק פופוליזם, זאת הצהרת כוונות למלחמת דם אמיתית. 

בה בעת תתורגם שנאת החרדים המשולהבת למדיניות דורסנית של ממש גם כלפי המגזר החרדי. השנאה הגוברת כלפי חרדים, שכבר עכשיו מקבלת לגיטימציה אפילו במחנה הלאומי, למרבה הצער, עלולה להיות מתורגמת למראות של כאוס אמיתי ברחובות בני ברק וירושלים. 

והיכולת לעצור את הכאוס הזה תהיה כמעט בלתי אפשרית. נצטרך להשקיע תפילות רבות כדי לצמצם את הכאב בעם. 

עם זאת לתסריט הרע הזה יהיה גם סוף: הכאוס יוביל למפלתו המהירה של שלטון השמאל.

היום שאחרי: הבגרות הפוליטית של המוטיבציה האמונית

מתוך השברים של שלטון כזה תתארגן מחדש המפה הפוליטית. לאחר מהלך שהמוכים העיקריים בו יהיו החרדים ואנשי הציונות הדתית, תפציע סוף סוף בגרות פוליטית. כל הכוחות הפנים-פוליטיים במחנה האמוני – הזרמים הבן-גביריים, הסמוטריצ'יים והפייגליניים – יבינו שעליהם לחדול מלהצטופף בצילו של הליכוד ולהתחיל לחתור בצורה ישירה להנהגה לאומית. המבט המפוכח, אחרי כל כך הרבה כאב שייחווה כאן, יגרום אפילו למפלגות החרדיות לחשוב מחדש על המציאות הלאומית ויכריח אותן לעלות מדרגה מנהיגותית. את הבגרות הכפויה הזאת בדיוק צריך להקדים. אפשר להתבגר בלי לעבור את כל זה. 

מי מוסמך להציע את עצמו להנהגת המדינה?

כאן נחשף הבאג התודעתי העמוק של הפוליטיקה הדתית. בפוליטיקה הישראלית יש מציאות אנומלית, בלתי מוסברת כמעט: כל פוליטיקאי מציע את עצמו ברצינות גמורה להנהגת המדינה ולראשות הממשלה – אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, בני גנץ, גדי איזנקוט. היחידים שאינם מסוגלים לעשות זאת, אפילו לא בעיני עצמם, הם האנשים שעומדים בראש מפלגות הימין הדתי. זו אינה ענווה פוליטית; זו תודעה עמוקה, גם של בוחריהם, המשוכנעת שפוליטיקה דתית היא נהדרת ומוכשרת ופועלת יפה, אבל אינה כשרה או אינה ראויה להנהגה כוללת. זו לא ראייה מפוכחת אלקטורלית אלא "קטנות דתית" קלסית שמסרבת לקבל אחריות.

הסיבה שהימין הדתי אינו מארגן את עצמו למפלגה גדולה המלאה בניגודים אנושיים אלא עוסק רק בספירת מנדטים שיפעילו על נתניהו מישקולת מימין, היא כי הוא אינו רוצה ואינו מאמין שדתיים יכולים באמת להנהיג מדינה. "זה לא השלב" הוא תירוץ כיסוי לחוסר אמונה ביכולת הקודש להוביל מדינה. כן, כן – מתישהו תאורטית זה אמור לעבוד, אבל "עוד לא". 

ולכן אנחנו נסביר לעצמנו בהמון הסברים איך סמוטריץ' פונה לקהל מסוים ובן גביר מביא קהל אחר, ולכן זה נכון אלקטורלית (מה שעוד רגע נראה שהוכח שהוא שגיאה). אנחנו גם לא נרגיש סתירה כשמדברים על הליכוד לדוגמה,  כי נראה לנו הכי טבעי שזאת רשימה שיכולה להכיל את טלי גוטליב מצד אחד ואת גדעון סער מהצד השני, או את חנוך מילביצקי לצידו של אביחי בוארון, ולמרות השוני אמיר אוחנה דווקא משלים את התמונה. אבל סמוטריץ' ובן גביר? שם "ברור" שהם יכולים להקים לכל היותר בלוק טכני.

קראתי כל כך הרבה מאמרים מלומדים שמסבירים למה הפיצול בין בן גביר לסמוטריץ' הגיוני. ממש לתפוס את הראש בחוסר אונים. ברמה המיסטית אפשר לקרוא לתירוצי הפיצול הללו "מעשה שטן". ברמה הריאלית זו פשוט חוסר בגרות פסיכולוגית וחברתית – סירוב להכיל פערים כדי לבנות עוצמה שלטונית. ובאופן העמוק יותר – באג אמוני עמוק שלא רואה איך קודש, עם כל הכבוד אליו, יכול להוביל מדינה. 

