מסיני ועד הר הבית: המחיר של הבריחה הרבנית מאחריות

ימי חג הפסח, המבטאים יותר מכל את חירותו וגאולתו של עם ישראל, נושאים איתם בזיכרון הלאומי גם צל כבד וצורב. באביב של שנת 1982, מיד לאחר החג, נחרבה העיר ימית ועמה עשרות יישובים בחצי האי סיני. בתודעה הישראלית של ימינו, הגירוש מגוש קטיף נצרב כאירוע העקירה המכונן והכואב ביותר, אך כשצוללים אל המספרים, התכנונים והחזון – מתברר כי פינוי חבל ימית וסיני היה אירוע שעולה עליו בהיקפו הגיאוגרפי, המדיני והאנושי.

כדי להבין את גודל השבר, ובעיקר את שורשיו העמוקים שניטעו הרבה לפני שהטרקטורים הראשונים עלו על הקרקע, שוחחנו עם הרב ישראל אריאל. הרב אריאל הוא מהדמויות הנדירות שקורות חייהן חורזות את הצמתים הדרמטיים ביותר בתקומת ישראל. הוא כיהן כרבה של העיר ימית וראה אותה קמה ונחרבת; הוא הצנחן הצעיר שעמד על הר הבית המשוחרר במלחמת ששת הימים; הוא חווה גם את הגירוש מגוש קטיף והוא האיש שכבר עשרות שנים מוביל את המערכה התודעתית, המעשית וההלכתית על הר הבית. סוגייה נוספת ורלוונטית שמתעוררת בימי המלחמה הזאת שגם בה כתב והגה בה הרב אריאל לאורך שנים, היא גבולותיה המורחבים של ארץ ישראל.

אבל הדברים שהרב אריאל יגיד כאן בכל הנושאים האלה, מאתגרים לא רק ברמה הרעיונית, כי מעבר להגות מדובר לפני הכל בדמות עם שיעור קומה הלכתי משמעותי ביותר - לתפיסת העולם שהוא מביא כאן יש השלכות מעשיות הלכתיות מרחיקי לכת שפונות במובנים רבים לממסד הרבני לפני הפנייה לדרג הפוליטי. 

מבעד לתיאורי ההתיישבות והעקירה, הפיל הרב אריאל אסימון כבד מנשוא: תהליך תקומת ישראל, על מערכותיו, הוויתורים הכואבים שבו וכמות הנופלים הבלתי נתפסת – עוצב במידה רבה משום שההנהגה הרוחנית והממסד הרבני בגלות סירבו לקחת את המושכות על המיזם הציוני, והצטרפו אליו רק בדיעבד, כשותפים זוטרים. מה שאנו נוטים לראות כתהליך התפתחותי טבעי או גזירת גורל, מצטייר בשיחה הזאת כתוצר של פחד והכרעה היסטורית שגויה.

אך החלק המטריד אף יותר, הוא שהדפוס הזה לא נעצר בראשית הציונות. הוא משוכפל במדויק, עד היום, בשערי הר הבית. לפי האופן שבו הוא מתאר את המציאות במקום שאנשי הרוח והחזון יובילו את החלום לגאולה שלמה ומשם יאתגרו את עולם המעשה והפוליטיקה כדי לאפשר זאת - מתרחש תהליך הפוך וטראגי. גם כשהמציאות המדינית והצבאית הגישה לעם ישראל את הר הבית על מגש של כסף, הממסד הרבני דחה באופן מודע ושיטתי את האחריות למקום. יתרה מכך ההחלטה התקדימית, המגובה בתירוצים מתירוצים שונים, למסור את ההר לידיים זרות, היא זו שהפכה אותו למעצמה איסלאמית מתחרה בזאת שמתקיימת כבר שנים במכה. 

לחשוב שבמובנים רבים המלחמות מאז ובטח עד לזאת שבה אנחנו נמצאים גם היום, מעוצבות סביב המערכה הזאת על ההר והאופן שבו דחה אותו הממסד הדתי, זה משהו שלכל הפחות צריך לעורר לחשיבה - האם ההנהגה התורנית של הציבור החרדי וגם של הציבור הדתי לאומי יש מהלכים שעליהם לשנות כדי לשנות את המציאות.  

