- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
במבט שטחי, נראה היה שהקרב הוכרע. אם מסתובבים בשנים האחרונות בישיבות, באולפנות, או אפילו במסדרונות הכנסת, התחושה בקרב הציבור האמוני והתורני היא של ניצחון בנוק-אאוט. התהליך שעברה הציונות הדתית היה שיקוף כמעט מדויק של מה שהתרחש במפה הפוליטית הכללית בישראל: הכף נטתה בבירור ימינה - הן פוליטית והן דתית.
המוסדות השמרניים - ישיבות הקו, המכינות התורניות והגרעינים - הלכו וגדלו בקצב מסחרר, בעוד המוסדות הליברליים דשדשו מאחור. גם בזירה הפוליטית, הניסיון האחרון לייצר אלטרנטיבה "ליברלית-דתית" בדמותם של נפתלי בנט ואיילת שקד, שהתיימרו להציג יהדות מתונה ומחברת, הסתיים בהתרסקות מפוארת ובמחיקה כמעט מוחלטת מהמפה. במקביל, נקודת התורפה ההיסטורית של האגף התורני - התקשורת - הפכה לפתע לנקודת חוזקה. אם בעבר הימין הדתי היה מגמגם מול המיקרופונים, הרי שהשנים האחרונות סימנו את תור הזהב שלו עם אחיזה איתנה בכלי תקשורת משפיעים כמו 'עולם קטן', 'בשבע' וערוץ 14.
אבל בפוליטיקה כמו בפיזיקה לכל פעולה יש תגובת נגד. בשנתיים האחרונות אנחנו עדים להתארגנות מחודשת, שיטתית ומתוחכמת של האגף הליברלי בציונות הדתית. זה כבר לא אוסף של קולות בודדים או ממורמרים, אלא מערך שנבנה בקפידה בכמה צירים במקביל: תקשורת, רעיונות, וארגוני שטח.
הכתבה הזו לא נולדה כדי ללעוג לניסיונות הללו, ובטח שלא כדי לבטל אותם בהינף יד. להיפך. המטרה שלה כפולה: ראשית, לפרגן על העבודה הרצינית שנעשית שם. יש כאן מהלך אסטרטגי שראוי להערכה מקצועית. אבל בעיקר לשמש קריאת השכמה לציבור האמוני. המטרה היא לפרוס את המפה, להכיר את הכוחות הפועלים, להבין את "הקונסטרוקציה" החדשה שנבנית מול עינינו.
ההתעוררות הליברלית איננה מקרית, והיא בטח לא ספונטנית. כשמביטים מלמעלה על הזירה, אפשר לזהות מבנה רב-זרועי שנבנה בחוכמה כדי לאגף את הציונות הדתית הקלאסית מכמה כיוונים במקביל. לא בטוח שיש שם שיתוף פעולה מלא ומוצהר אבל יש כאן בהחלט מאפיינים משותפים וגם דמויות שחורזות בין לפחות חלק מהארגונים.
בלי שמץ של נימה קונספירטיבית, אלא אקטיביסטיות ראויה להערכה.
הזרוע הראשונה היא המדיה. במשך שנים, הימין התורני שלט בכיפה עם 'עולם קטן', 'בשבע' ועלונים נוספים. הליברלים הבינו שהם חייבים פלטפורמה משלהם. כך נולד "הדור". מאחורי העלון המושקע הזה, שמחולק באלפי עותקים, עומדת "קרן האחדים" ודמויות כמו בועז אורדמן. המטרה ברורה: לייצר אלטרנטיבה אינטלקטואלית, נקייה ומעוצבת, שתדבר בשפה דתית אבל תכניס בדלת האחורית תכנים שעד היום הודרו מבית הכנסת. המוטיבציה המוצהרת - קונטרה לעולם קטן. השמועות על כך שארגון צהר עומד מאחורי הגיליון לא מקבלות הכרה רשמית אבל זאת הנחה שגם בשיחה שלי עם הרב אברהם סתו היא לא מופרכת מכל וכל.