עיוורון לעובדות ההיסטוריות ואשליית הסקרים

הנתונים הגולמיים מהשנים האחרונות מספרים את כל הסיפור ומוכיחים את גודל האיוולת שבפיצול:

בחירות 2013: ריצה משותפת של הבית היהודי והאיחוד הלאומי הביאה 12 מנדטים. מנגד, עוצמה לישראל (אלדד ובן ארי) רצה בנפרד, לא עברה את אחוז החסימה ושרפה 66,775 קולות ימין.

בחירות 2015: הבית היהודי רצה לבדה וירדה ל-8 מנדטים. בה בעת מפלגת יחד (אלי ישי ועוצמה יהודית) רצה בנפרד, נותרה בחוץ וזרקה לפח 125,158 קולות.

בחירות 2019 א (התרסקות הפיצול): המחנה התפצל לרסיסים. איחוד מפלגות הימין (הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית) השיג רק 5 מנדטים. הימין החדש (שקד ובנט) נותר בחוץ (138,598 קולות הלכו לאיבוד), וגם זהות של פייגלין (118,031 קולות לפח). קטסטרופה אלקטורלית.

בחירות 2019 ב: ימינה השיגה 7 מנדטים, ואילו עוצמה יהודית נותרה בחוץ והשמידה 83,609 קולות.

בחירות 2020: ימינה ירדה ל-6 מנדטים, עוצמה יהודית שוב נשארה בחוץ (19,402 קולות).

בחירות 2022 (השיא ההיסטורי): כאשר סוף סוף נכפה על המחנה חיבור רחב באמת (הציונות הדתית ועוצמה יהודית), התוצאה הייתה פנומנלית – 14 מנדטים ו-516,470 קולות! זהו שיא של כל הזמנים, יותר מחצי מיליון מצביעים, שהוכיחו כי כשהמחנה רץ יחד, הוא לא רק מציל קולות אלא מכפיל את כוחו והופך לגורם המכריע בהנהגת המדינה.

אם כך, איך ממשיכים לנמק כאן נימוקים הזויים? אולי זה משום שכאשר קונספציית החזון פגומה ותודעת ההנהגה לקויה, גם יכולת קריאת הנתונים הפשוטה ביותר משתבשת. זהו בדיוק אותו עיוורון של "מומחי עזה" לפני המלחמה: מאחר שהיו מנותקים מהיסוד ומהבנת הסיפור התנ"כי הגדול, הם כשלו בקריאת מציאות שכל יהודי אמוני פשוט זעק גם בלי רקע מודיעיני. כך גם הפוליטיקאים והיועצים הדתיים, ששוקעים כיום שוב בטקטיקה ובתרחישי פיצול, מפספסים את המציאות המתמטית הפשוטה ביותר.

שנאת נתניהו: כעס אינטואיטיבי למפה פוליטית לא-נורמלית 

התעלומה האלקטורלית שדיברנו עליה בהתחלה – הסכנה לימין למרות נהירת העם למסורת – קשורה בדיוק לנקודה זו, ולא לסיפור הכיסוי של "רק ביבי" או "רק לא ביבי". ההיסטוריה הפוליטית של ישראל בנויה משלבים: בשלב הראשון שלטה כאן הציונות החילונית המנותקת מהמסורת של מפא"י, ועשתה עבודה נהדרת לשעתה ועבודה רעה כשעברה שעתה. ב-1977, לאחר מאבק עיקש של מנחם בגין שהציע עצמו להנהגה הרבה קודם, הפציע השלב השני: ציונות לאומית המחוברת למסורת של הליכוד. אלא שהשלב השלישי והטבעי היה אמור להתרחש מזמן – צמיחתה של הנהגה אמונית, דתית-לאומית, המציעה לעם ישראל לאומיות המחוברת לתורת ישראל ולא לתורת ז'בוטינסקי – השלב הזה מסרב אפילו להציע את עצמו לבוחר. 

וכך הכוח הפוליטי הדתי נותר תמיד בדפוס של שברי מפלגות. 

קשה לקבל את זה, אבל השנאה העמוקה לנתניהו, לא משמאל אלא גם מימין, היא למעשה זיהוי אינטואיטיבי שעם כל כישרונותיו, הוא מייצג שלב פוליטי שעבר זמנו. הקב"ה נותן לאיש הגדול הזה סייעתא דשמיא עצומה ברחמיו עלינו, אך הוא בעצם פיצוי זמני על שלב שמתעכב.