חזון של מיליונים בחולות: המספרים והמרקם מאחורי העיר ימית

המקסימום שהדור הנוכחי מכיר בכל הקשור למהלכי חורבן שאנחנו חוללנו לעצמנו מגיע על זיכרון והכאב על גוש קטיף, אבל כשהרב ישראל אריאל מדבר על ימית ועל סיני, הוא מתאר סדרי גודל אחרים לגמרי, גם גיאוגרפית וגם תודעתית. 

"אני כמובן שייך גם לגוש קטיף אבל צריך לדעת שזה היה סך הכל רצועה של 30 או 40 קילומטר. ימית וסיני זה מאות קילומטרים. אנחנו מדברים על 300 קילומטרים מהגבול הנוכחי של רפיח ועד תעלת סואץ, ו-400 קילומטרים עד שארם א-שייח'. זה חצי אי ענק. זה סדר גודל של כל ארץ ישראל!

"לצערנו העניין הזה כאילו נשכח, אבל הקדוש ברוך הוא לא שוכח את זה. זו ההבטחה והשבועה לאברהם אבינו – 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת'. היו ימים שעם ישראל חשב בגדול. היום אנחנו מתווכחים על כל גבעה או חווה ביהודה ושומרון, כן מפנים או לא מפנים. אז, עם ישראל כולו, החל מראש הממשלה ומטה, חשב בגדול, כמו שהציונות האמיתית צריכה להיות. הזרימו לסיני תקציבים אדירים והקימו עשרות יישובים. רק באזור ימית היו כ-17 יישובים. הקימו את העיר אופירה בשארם א-שייח', שדות תעופה, בסיסים אדירים של צה"ל. ארץ שלמה".

בשנות ה-70, מדינת ישראל גיבשה תוכניות גרנדיוזיות להתיישבות ופיתוח בחצי האי סיני ובפתחת רפיח, מתוך חזון אסטרטגי לייצר חבל ארץ שישמש חיץ בין רצועת עזה למצרים. גולת הכותרת של התכנון הייתה הקמת "חבל ימית", שהחל להיבנות בראשית שנות ה-70 וכלל שורה של יישובים חקלאיים.

במרכז החבל הוקמה העיר ימית, שתוכננה להפוך למטרופולין ענק שנועד לאכלס כרבע מיליון תושבים. החזון השאפתני לעיר ולסביבתה כלל תשתיות בסדר גודל לאומי, בהן תכנון להקמת נמל מים עמוקים, מתקני ענק להתפלת מים, ואף הקמת כור גרעיני להפקת חשמל. הבנייה התאפיינה בקצב מהיר באמצעות שימוש בלוחות בטון טרומיים שהובאו והורכבו בשטח, ולצד פיתוח התשתיות, המתכננים הבטיחו לטעת בסביבת העיר יערות עם מיליוני עצים כדי להפריח את החולות ולהפוך את הדיונות לאזור ירוק.

צריך להודות על האמת, ההתיישבות הזו הייתה ברובה אזרחית-חילונית, פחות אידיאולוגית במובן האמוני של המילה.

"יש הבדל בין חיי היומיום לבין שעת המבחן של הפינוי. ביומיום, לפני שהתחיל תהליך הנסיגה, בהחלט הייתה אחוות אחים ושיתוף פעולה. לא היה הקיטוב העצום שאנחנו רואים היום. כשהקמנו את ישיבת ההסדר בימית, המטרה שלנו הייתה ברורה: הולכת לקום עיר חדשה, וחשוב שלא תהיה חילונית לגמרי, אלא שיהיה לה צביון יהודי. הפכנו למין מרכז רוחני לסביבה. אנשים מהיישובים החילוניים בסביבה באו לעשות אצלנו בר מצוות, ואני כרב ערכתי חתונות בכל האזור. היתה בפירוש הרגשה של שותפות".