במקביל, בזירה הדיגיטלית פועל ערוץ "משב". הערוץ, שמזוהה עם ארגון צהר, מציג תופעה מעניינת: בעוד שהחשיפה האורגנית שלו לא מזהירה, ניכרת השקעה כספית אדירה בקידום ממומן ("בוסט") של תכנים ספציפיים. ערוץ זה לא מהסס לשבור מוסכמות: בעבר הגישה בו לוסי אהריש - דמות שבמגזר התורני נתפסת כסמל להתבוללות יותר מאשר לגשר. גם הקו הוויזואלי שם ברור: המגישים והמרואיינים עונדים לא פעם את סיכת החטופים (מאחורינו ברוך ה') - סמל שבטא אמנם הזדהות כואבת ורצון להשבתם, אך הפך מזמן גם למזהה פוליטי מובהק של מחנה השמאל והמחאה נגד הממשלה. המסר הסמוי הוא: היהדות שלנו היא "ישראלית", הומנית, ומחוברת למחאה.
בזמן שהצעירים נדדו לטיקטוק ולאינסטגרם, הציבור הליברלי גילה מחדש את פייסבוק. הרשת החברתית המזדקנת הפכה ל"מגרש הביתי" של הליברל הדתי. שם מתנהלים הדיונים הערים, שם נוצרות קבוצות הלחץ, ושם התחושה היא שהם הרוב. זו זירה שזוכה לעדנה מחודשת, והנתונים מראים שהשיח שם חי, בועט, ולעיתים קרובות מאוד ביקורתי כלפי ההנהגה הרבנית המסורתית.
אבל הפלטפורמה התורנית המשמעותית ביותר כיום של המהלך הוא ללא ספק ההתארגנות סביב סוגיית הגיוס. כאן אנחנו פוגשים את "מרכז ריבוא" ואת הזרוע הביצועית שלו - "ברית המשרתים".
ממחקר קצר שערכנו עולה כי לא מדובר בעוד עמותה למען שוויון בנטל. הארגון, בהובלת דמויות כמו עוז בן-נון (יוצא יחידת אגוז עם רקע בקרנות אמריקאיות ליברליות), מנסה לשרטט קו שבר חדש בחברה הישראלית. במקום ימין ושמאל – "משרתים" מול "משתמטים".
התחכום כאן הוא רב: הם משתמשים בטרמינולוגיה של בן-גוריון ו"ממלכתיות", ומדברים על מעבר מ"ספר שופטים" (שבטים מסוכסכים) ל"ספר יהושע" (ריבונות מאוחדת). אבל בפועל זה הולך ומרגיש קצת כמו מלכודת פוליטית לאגף התורני. הקמפיין האגרסיבי לגיוס חרדים משמש כטריז שנועד לפרק את הברית הפוליטית בין הציונות הדתית לחרדים, ובכך להפיל את ממשלת הימין.
רבים וטובים בציבור הדתי השתכנעו מריבוא וברית המשרתים. נשות מילואימניקים מבית אל ומהר ברכה, שקורסות תחת הנטל וזועקות לצדק (ובצדק), מוצאות את עצמן משתפות פעולה עם גופים שמטרת העל שלהם הפוכה לגמרי מתפיסת עולמן האמונית. הן רוצות שוויון; המארגנים כנראה רוצים יותר את הראש של הממשלה.
ולבסוף, מעל כל אלה מרחפת הרוח של "הרבעון הרביעי". גם אם זו יוזמה שאינה מוגדרת כדתית-לאומית פרופר, היא זוכה לתמיכה רחבה ומלהיבה בקרב האגף הליברלי במגזר. אבל ממש לא רק שם - והוא הצליח לכבוש לבבות של הרבה דמויות תורניות חשובות. השפה של "צמצום הסכסוך", "הסכמות רחבות" ו"ברית מתונה", היא הדלק האינטלקטואלי שמניע את כל הקונסטרוקציה הזו.
המסקנה ברורה: יש כאן מערכת משומנת, עם חלוקת תפקידים ברורה בין אנשי רוח, אנשי שטח, ומערכות מדיה. מי שחושב שמדובר רק בכמה פוסטים בפייסבוק, מפספס את התמונה הגדולה.
כדי להבין את המנוע האידיאולוגי שפועל מאחורי הקלעים, צריך לצלול לעומק הוויכוח. הרב אברהם סתו הוא אולי הדמות הבולטת, הרהוטה והכנה ביותר באגף הזה היום. הוא לא מסתתר מאחורי סיסמאות, ומוכן להישיר מבט גם אל הנקודות הכי כואבות של המחלוקת. בשיחה טעונה ופתוחה, ניסינו להבין: האם אנחנו עדים ללידתה של תנועה חדשה, או שמדובר בגלגול חדש של השמאל הדתי?