לא צריך להתכחש לעוצמתו ולהישגיו האדירים של ראש הממשלה כדי לרצות ולהציע חלופה אמונית בבוא העת. גם דוד ידע לכבד את מלכותו של שאול בכל תקופת עומדה, בלי שטשטש את חובתו להציע לעם את עצמו לחלופה של השלב הבא. את התזמון המציאות הא-לוהית תיצור: פעם זה היה נביא, והיום א-לוהים מופיע גם דרך הפתקים בקלפי. אבל את ההנהגה האמונית הלאומית צריך לשים על המדף כאפשרות. 

לעיכובים היסטוריים כאלו יש מחירים איומים. אם ההנהגה הדתית הייתה בונה את עצמה להנהגה לאומית, ייתכן שלא היינו מגיעים למחדל ולטבח של שמחת תורה. בדיוק כפי שאם המסה הקריטית של עולם התורה הייתה מזהה לפני השואה שהגיעה העת לעלות לארץ ישראל ולקבל אחריות ריבונית, ייתכן שמלחמת העולם לא הייתה מגיעה לממדי ההרס והרוע שהגיעה אליהם רק בשביל לחדד לנו את הדחיפות הלאומית.

אגב את אותם דברים אפשר וצריך לכתוב גם על הפוליטיקה החרדית, שאם לא יקרה נס, גם היא תתפכח רק אחרי טראומה נוספת. 

השבת הנורמליות 

חלפו ארבע שנים חשובות מאוד מאז ימי 14 המנדטים שהגיעו בזכות נתניהו, שהכריח ברגע האחרון את מנהיגי המפלגות לרוץ ביחד. יש מאגר בוחרים עצום של צעירים, דתיים וימניים, שלא הצביעו בבחירות הקודמות ומחפשים בית מנהיגותי. הציבור בשל למפלגה גדולה שתחבר בין סמוטריץ', בן גביר, משה פייגלין, אבי מעוז ודמויות חדשות כמו צביקה מור ועופר וינטר.

אין כאן הצעה למהלך פלאי שיתרחש מייד, אבל הצגת חלופה הנהגתית אמונית של מפלגה אחת מאוחדת שמציעה את עצמה להנהגה לאומית תחזיר בסופו של דבר את הנורמליות לגוש הימין. זו לא צריכה להיות מפלגה לעומתית לנתניהו אלא כוח שאומר בביטחון פשוט: "אנו מציעים חזון שלם. קריאת המציאות שלנו הוכיחה את נכונותה לאורך כל הדרך. כעת תנו לנו להוביל".

בחירות אחרי בחירות יושבות על השיבר הפוליטי הדתי ישויות שונות: פעם המפד"ל מול תקומה, פעם הבית היהודי מול עוצמה יהודית. זה לא משנה. השלב ההיסטורי הבא הולך ומתכנס, דוחק ותובע את עצמו. המבחן האמיתי הניצב כעת לפתחם של ראשי הימין האמוני הוא אם הם יצליחו להקדים את פני הרוע שיתבע את המדרגה הבאה ויחתרו להנהגה לאומית מאוחדת, או יגלגלו את האחריות ההיסטורית הלאה וישאירו אותנו בכאוס שעלול לעלות לנו במחירים כבדים.

מעבר תודעתי כזה של ההנהגה האמונית מהסתגרות מגזרית להצעת תורת ישראל וזהות יהודית כפלטפורמה לניהול מדינה, עשוי לחולל תנודות טקטוניות מפתיעות במפה הפוליטית:

חלק עצום ממי שחונים כיום במחנות ה"אנטי-ביבי" (במיוחד בימין המתון ובימין הרך) אינם מונעים משנאה עיוורת אלא מייאוש מוחלט ומחיפוש אחר חלופה מנהיגותית אמיתית. ברגע שתקום פלטפורמה אמונית גדולה שאינה כפופה אוטומטית לליכוד כקבלן ביצוע, היא תוכל להיות בית אותנטי למאות אלפי מצביעים שמחפשים דרך, יציבות ואידאולוגיה קשיחה.

האם מפלגה כזו תכבוש את ראשות הממשלה כבר בבחירות הקרובות? אולי כן ואולי לא. ה' יתברך והקלפי יאמרו דברם. מה שכן אפשר להעריך הוא שמהלך כזה במקרה הרע ישחזר את ההצלחות האלקטורליות שמנינו כאן, ובמקרה המפתיע אולי גם יקרו כאן תהליכים אלקטורליים מפתיעים יותר. מהמוטל עלינו לא נוכל לברוח.