זמן חרותינו • סיפור

הוא עמד מולה לא מבין. היא אוחזת בידית הדלת, קולה רועד אך בטוח: "זה נגמר. אני חוזרת לחיות, יוצאת לחרות". הדלת נטרקה מאחוריה • סיפור

- היא מתעוררת בבהלה עמומה מקול צעדיו הנוקשים בחדר המדרגות. למדה להכיר את סוג הצעדים, את מצב רוחו של הצועד אותם ובעיקר את מה שיתחולל לבטח בדקות הקרובות בסלון הבית. היא מתכווצת אל תוך הספה – "למה הייתי צריכה לעשות לו את זה?!...". אתמול היא דיברה איתו די בחוצפה, הוא נפגע מאד ועכשיו היא תשלם על זה. במזומן. ובצדק. נכון שכבר לא יכלה יותר, וההתנהגות שלו והילדים שלא מוותרים לה... ובכל זאת, מה יהיה איתה?

- הוא מתעורר בבהלה עמומה לקול נהמות המנועים מהכביש שתחת לביתו. הוא למד להכיר את סגנון הרעשים, בליל הקולות והאור הכחול המרצד לפי קצב קבוע על קיר חדר השינה, מול החלון. הוא מתכווץ אל תוך הכרית, הוא יודע למה הם באו. רק אתמול הזהיר אותו קצין הגמ"ר שהפינצ'ור של ג'יפ המילואים לא יעבור בשקט, המח"ט רותח והתקשורת על הרגליים, ובצדק. נכון שזה אירע בעיצומה של התקפת הרס על בית השכנים מעבר לכביש, והצרחות של הילדים והתחנונים שייתנו להוציא את הציוד מהבית.. ובכל זאת, מה יהיה איתנו?

- הדלת נטרקה מאחוריו, יצא לסיגריה. מרימה את הראש לאט, ממלמלת סליחה בשקט ורצה לחדר להסתדר. "אהיה אשה טובה, מבטיחה, זה לא יחזור על עצמו..." היא משננת לעצמה שוב ושוב. פעם היה רגוע יותר בבית, אירועים כאלו היו רק לעיתים רחוקות, אבל היא מבינה, המצב הכלכלי והילדים שגדלים והלחץ בעבודה... היא חייבת לשנות ראש, להתאמץ יותר, לנהוג בתבונה.

- קולות נגיסת המתכת פסקו, נהג הבולדוזר בהפסקת סיגריה. הוא יוצא מהבית, כרואה ואינו נראה, נעלם בתוך הרכב המחליק באיטיות שקטה הלאה משם.  "זה חייב להיפסק! די לטירוף הזה! זה לא יחזור על עצמו..." הוא משנן לעצמו שוב ושוב. פעם היה אחרת. הריסות כאלו היו לעיתים רחוקות, במקומות מועדים לפורענות עם מעמד משפטי מעורער אבל היום הכל שונה, הכל נקמני, מדויק ואכזרי. הם חייבים לשנות ראש, לנהוג בתבונה, בפקחות ובאחריות.

- ושוב טעות מרה. המחשבות הולמות אחת אחרי השניה, כואבות יותר מהמכות – "איך נגררה לספר לאחותה את כל אירועי האתמול?! הוא צודק, מה זה עניינה מה מתרחש אצלנו בסלון?! הוא יודע איך בונים קשר, מה זו אשה ומה זה איש ורק אני, אשה פתיה וטפשה, מפטפטת והורסת כל סיכוי שיצא משהו נורמאלי מהבית הזה...". דווקא השקיע זמן, ישב לדבר. הסביר איך כל החברויות האלה, השיחות והפטפוטים המטופשים רק פוגעים בי. אם אשקיע זמן בקשר איתו, בתפקוד של הבית – כך הסביר – רק יהיה פה יותר טוב ונעים. הוא צודק. ומפחיד.

- ושוב טעות מרה. נוער פרוע ומשולהב השחית מיכלית של מים שהייתה בדרכה אל החילים המותשים. סביב השולחן העגול יושבים החברים, פניהם רציניות. הם ביקשו בשפה רפה והמח"ט דווקא בא, השקיע זמן, ישב לדבר. למרות שנפגע קשות והלו"ז הצפוף, ישב בניחותא והסביר איך כל הקבוצות הללו, הנוער המתלהם, האבנים והמחאה הלא אחראית פוגעות רק בנו. אם תשקיעו זמן בהסברה טובה, בהתנערות מכל ההזויים ובבניה חיובית של הישוב – כך הסביר – יהיה פה רק יותר טוב ונעים. הוא צודק. ומפחיד.

