מדינה יהודית, ללא קולות הערבים

העם היהודי החליט: רוב ברור לגוש הימין 

כיצד הייתה נראית מפת המנדטים ללא קולות הישובים הערבים? הורדנו את קולות הישובים הערביים (השארנו דרוזים וצ'רקסים) והרצנו את נוסחאות חישוב המנדטים מחדש: המפלגות מימין ומשמאל גדלות ביחס דומה לגודלן. הליכוד שומר על הבכורה עם 32 מנדטים, ו'ישר' מטפסת ל-25. החרדיות חולקות 16 מנדטים שווה בשווה, עוצמה והציונות הדתית מתחזקות במנדט. רע"מ שדווקא קיבלה קולות יהודיים לא עוברת. אבל גם מי שלא עבר את אחוז החסימה נותר בחוץ גם בתסריט הזה

כדי להבטיח ניתוח מקצועי ואמין, הפעלנו מתודולוגיה מחמירה לסינון ולנרמול התוצאות. בודדנו את הקולות ביישובים ובשכונות של האוכלוסיות שבהכללה מזדהות עם היהודים בעימות הלאומי של המדינה יהודית – יהודים (כולל עולים לא-יהודים מחבר העמים), דרוזים וצ'רקסים. הניתוח בוצע על 100% מהקולות בקלפיות הרגילות, אך השמטנו את המעטפות החיצוניות משום שאין דרך להעריך לאילו יישובים הן משויכות. לפיכך, הנתונים מתבססים על כ-92.1% מכלל הקולות הכשרים בבחירות (מה שמוריד מלאכותית במעט את אחוז ההצבעה הכללי, אך שומר על יחס מדויק).

לגבי יישובים מעורבים נדרשנו לחיתוך סטטיסטי: כל יישוב שרובו ערבי נמחק במלואו. בתוך הערים המעורבות (כמו לוד ורמלה), כל קלפי שבה נרשם רוב של 75% ומעלה לרשימה המשותפת או לרע"מ נמחקה, בהנחה שהיא מייצגת שכונה ערבית. אמנם חיתוך זה גורם למחיקה של מספר זניח של יהודים שגרים באזורים אלו, או להכללה של מעט ערבים בקלפיות יהודיות, אך מבחינה סטטיסטית השוליים הללו זניחים ביחס לכלל אוכלוסיית ישראל ואינם משנים את תמונת המנדטים.

מפת התוצאות הסופית מציגה בטווח הקצר יציבות שלטונית שחסרה כאן כבר שנים: קואליציית ימין טבעית של 63 מנדטים, ללא תלות בלשון מאזניים עוינת. הליכוד גורפת 32 מנדטים, ש"ס ויהדות התורה מקבלות 16 מנדטים יחד, בעוד עוצמה יהודית (8) והציונות הדתית (7) רושמות התחזקות קלה. המפלגות הערביות – הרשימה המשותפת ורע"מ – כלל אינן עוברות את אחוז החסימה ונמחקות מהמפה הפרלמנטרית.

הדרמה האמיתית מתרחשת בטווח הארוך, ביחסי הכוחות שמחוץ לגוש הימין. גוש השמאל-ערבים אמנם מתכווץ ל-47 מנדטים, אך מפלגותיו עוברות שינוי תמהיל מהותי: 'ישר' מתייצבת כמפלגה השנייה בגודלה עם 25 מנדטים, 'ביחד' מטפסת ל-14 מנדטים, ו'הדמוקרטים' תופסת את מקומה של הרשימה המשותפת במערך הכוחות עם 9 מנדטים. 'ישראל ביתנו' שומרת על כוח משמעותי עם 9 מנדטים משלה.

כמו סוגיות רבות שאנו נוטים לדחות את העיסוק בהן עד שהן הופכות לאיום קיומי, גם האנומליה של מדינה המצויה בעימות היסטורי מול האומה הערבית והמוסלמית – ובה בעת מאפשרת לאזרחיה המשתייכים לאומה זו לעצב את גורלה – היא אבסורד שמעדיפים לשתוק לגביו. הניפוף האוטומטי בערך "השוויון" הופך לנלעג כאשר הוא מטשטש את קו הגבול הלאומי, ומתעלם מכך שאזרחים הנמצאים בחזקת עימות לאומי מול העם היהודי אינם יכולים להיות פשוט "שווים" בכל הנוגע לשרטוט עתיד המדינה.