שמעון פרס: "אתם תקימו את הישיבה שלכם על הר סיני" 

אז איך בכלל נולד הרעיון להקים ישיבת הסדר בלב החולות של חבל ימית. "הייתי אז רב צבאי בפיקוד צפון, שם עברנו את מלחמת יום הכיפורים" מספר הרב אריאל - "אחרי חמש שנים בתפקיד, החלטתי שהגיע הזמן לחזור לעולם התורה. באותם ימים ראיתי את ההשפעה העצומה של ההסדר על הצבא. פתאום אתה בא לשריון ורואה אנשים עם זקן, אברכים. ברגע שצמח הרעיון להקים ישיבה בדרום, נרתמתי לעניין והודעתי בצבא שאני מסיים את תפקידי.

"התקיימה פגישה במרכז ישיבות בני עקיבא עם הרב נריה זצ"ל, הרב צוקרמן זצ"ל, ויעקב דרורי ז"ל שהיה בהנהלה הארצית. ישבנו בחדר קטנטן ודנו בתוכנית היכן להקים ישיבת הסדר. היו שתי אפשרויות: להקים ישיבה בצפון, כדי לחזק את האזור אחרי אירוע ביטחוני קשה שהיה שם, או בסיני – כי הולכים להקים עיר חדשה וחבל שתהיה עיר חילונית.

"שר הביטחון באותה תקופה היה שמעון פרס. צריך לדעת שפרס היה פעם ניצי, רק אחרי שקלקלו את המושג 'ציונות' הוא הפך לשמאלני. באנו אליו לדון בהקמת הישיבה בסיני. פרס הסתכל עלינו ואמר: 'אתם תקימו את הישיבה בהר סיני. לא פחות ולא יותר. בסנטה קטרינה'".

יש טענה שהממסד החילוני רצה לתת לדת קצת "פירורים", מתוך מחשבה סוציולוגית שהיהדות ממילא הולכת ונמחקת, לפי מה שאתה מתאר זה לא נשמע ככה. 

"בטח שזה היה עמוק! הוא אמר את זה בשיא הרצינות. מבחינה מעשית אמרנו לו: 'מה נשלח בחורים בודדים להר סיני?'. אז הוא ענה מיד: 'אל תדאגו, אני אסדר לכם כל שלושה שבועות טיסה מהר סיני, כדי שהבחורים יוכלו לבקר בבית שלהם בשבת'. הם ראו בזה משהו חשוב".

בסופו של דבר התוכנית היומרנית הזאת הומרה לעיר ימית שעוד הייתה אז רק תוכנית על הנייר. "שאלו מי יקים את העיר הזאת? אז אמרו: 'ניקח ישיבת הסדר, שיהיה איזה גרעין'. חיברו אותנו עם גרעין אמריקאי של כ-30 איש וגרעין רוסי, וזה היה היסוד להקמת העיר. באותה פגישה גם הוחלט להקים שתי ישיבות הסדר – במעלות בצפון ובימית בדרום. זו למעשה הייתה הפריצה הגדולה של ישיבות ההסדר בכלל, פריצה שהביאה אותנו ל-80 ישיבות הסדר היום ולמהפכה הרוחנית שאנחנו רואים את פירותיה בצבא, גם במלחמה הנוכחית".

חורבן בשיטת הסלמי – למה ימית איננה גוש קטיף?

כששומעים את סדרי הגודל האלה עולה השאלה המתבקשת - כיצד המדינה מצליחה לפרק פרויקט התיישבותי בסדר גודל אדיר כזה, עם עשרות יישובים, שדות תעופה וחזון של מיליונים, בלי שהרחובות יבערו מהרגע הראשון? 

"הכל היה מתוחכם מאוד" מסביר הרב אריאל - "לא עשו את הפינוי תוך רגע אחד, בדיוק כדי שלא לעורר התנגדות גדולה. עשו את זה בפעימות. העיר עצמה התקיימה כשש שנים – שלוש שנים בנו אותה, ושלוש שנים עסקו בענייני הפינוי.

