המעבר הבלתי הפיך: "נגמלנו מפועלי הבניין שהגיעו מיו"ש"

"לפני השביעי באוקטובר העסקנו פלסטינאים כי היה קל ופשוט לקבל אישורים", מספרת לנו עופרה חדד, סמנכ"לית ובעלת חברת יורו ישראל לבנייה. "עבדנו בעיקר בירושלים ובמקומות שבונים באבן ירושלמית – סוג בנייה שהערבים הם המומחים בה. התקדמנו איתם מפרויקט לפרויקט וזה היה נוח".

לדבריה היתרונות בהעסקת פלסטינים היו רבים: "הם לא מפונקים והיו מוכנים לעשות כל עבודה. לא היה צריך לדאוג להם למכשור יקר כגון מנוף, תבניות ובלוקים לשלד, ובנוסף הם היו כוח עבודה זול ולא היה צריך לדאוג להם למגורים. לעומת זאת העובדים הזרים מתמחים בבנייה בברנוביץ – לפי תבניות מתכת, ואינם מכירים את הבנייה באבן ירושלמית. הם יקרים יותר כי חברות כוח אדם גוזרות עליהם קופון וצריך לדאוג להם למגורים ולספק להם תנאים מיוחדים ומכשור".

   |נזקים שאף אחד לא רוצה לחזור אליהם

השביעי לאוקטובר טרף את כל הקלפים. חברות שנשענו רק על עובדים פלסטינאים נקלעו לבעיה, ואילו חברות ששילבו גם עובדים זרים – הסתדרו. "ברגע שנאלצנו להביא עובדים זרים, בעיקר סינים, גילינו את ההבדל באיכות העבודה", מודה חדד. "כשהעסקנו ערבים היה צריך 1000 עיניים כדי לוודא שהעבודה תצא כמו שצריך. הרמאות הייתה טבועה בהם. היינו צריכים לחזור ולהדגיש להם שגם אם הרצף דפק בטעות את הפטיש בצינור ועשה בו נקב, שלא יעז להדביק אותו עם איזה מסטיק ולכסות בקרמיקה יפה כי אחר כך נשלם על כך ביוקר".

למרות האזהרות תמיד היה פועל או שניים שעשו נזקים ולא סיפרו. "מנהלי העבודה והמפקחים לא יכולים לפקח כל הזמן על הנעשה בכל הקומות. מתוך עשר קומות מספיק שקומה אחת התפקששה ושילמנו על כך מאוחר יותר בריבית".

חדד ממחישה את תרבות העבודה הערבית דרך סיפור. "באחד הימים הבאנו לעובדים הדרכה על עבודה בגובה. המדריך דיבר איתם על בטיחות והדגיש את החשיבות לקשור את עצמם ברתמה כדי למנוע אסונות. אחד העובדים הסתכל בעיון על החבל של הריתמה. כשהמדריך שאל אותו למה הוא שקוע בה כל-כך, והאם נושא הבטיחות קרוב לליבו, הוא ענה לו: כן, לאבא שלי יש חמור, ואני רוצה לקנות לו חבל כזה כדי להבטיח שלא יברח. זה היה הזוי. מדברים איתו על בטיחות והצלת חיים וכל מה שמעניין אותו זה החמור".

אם זה היה מסתכם בזה, מילא. "העניין שהם מהנהנים, אבל ברגע שאתה רק מסובב את הראש הם מורדים את הקסדה, מתירים את הכבלים של הריתמה ונכנסים למרפסת בלי לסדר לה מעקה. כשאתה שואל אותם למה הם עשו זאת הם עונים לך – הכול מכתוב מלמעלה. יש לנו את אללה ואם אנו צריכים למות – נמות". לטענתה הזלזול בבטיחות מעיד גם על חוש סדר לקוי ועל כל אופי העבודה.

   |ביו"ש נשארו מאחור

בעוד העבודה הפלסטינית נגדעה באחת בכל רחבי המדינה, שהרי מדובר בסיכון ביטחוני,  דווקא ביהודה ושומרון היא המשיכה וביתר שאת. "הערבים גרים שם ומעורבבים עם האוכלוסיה היהודית", מסבירה חדד את הסיבה לאבסורד. "שלא כמו בתחומי הקו הירוק, ביהודה ושומרון אין אף מחסום שיעצור אותם ולכן הם יכלו להמשיך לעבוד כרגיל".

מצד שני האפשרות להביא עובדים זרים ליהודה ושומרון נתקלה בקשיים. "הממשלה הסינית היא פרו פלסטינית ואוסרת על העובדים הסינים לעבוד ביהודה ושומרון, לכן לא נראה עובדים זרים בעיר כמו אריאל. עבר זמן עד שמדינת ישראל הביאה הודים, אבל אז התברר שהם מורים ולא מבינים כלום בבניה. אף קבלן לא יסתכן בכך ולכן הם לכל היותר השתלבו בתור שוליות של העובדים הערבים".

   |ענף הבנייה עוד לא בנוי ליהודים

ומה בנוגע לעבודה עברית? בקנה המידה שחדד וחבריה עובדים לא מתרשמים מהגל הגובר של צעירים יהודים שהולך ונכנס לתחום.

"היהודים לא אוהבים עבודות כפיים", קובעת חדד. "גם אם הם כבר נכנסים לעסקי הבנייה הם ירצו להיות מנהלים. אם יהודי למד להיות אינסטלטור, ברגע שהוא יצמח ויגדל הוא ייקח עובדים וינהל אותם. יותר מכך. פועלי הבנייה עובדים בקבוצות: שלדיים, ברזלנים, טייחים ורצפים. כל קבוצה ותחום ההתמחות שלה. אי אפשר להכניס לשם נטע זר. בנוסף, צעירים שהתשחררו מהצבא וירצו לעסוק בבנייה יגלו שהם עובדים כתף אל כתף עם מי שרק אתמול היו צריכים לבדוק במחסום או לעצור בכפר. זה כמו לשים שמן ומים יחד".

ובכל זאת – אין עניין לעודד גם עבודה עברית ועמל כפיים?

"לכאורה המדינה מעודדת", אומרת חדד. "יש מענק למשוחררי הצבא ושירות לאומי של עבודות מעודפות. האפשרויות מוגבלות בעיקר לטיפול במבוגרים, חקלאות וענף הבנייה – שלושה תחומים שאין ישראלי שיסכים לעבוד בהן. עבודת הבנייה היא עבודה שוחקת, בחום של 40 מעלות או בקור מקפיא, בלי אפשרויות קידום. ישראלים לא ישרדו בה. גם הדימוי החברתי שלילי ולרוב זו תהיה עבודה זמנית. בקיצור, עובדים עלינו בעיניים. המדינה נותנת מענק אבל דואגת שלא ינצלו אותו".

אז את יכולה לומר בביטחון שיותר לא יעסיקו את הפלסטינים בעבודות בניין?

"היום אפשר להגיד שנגמלנו מכך. גם אם אני משלמת לסיני 1200 שקל ליום ויבוא עובד פלסטיני ויעשה לי את זה ב-600 שקל – זה לא יקרה. אלו דברים שאני שומעת גם מהקולגות שלי. ואני לא דואגת: כשיהיה היקף גדול של עובדים זרים, לא תהיה להם ברירה וגם עלויות העסקה שלהם ירדו".