"אני מסכים שיש התעוררות", פותח הרב סתו, אבל מיד מסייג "ההתעוררות הזאת, כמו שאני רואה אותה, היא תגובה מאוחרת לתהליך של הקצנה. הקושי נוצר מהברוטאליות. יש שורה של ארגונים כמו 'תורת לחימה', 'סוללים דרך', 'חותם' ו'כושרות', שמייצרים שיח דורסני כלפי עמדות שהן קצת יותר מתונות ומורכבות".
"ברוטאלי זה אומר שאם אני כותב טור, ואז ארגון מתחיל לכתוב עליי שכתבתי ב'עלון של רבני הפרוגרס', שאני 'מתכופף בפני רוחות הפרוגרס' ומעוות את הרב קוק - אלו מילים קשות ומזלזלות. השיח היותר מורכב ופתוח הודר מהבמה הציבורית, מעלוני בתי הכנסת בפרט. התחושה הייתה שיש קול מאוד מרכזי בציונות הדתית - מתון יותר, מורכב יותר - שלא נשמע ונדחק לשוליים. ולכן באנו לשים אותו על הבמה".
אני שמאל?" סתיו כמעט מזדעזע "נכון שיש פה משהו קצת בעייתי בהגדרה. אני אנסה לאפיין שיש בנו מתינות ובניגוד לקיצוניות יש בנו פתיחות למגוון של דעות. כן יש אהדה, אבל מסויגת כלפי ערכי המודרנה, כלפי פמיניזם, הומניזם. יש חתירה ליושר על פני מחנאות. זה דבר מאוד מאוד חשוב ומרכזי. יכול להיות שגם אתה תגיד אותו דבר על עולם קטן, אבל מה אני אעשה…"
אבל כשמדברים על הליבה, על היחס לאלוקים מול העולם המודרני, יש תחושה שהליברליזם הדתי רואה באלוקים סוג של "תרח זקן". מין סבא נרגן שצריך לכבד אותו כי הוא קיים, אני כמעט אגיד שלפעמים התחושה היא שאלוקים הוא כמעט מטרד שמפריע לך לחיים המודרניים והמערביים שאנחנו באמת רוצים לחיות.
"אני מסכים ומקבל את ההבחנה הזאת לגמרי. אבל אני אדייק: הצבה של הקוטב האנושי מול האלוקי - זה זה הסיפור בעצם. עכשיו, השאלה האם אנחנו מקריבים אותו בשלמות ובשמחה, ואפילו מבטלים את הרובד האנושי, יש פה ניואנסים או שאנחנו מציבים אותו כאיזה קוטב שמנהל דיאלוג. יש מי שהולך למקומות באמת קיצוניים, שמבחינתו כל האנושי מקודש והדת היא איזה תרח זקן. המקום שאותו אני מקדם, שבו אני נמצא, זה מקום שבו יש היבטים מסוימים, שבהם כתוצאה משינויי זמנים, כתוצאה מכל מיני דברים, יש נקודות מסוימות בהלכה, בדת, שבהם המתח, שבהם במתח הזה אני נמצא במקום יותר קרוע, אפשר לומר. החוויה הזאת היא חוויה שקשובה לאנושי, ושאיתה אני מזדהה ואפשר לקרוא לה ליברליזם".
בוא נעבור לפוליטיקה. כשמדברים על "ברית המשרתים" ומאידך על היחס לחרדים, יש לפעמים תחושה חריפה מאוד שמה שעומד ביסוד זה למעשה שנאת חרדים קלאסית חילונית. "ברית משרתים" דוחקת למעשה את הברית הלאומית לטובת ברית אזרחית. מכאן אנחנו בכינון ישיר למדינת כל אזרחיה.
"אני לא מקבל את המושג 'ברית המשרתים', מעולם לא השתמשתי בו. אבל אני מאמין בברית דורשי הצדק. היחס למגזר החרדי כיום הוא עוול. כששליש מהציבור היהודי הולך לקבל פטור מגיוס, ועשרות מיליארדים הולכים ללימודים שלא משלמים מיסים - זה עוול בהיקפים אדירים. הברית שאני מאמין בה היא של מי שדורש צדק ולא מוכן לתת לעוול הזה להימשך".