ההדחקה הזו אינה תאונה, אלא מדיניות מכוונת שנולדה בראשית המדינה. מאיר אטינגר חושף השבוע מסמך שמספר כיצד כבר בשנת 1965, מנהיגי המדינה, ראשי זרועות הביטחון ונציגי משרד ראש הממשלה דנו בסתר באיום הדמוגרפי והלאומני מצד ערביי ישראל. במסמך סודי ביותר שנוסח באותם ימים תחת ממשלת אשכול, קבעו בכירי הממסד נחרצות כי "אין מיעוט לאומי מוותר על מקור מחצבתו", וכי הדרישה מערביי ישראל להזדהות עם מטרותיה של מדינה יהודית היא "תביעה שאינה מעשית ולא לגיטימית". אך במקום להציף את הנושא לדיון ציבורי פתוח ולהכריע בה, הוחלט לטפל ב"בעיה" באמצעים חשאיים והנדסה חברתית. התובנה המרכזית שעולה ממסמכים אלו היא עד כמה הניסיון לייצר פתרון "שקט" ולהכיל מיעוט עוין באמצעות הונאה עצמית ושיח פומבי של "דו-קיום", נדון מראש לכישלון והוביל להעצמה מסוכנת של הבעיה. 

שמונים אחוז בעד החלטות ברוב יהודי בלבד

נתונים שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בסקר שערך ב2022 מלמדים כי רוב מוחלט של 80% מהציבור היהודי סבורים שהחלטות גורליות למדינה בנושאי שלום וביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי בלבד. 

כאן המקום להציג את כישלון המנגנון הקיים. החוק הישראלי (סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת) נועד במקור לעשות בדיוק את זה: לפסול מפלגות השוללות את המדינה היהודית או תומכות במאבק מזוין. נכון להסביר שהציפייה המקורית לשילוב אזרחי התרסקה אל מול מציאות שבה הפסיקה המשפטית רוקנה את הסעיף מתוכן, ואישרה פעם אחר פעם התמודדות של נבחרי ציבור שמסרבים להתנער מהמאבק הפלסטיני או להגדיר את חמאס כארגון טרור. זה ממחיש שהבעיה היא שהמערכת איבדה את יכולתה לסנן את העימות הלאומי מתוך הפרלמנט. 

כדי לתרגל את השינוי בתודעה הרצנו בקול היהודי בדיקה המדמה מציאות חלופית: מה היו תוצאות הבחירות אילו היו משתתפים בהן רק מי שבאופן פשוט ניתן להניח שנמצאים בצד היהודי בעימות הלאומי שלו. כך הכנסנו למעשה רק יישובים ושכונות בעלי רוב יהודי (וכן נכרי אבל עם קרבה משפחתית ליהודים, כגון חלק מיוצאי בריה"מ), דרוזי וצ'רקסי.

במציאות כזו, גוש הימין היה נהנה מרוב ברור של 63 מנדטים, בעוד גוש השמאל מצטמצם ל-47 מנדטים. הליכוד נשארת המפלגה הגדולה עם 32 מנדטים, אחריה 'ישר' עם 25, והמפלגות החרדיות חולקות 16 מנדטים שווה בשווה. מפלגת 'ביחד' מתחזקת ל-14 מנדטים, 'הדמוקרטים' וישראל ביתנו מקבלות 9 מנדטים כל אחת, ועוצמה יהודית (8) והציונות הדתית (7) מתחזקות גם הן.

המספרים הללו ממחישים עד כמה המערכת הנוכחית – השברירית והנזילה – מופקדת למעשה בידי כוח תיאורטי ומעשי עויין, המחזיק למעשה בזכות וטו על הכרעות לאומיות. 

חברה יהודית שלא הכרנו 

למעשה, בלי שאנחנו נותנים לכך את תשומת הלב הנדרשת, למציאות הלא-נורמלית שבה מיעוט בעל פוטנציאל עוינות מהווה לשון מאזניים, יש השפעת עומק הרסנית על השיח הפנימי שלנו. היא זו (ולא ויכוח הכיסוי על ביבי או לא) שגרמה בעצם להתכנסות הכל כך חדה ואגרסיבית של החברה הישראלית לתוך גושים.

נתחיל בשמאל: הפיתוי הפוליטי להשיג 61 מנדטים בכל מחיר, מאלץ את השמאל לאורך שנים להישען על נציגים שעוינים את קיומה של המדינה היהודית. חלק עצום בשמאל כלל לא היה רוצה בכך, אבל האילוץ הטקטי הזה הופך עם הזמן לאידיאולוגיה – תהליך ההקצנה הזה מתרחש בין היתר משום שכדי לייצר התאמה למציאות שבה המחנה תלוי לחלוטין בערבים, השמאל חייב "להתיישר" לרצונות הלאומיים שלהם, או לכל הפחות לעמוד מולם כמה שפחות.

כאשר בוחנים את התמיכה בצירוף מפלגות ערביות לממשלה, מגלים כי דור העתיד – צעירים בני 18-24 – מתנגד לכך בנחרצות, ורק 9% מהם תומכים במהלך. התוצאה הפרדוקסלית של השמאל היא צמצום דמוגרפי שהוא יצר לעצמו: ישראלים מתונים וצעירים, שאינם מוכנים לאבד את הרצון הלאומי והקיומי, נוטשים את המחנה, והשמאל מתכווץ.