"זו הייתה פשוט 'שיטת הסלמי'. בהתחלה נסוגים מתעלת סואץ לאיזה 30 קילומטר. אחר כך נסוגים עוד 100 קילומטר, וכך לאט לאט לחתוך את זה. מכרו לאנשים סיפורים שרוצים לראות שהשלום מתקדם ושהכל בסדר. כך מצאנו את עצמנו במשך שלוש שנים במאבק גדול לנסות להציל את חצי האי סיני, אבל ברגע שהנסיגה חולקה לפרוסות – ההתנגדות דעכה".

כיצד ייתכן שאירוע בסדר גודל כזה לא נוכח בתודעה הלאומית כפצע פתוח וכטראומה לאומית, כפי שהגירוש מגוש קטיף נחרב? "מסיבה פשוטה" מסביר הרב - "קודם כל, ברגע שהממשלה החליטה לפנות, סיני נתפס בתודעה של האנשים כמשהו רחוק. זה נתפס כאילו זה 'באמריקה', לא פה. שנית, ולצערנו הרב, גם בקרב אנשי התורה הייתה מחלוקת איפה בדיוק עובר הגבול ההלכתי בדרום. אז לא הייתה התייחסות חותכת – לא של אנשי התורה ולא של אנשי הציונות".

הבדל נוסף שכנראה גם היה המכריע הוא הפיצויים והאופן שבו הוא עבד אחרת לגמרי בימית לעומת גוש קטיף. "ברגע שהציעו לאנשים 'תעזוב את הבית שלך ותקבל סכום גדול', אז רוב האזרחים אמרו: 'טוב, די, תן את הכסף ונלך'. בגוש קטיף זה ממש לא היה ככה. שם אנשים אמרו שהם לא רוצים שום כסף, והם היו מוכנים להילחם עד הרגע האחרון. לכן המאבק שם היה הרבה יותר אמיתי ונצרב עמוק בראש של האנשים".

ובכל זאת, המעט שכן נצרב מאותם ימים בסיני הן תמונות של מאבק, של צעירים על הגגות, של התבצרות, נוצר מהעובדה שהציבור האמוני קפץ על העגלה ברגע האחרון. "בסיני ההתנגדות האזרחית-חילונית הייתה בממדים אחרים, הם היו פחות 'ציוניים' בעניין הזה של להיאחז בקרקע בכל מחיר. רק לקראת הסוף התחילו לרדת לשם כל הישיבות – ישיבות בני עקיבא, הישיבות הגבוהות. והם אלו שייצרו את המאבק". 

"בעלי הבית" – מחיר ההצטרפות המאוחרת של הציבור האמוני

מבט רחב יותר על התמונה ההיסטורית חושף כי התנופה האדירה של בנייה והפרחה בסיני שנגדעה, לא הייתה רק אירוע נקודתי, אלא קו פרשת מים פסיכולוגי ששינה את פניה של המדינה. אומה שעד לאותו רגע חיה בתוכנת הפעלה של התיישבות וכיבוש שממות, אימצה פתאום אידיאולוגיה של נסיגות. עבור הרב אריאל, המשבר ההוא הוא השורש למציאות הביטחונית ולמערכות שאנו מנהלים גם היום.

"מה שאנחנו חיים היום - המלחמה הנוכחית מול כל מדינות האזור שלנו, כולל איראן - הכל התחיל שם, בנסיגה מסיני. האויבים שלנו ראו פתאום שעם ישראל חלש. שעם ישראל נסוג. וברגע שאתה נסוג, אז קדימה - נפתחה הדלת לנסיגות מהכל. משם באו גוש קטיף, יהודה ושומרון, פעימה א', פעימה ב' וכל שאר הסיפורים והטיפשויות.

"הכל התחיל שם כי הפסיכולוגיה של הנסיגה התחילה שם. לפני כן, המושג 'ציונות' היה ברור: מיישבים, מפריחים, בונים. פתאום, אחרי סיני, ההגדרה התהפכה. היום, מי נקרא ציוני? מי שיודע לעשות ויתורים. לוותר פה, לוותר שם – זו נהייתה ה'ציונות'. ממש הפכו את המושג הזה לשקר אחד גדול".

