בע"ה ז' חשון תשפ"א
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

שפת הנגינה - סיפורו של דוד רפאל בן עמי פיינשיל ז"ל

סבא קלמן בצריף, אורות על הבמה, תסכולים מאחורי הקלעים, קול מדהים ונפש שרוצה להתעלות ולא יודעת לאן > טיול בעקבות תחנות חייו של דוד רפאל בן עמי ז"ל, בעל קול הקטיפה וכיסופי הדבקות, מחלוצי בעלי התשובה בארץ ומראשוני הפותחים צוהר לעולמה של ברסלב דרך ניגוניה המקוריים

  • יוסף ארנפלד
  • כ"ג תשרי תשפ"א - 10:59 11/10/2020
גודל: א א א
דדי בן עמי ז"ל, בשמחת בית השואבה לפני מספר שנים (צילום: אברהם שפירא)
דדי בן עמי ז"ל, בשמחת בית השואבה לפני מספר שנים (צילום: אברהם שפירא)
לפני ראש השנה האחרון, פורסם בעלון 'קרוב אליך' ראיון עם דוד רפאל (דדי) בן עמי פיינשיל ז"ל, שנפטר לפני ימים ספורים. אנחנו מביאים בפניכם את הכתבה, באדיבות 'קרוב אליך'.
בפתח הראיון, דוד רפאל (דדי) בן עמי פיינשיל עדיין מתלבט. אמנם זו לא הפעם הראשונה שבה הוא משתף בסיפור החיים האישי והמרתק שלו, אך הוא תוהה בקול איזו תועלת תצא לקוראים מכך. "הסיפור שלי הוא לא הסיפור שלך", הוא מטעים. "בתורה נ"ד בליקוטי מוהר"ן כתוב שהקב"ה מדבר עם כל אחד ואחד באופן ישיר. הקב"ה דיבר איתי בשפת הנגינה והתיאטרון, עם מישהו אחר הוא מדבר בשפת הכדורגל, ואי אפשר להקיש מהאחד לשני. לא בטוח שמה שדיבר אלי ידבר גם אל אחרים. העיקר להטות את הקשבת הלב למתרחש סביב. הקב"ה מדבר עם כל אחד ואחד, אם אדם רק יטה את אוזנו – הוא ישמע".

לפני שדדי מתחיל לגולל את הקורות אותו משנות ילדותו במושב נהלל, השוכן בצפון עמק יזרעאל, ועד לבגרותו בשכונת בתי אונגרין הירושלמית, הוא מבקש להעביר מסר מעורר חשיבה, במיוחד לאור ימי הרחמים והסליחות בהם אנחנו נמצאים: "אני לא מתנתק או מתכחש לשום דבר שעברתי בחיים, אלא בונה עליו כסולם".

בזכות כיבוד אבות, תושיע בנים

בן עמי נולד וגדל בנהלל, מושב העובדים הראשון בארץ, בו גרו סלתה ושמנה של חלוצי הארץ. סבא וסבתא שלו היו ממייסדי המושב, שנוסד באלול התרפ"א, לאחר שסבתא חנה עלתה בשלהי המאה ה-18 וסבא יוסף בתחילת המאה ה-19. "אבא שלי גדל שם והיה מראשוני ההגנה והפלמ"ח שהקימו את צה"ל, ואף ממפקדיו הראשונים. אמא ברחה מהיטלר בשנת 1938, כשהנאצים נכנסו לוינה. היא עלתה כנערה בעליית הנוער של הנרייטה סולד באוניה הלגאלית האחרונה שהפליגה משם, והיתה הדתייה היחידה בכל החבורה. היא נשלחה לנהלל, הנוער היה בא ללמוד איך ליישב את ארץ ישראל, והמגורים היו בבתי התושבים".

נהלל הייתה באופן כללי מקום 'מגולח' מבחינה רוחנית, אבל כידוע, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. אחד מהם היה הסבא רבא של דדי, קלמן, שהיה חרדי לכל דבר, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש. "הוא היה יושב בבית הכנסת כל היום ולומד. עם הקמת המושב, הוקם בו גם בית כנסת שהיה צריף לכבוד הזקנים שבאו. הצעירים של אז כבר לא היו שייכים לזה, אבל מחמת כבוד ההורים הקימו להם בית כנסת", הוא מסביר. "סבא שלי, יוסף, וחבר שלו יעקב רכלבסקי, הביאו ארצה את ההורים שלהם. הם החליטו שלא נאה שהזקנים שיושבים כל היום בבית הכנסת, שהיו עם קפוטה, כובע וגרטל – ישבו בצריף רעוע. לכן על אף שלא היו דתיים, שכנעו במאמץ גדול את אנשי נהלל להקים בית כנסת, אשר קיים כבר קרוב למאה שנה".