לא מופרך להעריך שברגע שהאיום הלאומי ינוטרל מלוח המשחק, והשמאל לא יוכל או לא יצטרך לברוח לתמיכה של הערבים, בטווח הארוך ייתכן ולא מעט אנשים בעלי אידיאולוגיות שמאל חברתי, שחונים כיום בימין רק מתוך חרדה קיומית, ירגישו פחות מאוימים להיות חלק מהמחנה הזה. הצורך לרצות או לפזול לגוש הערבי ייעלם, מה שיאפשר לשמאל להציע את עצמו לבוחר ממקומות אחרים - חברתיים או כלכליים.

לא ברור אם באמת השמאל יגדל משמעותית במציאות חלופית כזו, מה שכן יקרה בוודאות – השיח הפוליטי יתפנה לעסוק בנושאים אחרים. האווירה המאיימת שעומדת ביסוד ההתמגננות של גוש הימין תוריד מפלס, ותפנה את מקומה למחלוקות פנימיות נוספות ופחות קיומיות.
אפילו הוויכוח על מקומה של החברה החרדית צפוי להיות הרבה פחות עויין ואולי קצת יותר ענייני. 

במבט לטווח הארוך, אם המאמץ לנטרל את ההשפעה של אזרחים הנמצאים בחזקת עימות מלוח המשחק הפוליטי יצליח, הימין צפוי להיות מאותגר הרבה יותר מול השמאל החדש. אבל זה יהיה שמאל אחר לחלוטין. 

תפריט הפתרונות: מהצהרת נאמנות ועד מודל שני הבתים

במשך השנים העדיפו רוב הגורמים הפוליטיים להתעלם מהעיסוק בסוגיה, ואף לעצום עיניים מול הסכנה. 

גם מי שהבין את הבעיה, העדיף לדחות את העיסוק בה באמצעות תמרונים פוליטיים שנועדו שלא "להרגיז" את הערבים ולגרום להם לצאת להצביע. 

אך היו גם בודדים שניסו להציע פתרונות והסדרים שונים למציאות המשונה של מדינה שרוצה להגדיר את עצמה כמדינה יהודית, אך במקביל להעניק זכות בחירה ללא הבדל דת גזע ומין. חלק מהפתרונות רציניים יותר, וחלקם הופיעו כקמפיין פוליטי ללא כוונה רצינית להוציא אל הפועל, אך כולם דורשים העמקה והתמודדות עם הבעיות השונות. 

כך, אביגדור ליברמן ומפלגת ישראל ביתנו הציגו במסעות הבחירות את הסיסמא "בלי נאמנות אין אזרחות" שדרשה שזכות ההצבעה תותנה בהצהרת אמונים למדינה ובמילוי חובות אזרחיות-לאומיות. 

הרב כהנא דיבר על מודל "גר תושב" על פי ההלכה, לפיו מי שאינו יהודי ורוצה לגור כאן ולהיות נאמן למדינה, יקבל זכויות פרט, אך לא יכול להיות מעורב בקבלת ההחלטות.

ואילו הצעה נוספת - ברוח הנתונים שהופיעו בסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מציעה לשנות את שיטת הממשל בישראל ל"שני בתים" כנהוג במקומות שונים בעולם. כאשר הבית התחתון שיעסור במגוון נושאים אזרחיים ופנימיים יהיה ייצוג לכל האזרחים, ואילו על ההחלטות הלאומיות יחליטו היהודים.

העת לאומץ ציבורי

כמו שהיה ברור מה יקרה אחרי הסכמי אוסלו וכפי שהיה ברור מה יקרה לאחר ההתנתקות, כך ברור לכל בר דעת שיום אחד זכות ההצבעה השוויונית לאוכלוסייה שכוחות הביטחון עסוקים מולה בדריכות מתמדת – תיבחן מחדש ואף תינטל ממנה במתכונתה הנוכחית.

ההימנעות מעיסוק בכך נובעת מאי נוחות אידאולוגית ומוסרית כבדה. קל יותר להיאחז בסיסמאות דמוקרטיות אוניברסליות מאשר להתמודד עם המציאות של מדינה בסכסוך לאומי פנימי. אולם, ההדחקה אינה פותרת את הבעיה, אלא רק מעצימה אותה. גם באירופה מתחילים כיום להבין את מגבלות הסובלנות הדמוקרטית כאשר היא מתנגשת חזיתית עם תרבויות וזהויות ילידיות ועוינות.

המטרה של הסדרה הזאת אינה לספק את הפתרון הסופי מחר בבוקר, אלא קודם כל לתת לגיטימציה לדבר על הבעיה. חייבים להוציא את הסוגיה מההדחקה אל השיח הלגיטימי, ולצנן את האמבטיה הרותחת והמדומיינת של "דו-הקיום" הפרלמנטרי. דרושים כעת אזרחים ומנהיגים אמיצים שישימו את הדברים על השולחן. הכתבות הבאות בסדרה כבר יתחילו לבחון את ארגז הכלים המעשי להתמודדות עם האתגר הלאומי והמשפטי הגדול ביותר של דורנו.