מבחינת הרב אריאל לעובדה שמפעל הציונות הוקם והונדס בראשיתו על ידי החלוצים החילונים, בעוד שאנשי האמונה הצטרפו לאירוע בשלב מאוחר הרבה יותר, יש מחיר כבד. ממש כמו בעולם העסקים – מי שמצטרף לשותפות רק לאחר שהחברה מבוססת והמניה שלה גבוהה, נידון להישאר שותף זוטר שנגרר אחרי קבלת ההחלטות של המייסדים.

"זאת האמת, וצריכים להבין את המציאות הזו ביושר. מי שבסופו של דבר היו החלוצים שזרמו לבנות את ארץ ישראל לפני כמאה שנה, היו דווקא הציבור החילוני. אנחנו, הציבור הדתי, פיגרנו אחריהם. יותר נכון לומר שאפילו הייתה התנגדות. והתוצאה של ההיעדרות הזו היא שבסוף הציבור החילוני הפך ל'בעל הבית' על ארץ ישראל. הם אלו שנותנים את הטון, הם אלו שקובעים את האידיאולוגיה, והם אלו שהחזיקו בשלטון. ואנחנו? אנחנו ככה, לצערנו, נסחפים אחריהם. כשאתה משאיר את ההגה בידיים של ציבור שלמרות זכויותיו העצומות בבניין הארץ, מנותק בסופו של דבר משורש האמונה העמוק של ההבטחה האלוקית – אתה מקבל את משבר הנסיגות".

למרות התיאור הקשה של ציבור שנותר כקרון נגרר מאחורי קטר חילוני, הרב אריאל אינו מסתכל על כך כעל גזירת גורל סופית ונצחית. מבחינתו, מתחת לפני השטח כבר רוחשים תהליכי עומק שעתידים לשנות את המשוואה ההיסטורית.

"יש פה מהפך שהולך ומתרחש, גם אם הוא איטי. למרות נקודת הפתיחה המאוחרת שלנו, הציבור האמוני והדתי הולך וגדל, והוא כבר מזמן אינו נמצא רק בשוליים. אנחנו חיים בתוך תהליך. אנחנו רואים את זה גם במלחמה האחרונה, שבה הציבור שלנו נמצא בחוד החנית ומשלם מחיר כבד. ברגע שעם ישראל יתעשת, וירבו בתי המדרש והאמונה תעמיק, לאט לאט הצביון של המדינה ישתנה. ואז, ממילא, ישתנו גם דברים בענייני ארץ ישראל – ובהר הבית". אבל למהלך הדיעבדי הזה היה גם היה מחיר כבד. 

 "הפכו את חוסר האמונה להלכה" - כך הממסד הרבני ברא את המעצמה המוסלמית על ההר

אם בראשית ימי הציונות הציבור האמוני נמנע מלקיחת אחריות והשאיר את ההגה להנהגה החילונית, הרי שבמלחמת ששת הימים שמה המציאות הצבאית והמדינית את מפתחות הר הבית ממש בידיו. השאלה המתבקשת היא מה בעצם היה אמור לקרות מאותו רגע שבו אנשי התורה זכו סוף סוף בריבונות על מקום המקדש. הרי בסוגיה הזאת גם ההנהגה החילונית למעשה חיכתה למוצא פיו של הממסד הרבני. 

"מה שהיה צריך להיות, ולמען האמת היה צריך לקרות כבר לפני קרוב ל-60 שנה, מיד לאחר שחרור מקום המקדש, הוא פשוט מאוד. מה שאנחנו אומרים ושרים בחג החנוכה: 'ואחר כך באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך'. קצר וקולע. חזרת לבית המקדש? כל החלוצים זרמו והגענו להר הבית? מתחילים את העבודה".