את בית הכנסת תכנן ובנה מהמסד ועד הטפחות, הסבא המוכשר בעצמו, והוא דומה בסגנונו לבתי הכנסת העתיקים של מאה שערים בירושלים, שנבנו באותה תקופה. בן עמי מגלה כי באופן מופלא, עד היום בבית הכנסת מתקיימים דרך קבע מניינים מכובדים בליל שבת ובשבת בבוקר ובפרט בימים הנוראים וחגי תשרי. "אבא שלי פחות התחנך על בית הכנסת, אפילו בר מצווה לא עשו לו כי סבתא הייתה חולה באותה תקופה. אבא שלי כמובן הכיר מקרוב את סבא שלו ואפילו גר אתו באותו חדר וספג מהאווירה, אבל לא נשאר מזה הרבה".

 מגוריו של הסבא-רבה החרדי בבית, היו הסיבה העיקרית להגעת אמו של דדי למשפחת בן עמי. "אמא שלי נשלחה אליהם בתור הדתיה היחידה, כי סבא קלמן גר אצלם וסביבו הייתה אווירה דתית יחסית של כשרות, שבת ופסח. וכך היא הכירה ולבסוף גם התחתנה עם אבא שלי. בילדות שלי, את המושגים הדתיים שבשבת לא עובדים וכדומה, קיבלתי יותר מאמא שלי מאשר מאבא שלי, שכבר בגיל שש-עשרה הצטרף להגנה. בהמשך, היה לי קשה מאוד להקפיד על דברים שאף אחד מהכיתה לא שמר. הייתי מכריח את כל בני כיתתי להגיע לבית הכנסת ביום כיפור ולצום. למרבה הפלא, הם גם היו שומעים לי. את זה קיבלתי מאמא שלי. אבל יראת שמיים פנימית גדולה קיבלתי גם מאמא וגם מאבא, מהמידות, מהמסירות ואהבת ישראל שלהם. שניהם בעיניי מודל לחיקוי והשראה לחיים האמיתיים. כל מה שזכיתי והם לא זכו, הוא בזכותם".

בין שיגעון לאומץ

את שירותו הצבאי עשה דדי, בעל קול הקטיפה, בלהקת פיקוד דרום ולהקת פיקוד צפון. לאחר שחרורו מהצבא החל ללמוד משחק ובימוי בסמינר הקיבוצים ועבד כשחקן בתיאטרון הקאמרי. בשנת תש"ל הקליט את השיר 'דזדמונה', שהולחן עבורו על ידי מתי כספי ונכתב על ידי גד קינר, שהיה ללהיט והגיע לראש מצעד הפזמונים, והיה הלהיט היחיד שלו. "במהלך כל אותה תקופה היו אצלי שלבים שלבים של חיפוש וצימאון בדרך למעלה. בדברים שעסקתי בהם כמו תיאטרון, משחק ותנועה - הייתי רואה עבודה של שלמות ותיקון. ניסיתי להתעלות באמצעות הדברים האלה, התייחסתי אליהם בצורה מאוד שונה מהמקובל".

 "במשך הזמן, אחרי שהשתתפתי בתיאטרון הקאמרי, הייתי יוצא מהצגות ואומר לעצמי: המחזה היה מרתק, המשחק היה נהדר – אבל מה יוצא לי מכל זה? בשביל מה כל הטרחה? לא ידעתי להגדיר מה בדיוק מציק לי. חיפשתי מה יוצא לי מזה בהשלמה הפנימית, בהתקדמות שלי אל התכלית. זה היה תהליך הדרגתי. היו גילויים והיו התעוררויות שהובילו בסופו של דבר לאותו מקום".

