להחזיר את המדינה היהודית לכיתה

לא רבים שמים לב לכך אבל אחרי השיח הבטחוני דווקא המאבק על משרד החינוך הפך להיות מאבק הדגל של רבים מהמפלגות בימין ובשמאל. כשהקרב על הזהות מדובר יותר ויותר הרי שברור שאל הזירה נכנס המשרד שאמור היה להיות אחראי לכך. מפלגות רבות, משני צידי המפה הפוליטית, מציגות מצעים חינוכיים הקוראים לביזור סמכויות, מתן אוטונומיה נרחבת למנהלים ולהורים, והעברת כובד המשקל ממשרד החינוך אל הרשויות המקומיות. על רקע תמורות אלו, ב"מרכז יכין למחקרים אסטרטגיים לאומיים" שוקדים בימים אלה על מחקר וגיבוש תוכנית עבודה מקיפה לקראת קווי היסוד וההסכמים הקואליציוניים של הממשלה הבאה.

אולם, מתוך תהליך העבודה המעמיק של המרכז, עולה קול שונה שמאתגר את הקונצנזוס ופותח פתח לחשיבה מחודשת. ד"ר טל גרינפלד, ראשת תחום חינוך במרכז, מתבוננת בטרנד ההפרטה והאוטונומיה ומזהה בו מגמה בעייתית. בגישה מפתיעה – במיוחד כשהיא מגיעה מהצד הימני-לאומי של המפה – היא יוצאת נגד הקריאות לפרק את סמכויות משרד החינוך. גרינפלד מציעה גישה הפוכה: כדי לשמור על החזון הציוני והיהודי שעליו הוקמה המדינה, על משרד החינוך לקחת אחריות ממלכתית מחודשת, ולא להפריט את מערכת החינוך ואת זהות התלמידים לידי עמותות ורשויות מקומיות.

שוד הסמכויות: מי באמת מנהל את מערכת החינוך?

מאחורי הקריאות הגוברות ל"אוטונומיה בית-ספרית" ולביזור סמכויות, ד"ר טל גרינפלד מזהה מאבק פוליטי שורשי על זהות המדינה. לתפיסתה, הדרישה להעביר את כובד המשקל ממשרד החינוך אל הרשויות המקומיות אינה נובעת מדאגה חינוכית, אלא מאסטרטגיה של חוגים בשמאל הישראלי. "הם הפסידו בבחירות ב-1977 ומאז לא באמת חזרו לשלוט באופן רצוף," היא מסבירה בשיחה עמה, ולכן המגמה היא להעביר סמכויות למעוזים בשלטון המקומי ובעמותות שבהם יש לאותם חוגים אחיזה חזקה יותר. המהלך הזה, לדבריה, מוצג לציבור תחת מעטה של "דמוקרטיה" וחירות, אך בפועל מפרק את הממלכתיות ואת היכולת של המדינה להתוות חינוך לאומי וציוני אחיד.

דוגמה מובהקת למגמה זו היא הצעת החוק להקמת "מועצה לחינוך ממלכתי כללי", שנידונה בכנסת במרץ 2024. על פניו, מדובר בניסיון להגן על החינוך הממלכתי, אך נייר העמדה של מרכז יכין מציג עמדה שלפיה המטרה האמיתית היא הפקעת סמכויות השר הנבחר. המועצה המוצעת דורשת לקבל סמכויות ביצועיות נרחבות – מאישור תוכניות לימודים ועד קביעת מתכונת בחינות הבגרות – ולהעבירן לגוף אליטיסטי שאינו נושא באחריות ציבורית או תקציבית. יתרה מכך, מחקרו של ד"ר יצחק גייגר, מראה כי כדי לייצר מצג שווא של "רוב", הצעת החוק מספחת באופן מלאכותי לזרם "הכללי" גם את המסורתיים, הערבים והדרוזים (לעיתים בניגוד מוחלט לדרישתם לאוטונומיה), בעוד שהשליטה בפועל תיוותר בידי מיעוט חילוני-אקטיביסטי.

ההפרטה הפדגוגית באה לידי ביטוי גם במערכות ניהול ותקצוב כמו מערכת "גפן", המאפשרת למנהלי בתי הספר גמישות בבחירת תוכניות העשרה חיצוניות. גרינפלד מתארת את המצב שנוצר ככאוס, שבו עמותות ותאגידים בינלאומיים המקדמים אג'נדות זרות מתחרים על תקציבי בתי הספר ומכתיבים את התכנים מלמטה. במקום שמשרד החינוך ייקח אחריות ויקבע סטנדרט ברור של מורשת, ידע וציונות, המערכת מופרטת לידי ארגונים חיצוניים ולחצים גלובליים המקדמים ערכים אוניברסליים על חשבון הזהות הלאומית והפרטיקולרית של מדינת ישראל.