לגבי הטענה על שנאה לחרדים, סתו דוחה זאת מכל וכל לגבי המקום שלפחות בו הוא נמצא: "אצלי מערכת היחסים עם המגזר החרדי עמוקה מאוד. אני יושב כל היום מול 'אוצר החכמה', הכתיבה שלי על החרדים הולכת למקום של חיבור. אבל הפוליטיקה החרדית היא בעייתית. היא רואה אך ורק את הישרדות מבני הכוח שלה. אני מאוד רוצה שהם יהיו בקואליציה, אבל אסור שהקואליציה תהיה תלויה בהם". מאידך, ביושר, סתו לא מכחיש את קיומה של שנאת חרדים שקיימת ברקע אצל חלק לא מבוטל מהקבוצות הדתיות הלאומיות שעליהם אנחנו מדברים.
"הרב טאו אמר גדול קידוש השם יותר מחילול השם ולכן מותר להקים ממשלה עם ערבים" הוא מגלגל את ההוראה שמיוחסת לרב טאו.
"אני אגיד את הכן פעמיים. הערבים פה בשביל להישאר בעתיד הקרוב, וחשוב מאוד לייצר שיח עם האגפים המתונים שבהם. אני לא מספיק יודע להגיד לך אם מנסור עבאס הוא אחד מהם, יש שמועות וכתבות לכאן ולכאן. אבל בגדול הערבים זה לא דבר פסול".
"לא לא יותר מדי, זאת מדינה שרבע ממנה אינם יהודים, אז הגיוני שגם עשרה אחוז מהקואליציה יהיו גם לא יהודים".
"אני חושב שזה נושא נורא מורכב, שאין לו שאין לו פתרון אחד נכון, כי באמת המדינה הזאת חייבת להיות יהודית, אבל היא גם חייבת להיות דמוקרטית ושוויונית, ויש פה יש פה אירוע מורכב בחבורה הזאת של מיליון שני שני מיליון אנשים שהם בזהות בזהות כפולה. אני חושב שלהכניס לקואליציה מפלגה מצומצמת זה איזון סביר בדבר הזה. כמובן לברר מה הם קווי היסוד, מה הם ההחלטות שמתקבלות, מה הם התקציבים, השאלות האלה הם השאלות החשובות. ואם חלילה היו מקבלים החלטות שמסכנות את מדינת ישראל, זה משהו אחר. אבל הממשלה באופן שבו הוקמה בפעם הפעם הקודמת, בעיניי הוכיחה שהיא לא מקבלת החלטות שהשמידו את מדינת ישראל כמדינה יהודית"
הדברים של הרב סתו מחדדים את קו השבר. זה לא ויכוח על ניואנסים, אלא על תפיסות יסוד: בין "קריעת הלב" מול המודרנה לבין מחויבות מוחלטת למסורת; בין שותפות גורל עם החרדים לבין שותפות אזרחית עם הערבים. הליברלים החדשים, כך נראה, מחדדים עמדות.
אחרי ששמענו את הצד הליברלי מדבר על "כאב", "מורכבות" ו"תיקון עוולות", עולה השאלה הגדולה: איך בעצם צריך להסתכל על האירוע הזה? האם אנחנו רואים כאן שדרוג של השמאל הישראלי, שמחליף את הריקנות החילונית בשפה יהודית עשירה? או שמא מדובר באיום מסוכן יותר: שמאל שמשתמש בבית המדרש כדי לפרק את הלאומיות ואת הזהות היהודית מבפנים?
כדי לברר את הנקודה הזו, ישבנו לשיחה עם הרב אליאב תורג'מן, דמות בולטת באגף התורני, שמנתח את התופעה לא כרצף של מקרים בודדים, אלא כשיטה.
"כדי להבין את ההבדל בינינו לבינם, צריך ללכת לשורש", מסביר הרב תורג'מן. "יש כאן היפוך של היוצרות. חז"ל אומרים שהקב"ה 'אסתכל באורייתא וברא עלמא' (הסתכל בתורה וברא את העולם). התפיסה של האגף הליברלי החדש היא הפוכה: 'אסתכל בעלמא וברא אורייתא'. נקודת המוצא שלהם היא שהעולם – על ערכיו המערביים, הפרוגרסיביים והליברליים – הוא מקום נפלא, מתוקן וטוב. התורה, לעומת זאת, היא זו שמייצרת את הבעיות".