- תוך מלמולי התנצלות שקטים, מוחקת במרץ את כל מספרי חברותיה מזיכרון הפלאפון. היא חייבת להתמקד, להשקיע, אלו רק יבלבלו אותה ויוסיפו לפיזור הנפשי, לעצלות ולשאר מגרעותיה מהם עליה להפטר אם רצונה בבית נורמאלי ומתפקד. גם לאמה שלה, הטובה, שלחה הודעה לאקונית שעקב תהליך בירור שפתחה בו לא תהיה זמינה כ"כ בשבועות הקרובים. כולם בטוב והילדים גדלים ושמחים והיא תשתדל להתקשר לפני שבת אם יסתייע.

- תוך תחושת התנצלות עמומה ומעיקה הוא עובר במרץ על יומנו העמוס. ראיון פה והודעת גינוי שם, מכתב הבהרה ופרסום התנצלות, מפגש תמיכה והבעת הזדהות. הוא חייב   להתמקד. הבירור יהיה קשה, לא פשוט, אבל יש דברים שחייבים להיעשות. רשימת החברים שלו מתגמדת מיום ליום, מוחק מספרי פלאפון שככל הנראה כבר לא יהיה בהם שימוש,  חברים מפעם שעוד לא הבינו את חומרת האסון המתרגש. מפנה למקום לעשרות מספרים חדשים – כתבים, אנשי יח"צ, אישי ציבור, רבנים ועורכי חדשות.

- לילה ירד על השכונה. נשימות הילדים הישנים בבטחה מאפשרים לה לרדת לרחוב לרוקן את הפח שהתמלא, לפני שהוא יחזור. צינת הלילה מכה בפניה וגורמת לה להתכווץ. לא טוב לה בחיים. מחברותיה כבר שכחה מזמן, אמה המסכנה כבר על סף יאוש והיא עצמה מפורקת מבפנים. הוא טורח להסביר לה שהוא מתחיל לראות שינוי והיא צריכה להתאמץ יותר אבל חוץ מהפחד שקנה לו שביתה של קבע בליבה אין היא יודעת רגש, לא חום ולא קרבה. כלום. בפתח חדר המדרגות יושבת, כמו תמיד, השכנה המבוגרת מהקומה למטה. עיניהם נפגשות לשניה וזו נאנחת בקול סדוק – "הלכת רחוק, מיידאל'ע, רחוק מאד".

- לילה כבר ירד, הוא מטפס בכבישים החשוכים בואכה הביתה מהמרכז הסואן והאינטנסיבי. זה עתה סיים ראיון ארוך ומתיש וכל-כולו ביקש קצת שקט. הם רוצים יותר מגינויים והתנערויות, זה לא מספק כבר אף אחד. "תוציאו משפחות", "תתחילו לשתף פעולה עם רשויות החוק" – סדק עמוק מתחיל להיחרץ בלבו. מכשיר האייפון רוטט בדיבורית, חבר טוב מהעבר הכלל לא רחוק. "כן", הוא עונה קצרות. שקט על הקו. "ראיתי אותך על המסך, אחי, הלכת רחוק, רחוק מאד".

- היא חזרה הביתה, משתרעת על הספה, המומה ודומעת. זה היה נכון, אמיתי וכואב. כמה דקות של עיכול והיא קמה. גבה זקוף, מישירה מבט, עדיין בלויה אך מלאת חיים מאי פעם.

- הוא עוצר בצד, ראשו כואב ומסוחרר. זה נכון, אמיתי וכואב. מניח את ראשו על ההגה נותן לנשימות לחזור לסדרן. לפתע מזדקף מישיר מבט, ניצוץ משונה ושכוח נדלק בעיניו.

- הוא עמד מולה לא מבין. היא אוחזת בידית הדלת, קולה רועד אך בטוח: "זה נגמר. אני חוזרת לחיות, יוצאת לחרות". הדלת נטרקה מאחוריה.

- מספר מהבהב על הצג, גם החברים החדשים ראו את הראיון, מתקשרים לחוות דעתם. נושם עמוק, עונה לשיחה, קולו רועד אך בטוח: "זה נגמר. אני חוזר לחיות, יוצא לחירות". השיחה נותקה.

חירות.