כדי להבין את התפיסה המורכבת של גרינפלד, חשוב לעמוד על ההבחנה החדה שהיא עושה בין המבניות הלאומית-תוכנית (אותה יש לשמר) לבין המבניות התעסוקתית של המערכת. כשאני שואל אותה בשיחתנו על כוחם העצום של ארגוני המורים והחוזים הנוקשים – טענה ימנית קלאסית בעד פירוק המערכת – היא אינה מהססת למתוח ביקורת. "אני באופן אישי סולדת מארגונים גדולים מדי, שכל דבר שקצת לא נראה להם אז 'יאללה' עוסקים [משביתים] במדינה", ומבהירה שאין לה התנגדות עקרונית לטיפול במבנה ההעסקה הזה. היא מבינה היטב שהמבניות הזו משליכה פעמים רבות גם על המהות. ואולם, היא מדגישה כי מרכז הכובד שלה ושל מרכז יכין אינו שם, אלא במאבק על התוכן. "אין לי שום בעיה לדבר על חוזי העסקה ומורים, אבל זה פחות התחום שלי", היא מסבירה את חלוקת הקשב שלה, "אני רק לא רוצה לפרק את הממלכה". 

"פודקאסט במקום מבחן": פשיטת הרגל של הבגרות הגמישה

חזית נוספת במאבקה של ד"ר גרינפלד בהפרטת מערכת החינוך נוגעת לליבת ההערכה והמדידה: בחינות הבגרות. בשנים האחרונות, מרפורמת "ישראל עולה כיתה" ועד ל"בגרות הגמישה" של קיש, מקדם משרד החינוך מעבר הדרגתי מהיבחנות חיצונית מסורתית במקצועות מעצבי הזהות והרוח (תנ"ך, היסטוריה, ספרות ואזרחות) להערכה חלופית. לפי מתווה הבגרות הגמישה החדש, שהיווה מעין פשרת ביניים לאחר ביטול המתווה הקודם שהפקיר את מקצועות הזהות ל"הערכה חלופית", עדיין, התלמידים נבחנים בבחינה חיצונית על 35% בלבד מהחומר, בעוד שיתרת הציון נקבעת על ידי משימות מבוקרות (כגון פודקאסט קבוצתי או עיתון שיתופי) והערכה פנימית של בית הספר.

על פניו, מדובר בגישה חדשנית המעודדת מיומנויות של המאה ה-21, אך במחקר המעמיק שנערך במרכז יכין (על ידי ד"ר יצחק גייגר), מתווה זה מנותח כפשיטת רגל פדגוגית של ממש. לטענת המחקר, המרת המבחנים החיצוניים האחידים בעבודות חלופיות מפרקת בפועל את סטנדרט הידע הארצי, מצמצמת דרמטית את חומר הלימוד במקצועות הלאומיים, ומובילה לאינפלציה מתמדת של ציונים שאינם משקפים ידע אמיתי.

גרינפלד מצביעה על ההשלכות החברתיות ההרסניות של הפרטת ההערכה. בניגוד לדימוי ה"מתקדם" של המתווה, היא מסבירה כי ההערכה החלופית פוגעת באופן אירוני דווקא בתלמידים החלשים. בעוד שתלמידים ממשפחות מבוססות יכולים להרשות לעצמם מורים פרטיים שיסייעו להם (או אף יכתבו עבורם) את העבודות, תלמידים מרקע מוחלש נשארים מאחור. בנוסף, מחקרו של גייגר מתריע מפני תופעת ה"טרמפיסטים" בעבודות קבוצתיות – תלמידים שאינם תורמים למשימה אך זוכים בציון – ומדגיש את החוסר אונים המוחלט של המערכת מול כלי בינה מלאכותית יוצרת, המסוגלים כיום לכתוב את העבודות בקלות במקום התלמידים.

מסר נוסף שעולה מן המחקר הוא הפגיעה הקשה במעמדם של מקצועות הרוח והזהות. העובדה שדווקא מקצועות המתמטיקה והאנגלית (וכן עברית) הוחרגו מהמתווה הגמיש והושארו עם בחינות חיצוניות ומדידות, משדרת לתלמידים, להורים ולמנהלים שמקצועות המורשת הם מקצועות "סוג ב'" שניתן לעגל בהם פינות ולהשקיע בהם פחות שעות הוראה.

הפתרון שמציגה תוכנית העבודה של יכין הוא חד-משמעי: להקפיא את מתווה הבגרות הגמישה ולחזור לבחינות בגרות חיצוניות ואובייקטיביות. עבור גרינפלד, מבחן ארצי אחיד אינו מטרד מיושן שיש להפריט, אלא הכלי השוויוני והאובייקטיבי ביותר במערכת. מבחן חיצוני מציב רף ברור לכולם ומוודא ששום תלמיד לא מסיים את לימודיו במערכת החינוך הישראלית מבלי לרכוש את בסיס הידע הלאומי והציוני ההכרחי.

גם אם השמאל יעלה לשלטון אין לו מנדט לפירוק היהדות מהמדינה

משהו בגישה של ד"ר גרינפלד מצליח לגשת ליהדות המסורתית ללא מגננות או התנצלויות המאפיינות לעיתים קרובות את השיח הדתי. בעוד שנראה כי במובנים רבים מפלגות הימין הדתיות העוסקות בחינוך מעדיפות שלא להיכנס לזירת הקרב הזו כדי לא להיתפס במוקד סערת ה"הדתה", גרינפלד תופסת את הנקודה הזאת באופן ישיר ומתמודדת איתה חזיתית. היא מניחה על השולחן את טענתה כי מדינת ישראל הוקמה ביסודה כמדינה יהודית, ולכן אין שום מקום לתוכניות חינוך שמנטרלות את היהדות המסורתית מתוך המערכת הממלכתית.