הדוגמה המובהקת שהוא מביא היא סוגיית הלהט"ב. "כשאתה בא מנקודת מוצא שהעולם המערבי צודק, אתה מסתכל על ההלכה כמי שמפריעה להרמוניה הזאת, ואז כל המאמץ האינטלקטואלי שלך מוקדש כדי 'לסדר' את היהדות כך שתתאים לעולם. אנחנו, לעומת זאת, אומרים: התורה היא האמת המוחלטת. אם העולם המערבי מתנגש איתה, אז העולם המערבי טועה, גם אם זה לא נעים וגם אם זה לא מצטלם יפה".
אבל הבעיה, טוען הרב תורג'מן, היא לא רק תיאולוגית, אלא פוליטית ומעשית. הציבור הדתי-לאומי, בתמימותו, מתקשה לזהות את "הקונסטרוקציה" כי היא מדברת בשפה של אחדות וקירוב לבבות.
"קח למשל את מיזם 'הרבעון הרביעי'," הוא אומר. "לכאורה, יוזמה אזרחית, חילונית, שמדברת על 'פתרונות' ו'הפסקת השנאה'. מי יכול להתנגד לזה? ולכן אתה רואה רבנים טובים ותמימים, אנשי חינוך מהזרם המרכזי, שנשאבים לשם כמו פרפרים לאור. הם לא מבינים שזו מלכודת דבש. בשלב הראשון מדברים על קפה ומאפה, אבל המגמה היא לטשטש את הזהות הלאומית והיהודית הייחודית לטובת 'ישראליות' עמומה".
הוא מצביע על פרדוקס: "השמאל החדש הזה הרבה יותר מתוחכם. הוא לא תוקף אותך עם דגלים אדומים. הוא מחבק אותך. הוא לוקח אנשים כמו הרב אייל ורד – אנשים יקרים שרוצים להוסיף טוב – והופך אותם לחלק מקואליציה שמטרתה בסופו של דבר היא פירוק המבנה השמרני".
לדבריו, האגף הליברלי נהנה מתדמית של אבירי האתיקה והדיבור הנקי, אבל במבחן המציאות מתגלה תמונה אחרת. "יש להם נטייה לדבר 'נורא יפה', במילים גבוהות על מוסר וטוהר," הוא אומר בכאב, "אבל כשמגיעים למבחן האמת, המסכות נופלות. תראה את השתיקה של ארגוני האתיקה שלהם מול העוולות במשפט נתניהו, לעומת העיסוק האובססיבי בסיגרים ושמפניות. או הדוגמה הקיצונית יותר - עלילות הדם שהופצו נגד הרב טאו. סיפורי בדים הזויים על 'כתות' ו'פגיעות טקסיות', שכל גורמי החוק הפריכו, אבל השמאל הדתי אימץ אותם בחום. למה? כי זה שירת אג'נדה פוליטית נגד 'הקו'. פתאום כל הדיבורים על 'לשון הרע' ו'הלבנת פנים' נעלמו. זה מוכיח שהמוסר שם הוא סלקטיבי. הוא כלי נשק, לא מצפן".
לפי הניתוח הזה, המאבק הוא כבר לא על "ארץ ישראל השלמה" במובן הקלאסי של ימין ושמאל מדיני. קו החזית זז. "המלחמה היום היא בין מי שמבין ש'הפרוגרס' הוא סכנה לזהות האנושית והיהודית, לבין מי שחושב שהפרוגרס הוא דבר טוב שרק צריך קצת 'לאזן' אותו עם פסוקים," מסכם הרב תורג'מן. "הליברלים הדתיים, יחד עם שותפיהם ברבעון הרביעי, הכריעו שהם בצד של הפרוגרס. הם רואים בו קידמה. אנחנו רואים בו פירוק".
הרב תורג'מן מבין שהדברים שהוא מביא שמים אותו בפוזיציה שלא נעימה של "עומד בשער" - "כשכולם רוצים לחגוג אחדות וקפה ומאפה, אנחנו אלה שצועקים 'זהירות, יש פה סכנה'. באופן טבעי, זה מצטלם רע. קל מאוד למסגר אותנו כאובססיביים, כהיסטריים, כמי שמפחדים מהצל של עצמם ורואים צל הרים כהרים. הצד השני תמיד נראה יפה יותר, מחבק יותר, פתוח יותר".