האדריכלים של המעצמה האסלאמית

כאן בדיוק טמונה נקודת השבר ההיסטורית והטרגית ביותר לשיטתו. התהליך ההגיוני אומר שאנשי החזון והרוח היו אמורים לזעוק לגאולה מעשית, לאתגר את עולם המעשה ולדחוף את ההנהגה הפוליטית לאפשר זאת. אולם בפועל, התרחש תהליך הפוך לחלוטין. הממסד הרבני והפוליטי-דתי דחה בשתי ידיים את האחריות למקום. ההנהגה הדתית לא הסתפקה רק בהסתגרות פסיבית מאחורי פסיקה הלכתית, אלא פעלה באופן אקטיבי פוליטי כדי למסור את ההר לידיים איסלאמיות.

"זה נפל עליהם כרעם ביום בהיר. החילונים לא כל כך הבינו מה זה, הגיעו לירושלים, אל הכותל ובכו. אבל הציבור הדתי וגדולי התורה – הם אלה שנדהמו מהתופעה הזאת שהגענו לבית המקדש. הם שאלו את עצמם: מה עושים עם זה?

"במקום לעשות את מה שצריך הייתה פשוט בריחה. ברחו מנושא המקדש והכריזו עליו חרם. הדבר הראשון שהרבנות הראשית אמרה זה שאף אחד לא יעלה להר. מי שעשה את זה בפועל היה שר הדתות בזמנו, זרח ורהפטיג. הוא היה איש 'המזרחי', איש הציונות הדתית! הוא אמר להם: תודיעו לאו"ם שאין לנו חלק בהר הבית, שאנחנו לא מעוניינים בהר הבית. לא פחות ולא יותר. הוא בא לסגן הרמטכ"ל, שהיה אז אחראי על הר הבית, ושאל אותו: 'למה אתם סוגרים את הר הבית מפני המוסלמים? למה אתה לא פותח להם את ההר?' הוא דרש שיתנו למוסלמים להתפלל שם ביום שישי, ושיביאו גם את הקאדי מיפו ומנצרת".

"יוצא ששר הדתות, איש הציונות הדתית, הוא זה שנתן והפך את הר הבית למרכז האסלאם. ואנחנו כולנו שותפים לזה. מסרנו בעצמנו את ההר לערבים."

הפכו את חוסר האמונה להלכה

למול ההאשמות הקשות הללו, הממסד הרבני והפוליטי אינו מציג את עמדתו כ"בריחה". רבנים ואנשי אמונה נשענים לאורך השנים על נימוקים כבדי משקל: מצבו הרוחני של העם, טומאה, אתגרי הזיהוי של המיקום המדוייק של המקדש והמזבח, וכמובן החשש המדיני מתגובת אומות העולם וממלחמת דת. אולם הרב אריאל מסרב להתרשם ממעטפת הסיבות האינטלקטואלית וההלכתית הזו - "מי שמחפש תירוצים, אני יכול לתת לו עכשיו ספר שלם שמלא בתירוצים למה לא לבנות את בית המקדש. אחד יגיד שזה לא מתאים לדורנו, אחר יגיד שצריך משיח, שלישי יגיד שיש 'שיטת רש"י'. אבל הכל זה תירוצים שמקורם באותו חטא היסטורי: חטא המרגלים. האויב הכי מסוכן שלנו זה האחים שלנו שמפחדים. יש פה חוסר אמונה מוחלט, ופשוט הפכו את חוסר האמונה הזה להלכות. הפכו פחד ורפיון ידיים לספר הלכה שלם. אבל זה לא עובד; אם אתה לא מאמין, אתה נשאר מחוץ למחנה.

"לגבי התירוץ המדיני, 'מה יגידו האומות' – הרי אנחנו רואים ממש עכשיו שכל העולם מתנגד לנו, ואנחנו בכל זאת נלחמים על חיינו. הם מתנגדים גם לזה שאתה יושב בתל אביב! אז כל התירוצים האלה הם הבל הבלים. הם נובעים משורש אחד: חוסר רצון של התחייבות. חוסר רצון למסירות נפש. זו הבריחה מעמידה באתגר ולקיחת אחריות. וזה בדיוק החוט המקשר. זה מה שהיה בימית, וזה מה שיש בהר הבית. זה בדיוק אותו סיפור של בריחה מאחריות".