לכן גם כשאני מקשה על גרינפלד מה יקרה אם מחר יעלה שלטון שמאל פרוגרסיבי וינצל את השליטה שהיא מותירה בידיו כדי לחזור לפוסט-ציונות, היא לא מתבלבלת. מבחינתה, הפתרון שבו הימין מרים ידיים, מפרק את משרד החינוך ומאפשר אוטונומיה לכל מגזר או עיר – הוא פשוט כניעה. בשיחה היא מסבירה זאת באופן נחרץ: "יש פה ממד של כניעה. שאומרים 'אוקיי, יאללה, שיהיה ישראל ויהודה'. למה אני צריכה ללכת לשם? אני נלחמת על מדינת ישראל כמדינה יהודית, בשביל זה היא הוקמה". עבורה, לוותר על "הממלכה" ולחלק את החינוך לשבטים משמעותו לוותר על ילדים רבים במערכת. "אני לא מוכנה לוותר על אף ילד", היא מצהירה, "זה הבסיס המלכד של כולנו". את הקרב על הזהות, לשיטתה, צריך לנהל מתוך המערכת המרכזית ועל המערכת כולה – אסור לברוח לאוטונומיות. 

אשליית "היהדות כתרבות" מול חזון המייסדים: בלי התנצלויות

גרינפלד ערה באופן חד מאוד לתוכניות חינוכיות אשר "מתחפשות" ליהדות ומייצרות לה אלטרנטיבות חלולות. היא יוצאת בחריפות נגד מה שהיא מכנה "גניבת דעת", הבאה לידי ביטוי בשיווק מושגים כמו "יהדות כתרבות" או "יהדות דיאלוגית". לטענתה, מדובר בזרם קטן ואליטיסטי שהמושג "ציונות" עושה לו גירודים מכיוון שהוא נתפס כמיושן או לאומי מדי, ולכן מנסים שם להצניע את היהודיות לטובת אוניברסליזם, ולשנות את מהות הזהות של המדינה תחת מסווה של דמוקרטיה ופלורליזם.

את התפיסה הזו היא מבטאת ללא התנצלות גם במאמריה. כאשר נשמעות טענות כי תוכניות חינוך המשלבות שעת תנ"ך שבועית וסיורי מולדת (כדוגמת תוכנית "שורשים") הן סוג של "הדתה" או מודל צר המזוהה עם הימין הדתי, גרינפלד דוחה זאת על הסף. היא מזכירה כי מערכת החינוך הממלכתית נבנתה על ידי מייסדים חילונים ואנשי תנועת העבודה, כדוגמת שר החינוך השלישי פרופ' בן-ציון דינור, שראו בהנחלת הזהות היהודית, לימודי העבר והמורשת הרוחנית את לב ליבו של החינוך הממלכתי – מבלי לראות בכך כפייה דתית ומבלי להזדקק לדיאלוגים מטושטשי זהות.

מבחינתה של גרינפלד, הכפייה האמיתית במערכת החינוך אינה לימודי המסורת, אלא כפייה פדגוגית שקטה ומתמשכת מצד מה שהיא מכנה "הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית-ביקורתית". תפיסה זו, לדבריה, מפרקת לתלמידים את הזהות ואת הסיפור הלאומי שלהם במהלומות "מפרקות" מנומסות אך נחושות, ומחליפה את לימודי הזהות בלימוד אוניברסלי וניטרלי שנעדר כל הזדהות רגשית. מול מגמה זו, דרישתה של גרינפלד היא ברורה: הפסקת ההתנצלות והחזרת מערכת החינוך לייעודה המקורי – חינוך לציונות, למצוינות, ולזהות יהודית גאה ומגובשת.

סיכום: מחזירים את המדינה לכיתה

המסקנה העולה מתוכנית העבודה של מרכז יכין, וממשנתה של ד"ר טל גרינפלד, חדה: מערכת החינוך בישראל נמצאת בעיצומו של מאבק קיומי, שאינו נופל בחשיבותו מהמאבק הביטחוני. "אני נלחמת על מדינת ישראל כמדינה יהודית, כי אני באמת רואה בזה צורך קיומי," היא מצהירה בעיניה, הוויתור על החינוך הציוני-הלאומי לטובת מגמות של ביזור, גמישות פדגוגית והפרטה, הוא למעשה פירוק של הממלכתיות הישראלית ושל הבסיס המלכד את החברה כולה.

הקרב על החינוך, לתפיסתה של גרינפלד, אינו רק על תקציבים או על ארגוני מורים, אלא על השאלה מי קובע את הסיפור הישראלי. רק מתוך עמדה ממלכתית לא מתנצלת, מערכת החינוך תוכל לחזור לייעודה המקורי: בית יוצר לציונות, למצוינות, ולזהות יהודית גאה.