ובכל זאת, למרות הביקורת העצמית ולמרות הדימוי התקשורתי של "ההזויים והמפחדים", הרב תורג'מן לא מתרגש. הוא משוכנע שהציבור הבריא מריח את האמת. "הם יכולים לנסות להוציא אותנו כמי שמגזימים בפחד שלהם, כמי שרואים 'פרוגרס' בכל פינה," הוא אומר בביטחון, "אבל הציבור לא קונה את זה. הציבור מצביע ברגליים. תסתכל על הישיבות, על הגרעינים, על היישובים - המסה הקריטית של הציונות הדתית הולכת לכיוון השמרני, האמוני. אנשים מבינים שעם כל הכבוד לחיבוקים ולמילים היפות, בסוף צריך מישהו שישמור על החומות".
כשמביטים על התמונה המלאה – מהעלונים המעוצבים של "הדור", דרך הקמפיינים המתוחכמים של "ברית המשרתים" ועד לשיח התיאולוגי הנוקב של הרב סתו - המסקנה הראשונה היא שהקונספציה, לא של השישי באוקטובר אלא דווקא של השמיני באוקטובר הייתה שגויה.
רבים בימין מיהרו להספיד את השמאל ואת הליברליזם הישראלי אחרי הטבח. הם אמרו: "המציאות טפחה על פניהם, הקונספציה קרסה". אבל האמת מורכבת יותר. האגף הליברלי לא מת בשביעי באוקטובר; הוא בעיקר שינה פנים, הפיק לקחים ושינס מותניים. הוא הבין שהשמאל החילוני הישן, המנוכר למסורת, סיים את דרכו ההיסטורית. כדי לחזור להגה ההנהגה, הוא חייב להתחבר לשורשים.
אפשר, במידה של אופטימיות, לראות בתופעה הזו בשורה. הרי יש כאן שדרוג של השמאל הישראלי: במקום סיסמאות ריקות של מרצ, אנחנו מקבלים יריב אידיאולוגי שיש לנו איתו שפה משותפת. הם מצטטים את הרב קוק, הם לומדים גמרא, הם מגיעים מתוך בית המדרש. השיח הופך להיות גבוה יותר, ערכי יותר, יהודי יותר. אולי, רק אולי, מתוך הוויכוח הזה יצמח משהו טוב?
אבל ישנה גם האפשרות השנייה, המטרידה יותר: שזהו מהלך שנועד להשתמש בכלי הקודש - במונחים כמו "ברית", "תיקון עולם" ו"אהבת ישראל" - כדי לפרק את היסודות הלאומיים והדתיים של המדינה. כש"ברית המשרתים" מדברת על ממלכתיות כדי לפרק את הברית עם החרדים, או כשהרב סתו מדבר על שותפות עם ערבים בשם ערכים דתיים - החשש הוא שהיהדות הופכת כאן לקרדום לחפור בו את יסודות הלאומיות.
וזה הופך להיות הרבה יותר מסובך כי נייר הלקמוס איננו בהכרח הכיפה שעל הראש או שם הישיבה בה למד האדם, אלא סדר העדיפויות הערכי:
האנושי לפני האלוקי: האם נקודת המוצא היא שהעולם המערבי (הפרוגרסיבי) צודק וצריך "לסדר" את התורה לפיו?
אזרחות לפני לאום: האם יש נכונות לפרק את הסולידריות היהודית-שבטית (עם החרדים והמסורתיים) לטובת סולידריות אזרחית-אוניברסלית (עם "משרתים" באשר הם, כולל ערבים)?
טשטוש ההבדלים: האם המסר המרכזי הוא תמיד "הכלה", "מורכבות" ו"קפה ומאפה", תוך טשטוש של אמיתות חדות ומאבקי זהות?
לא צריך להיכנס לפרנויה. לא כל מי ששותף ב"רבעון הרביעי" הוא סוכן פרוגרסיבי, ולא כל אישה שזועקת על נטל הגיוס היא חלק ממזימה להפלת הממשלה. יש בציבור הזה המון אנשים כואבים, אידיאליסטים, שמחפשים באמת ובתמים תיקון ואחדות. אבל הציבור התורני-לאומי לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לישון בשמירה או להסתפק בצדקנות של "אנחנו הרוב".
הצד השני עובד. הוא מקים עיתונים, משתלט על השיח ברשתות, בונה מוסדות ורוקם בריתות פוליטיות. הליברליזם הדתי חזר למשחק, והפעם הוא חמוש בפסוקים ובטיעונים הלכתיים.
הוויכוח לא נגמר. הוא רק עולה כיתה. והפעם - לטוב ולמוטב - הוא מתנהל מתוך בית המדרש.