קורבן פסח אינו "זכר" – מסירות נפש פרטית שמעוררת אומה

כשאתה אומר "להתחיל את העבודה", המשמעות היא לחזור להקריב קורבנות, אחת הטענות המרכזיות בעולם ההלכתי היא שקורבנות, ובמיוחד מצוות ציבוריות, חייבות לנבוע מתוך רצון של כלל ישראל. איך אפשר לחדש עבודה לאומית כזו כשחצי מהעם בכלל חילוני?

"אנחנו קודם כל צריכים להבין שתורת ישראל והמצוות שלה ניתנו לדורות, הם לא תלויים במצב הרוח הלאומי. זה לא שאם היה פעם קורבן פסח, אז אנחנו פטורים היום ורק יושבים באיזה ליל סדר ואוכלים מצה 'זכר למקדש כהלל'. אנחנו לא עוסקים בזכר! אנחנו צריכים לדעת שיש חידוש המצוות כמו שהן נאמרו בתורה, זו פשוט השליחות של הדור הזה.

"יש לנו פה מציאות מורכבת שחלק מהדור התרחק מהתורה, אי אפשר להתעלם מזה. אבל ההנחה שצריך לחכות שכל העם יסכים כדי לקיים את המצוות הכלליות האלה היא שגויה מיסודה. בוא ניקח לדוגמה את מצוות ברית מילה. תאר לעצמך שחס וחלילה הממשלה הייתה אוסרת על קיום ברית מילה, או שחלקים נרחבים בעם היו מחליטים שזה כבר לא מתאים להם. האם מישהו מגדולי ישראל היה מעלה על דעתו לוותר על המצווה או להפוך אותה למשהו שלא עושים בגלל שאין 'הסכמה ציבורית'? הרי יהודים מסרו על זה את הנפש בכל הדורות, גם כשהשלטון אסר זאת! אותו הדבר בדיוק תקף לגבי קורבן פסח, שגם בו, כמו במילה, חיסור המצווה גורר עונש כרת. אי אפשר להגיד 'נחכה לכולם'. מי שרוצה לקיים את התורה – מחויב לעשות את זה".

הרב מבין שכשהציבור, אפילו הדתי, רואה אנשים מגיעים עכשיו להר הבית עם כבש בידיהם, הם מפרשים את זה כסוג של פרובוקציה, ובטח שלא מבין איך זה משרת את בניין המקדש. 

"הם ממש לא באים לעשות פרובוקציה, והגיע הזמן שנבין את העומק של המעשה שלהם. האנשים הללו הם בדיוק אלה שמבינים את המשמעות של לקיחת אחריות במקום שבו ההנהגה בורחת ממנה. הם יודעים שיש עליהם מצווה מדאורייתא, הם מבינים שהמדינה מונעת מהם את קיומה, אבל הם אומרים: 'אני את החובה שלי כלפי בורא עולם אעשה, אלך עד לנקודה שבה השלטון יעצור אותי בגופי'.

"אנחנו חייבים להבין: להחזרת עבודת הקורבנות, ואפילו לניסיון המעשי לממש אותה, יש אפקט אמוני חזק מאוד. זה לא עניין סמלי. ברור לחלוטין שהאקט הזה יפעל את פעולתו במציאות. כשיהודי לוקח כבש ומוכן להיעצר, הוא לא פועל רק כאדם פרטי – הוא מחולל השפעה לאומית עצומה מתוך עשיית המחויבות הפרטית שלו. הוא מעורר את השורש.

"אם היחידים האלה לא ייקחו אחריות ויסחבו את האלונקה, אנחנו נמצא את עצמנו שוב בורחים – כמו שברחו מסיני וימית, וכמו שברחו מהר הבית בששת הימים. מי שעומד בשער עם הכבש, מתקן את חטא הבריחה הזה ומקרב את הגאולה של כולנו".