היום אין משפחה בישראל שאין בה חוזר בתשובה, אבל אז, בתקופה של תשל"ב-תשל"ג, אפילו לא ידעו שיש דבר כזה. "לא היו בעלי תשובה, הייתי לבד בעולם", הוא מתאר. "הייתה לי סיעתא דשמייא ממש. התהליך שעברתי היה נקי, בלי שום חיקויים, העתקות, או הישענות על מישהו. לא היה לי את החברותא שתקדם אותי או שתתקדם איתי יחד".

על אף הקשיים, היו מספר דמויות שסייעו לו בתהליך. אחד מהם היה הרב ישראל מאיר לאו. "הכרתי אותו בתקופה בה התחלתי ללכת לבית הכנסת בשבת. כשהייתי חוזר הביתה לשבתות בנהלל, זה הצריך אומץ גדול ושיגעון, מה פתאום ללכת לבית הכנסת? אבל לא עשיתי חשבון לאף אחד. כך הרגשתי וכך עשיתי. רוב הזמן גרתי בצפון תל אביב. מפה לשם הכרתי את עוזי ושולמית לבנת (ההורים של השרה לשעבר לימור לבנת ושל נועם לבנת) והתיידדנו. הם הזמינו אותי לערב שירי פלמ"ח ומחתרות, הביאו סנדוויצ'ים כשרים והזמינו גם את הרב לאו, שהיה אז רב צעיר בצפון תל אביב, איתו הם היו מיודדים.

"הרב לאו לימד שירים חסידיים, התיישבתי לידו ושאלתי אותו אם אוכל לבוא לבית הכנסת שלו. כמובן הוא ענה 'בטח, איזה שאלה'. התברר שבית הכנסת שלו נמצא במרחק דקה וחצי הליכה מהדירה בה התגוררתי באותה תקופה. הייתי מגיע להתפלל שם והוא רק היה רואה אותי מרחוק, היה קם מלוא קומתו ומושיב אותי לידו. בעצם הוא היה הראשון שהכניס אותי לבית הכנסת".

אתרוג שחור באל עריש

בהמשך חיפש בן עמי בית כנסת חסידי, שהיה יותר קרוב לליבו. אחר כך גילה את חסידי ברסלב וחב"ד. בד בבד עם חזרתו בתשובה ובמקביל להמשך לימודי הדרמה, עזב את תל אביב ושכר חדר בכפר חב"ד. "התחלתי ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' המקומית באופן אקסטרני. הצוות בישיבה ראו שהם לא יכולים לי, ושלחו אותי עם ערמת הקושיות שהיו לי אל 'המלאך', הרב יצחק גינזבורג שכונה כך באותה תקופה בכפר חב"ד. הרב גינזבורג היה באמת מלאך טוב. הוא היחיד שהצליח להתיר לי את כל השאלות שלא יכולתי לענות עליהן. הוא פתר אותן במחי אצבע. דברים יסודיים ומתקבלים מאוד".

 "לאורך ארבעים וחמש שנה אני בקשר עם הרב גינזבורג, לא ראיתי אי פעם שהוא כעס, על שום עניין", הוא מספר. "במהלך מלחמת יום הכיפורים, כשהייתי בן עשרים ושלוש והוא היה בן שלושים, רצינו מאוד לפעול יחד. הייתי אז עדיין מילואימניק של צוות הווי ובידור. הרב גינזבורג הסתפח אליי. חשבנו לשיר ולנגן בפני החיילים כדי להרים להם את המורל, והרב יצחק הציע שנעשה את מבצע ארבעת המינים. מכיוון שהיו לי קשרים בלהקת פיקוד דרום, העמידו לרשותי קומנדקר עם נהג. קיבלתי סוכה מתקפלת וכסף לרכישת ארבעה מינים מהודרים בשוק בבאר שבע. שעטנו לעבר אל עריש. בדרך התחילה לרדת החשיכה, הרב גינזבורג דרש שנעצור באמצע המדבר כדי שנוכל לשבות שם. צווחתי עליו: 'מה עולה בדעתך? יש כאן מחבלים!'. אבל אותו זה לא עניין בכלל. בכל אופן, הנהג לא הסכים לעצור, כי האזור שרץ סכנות אמיתיות. אמנם הוא היה תקיף בדעתו, אבל שום כעס לא היה ניכר עליו".

"הגענו לאל-עריש כבר בחשכה. ישבנו במרפאה שהייתה המקום היחיד בו דלק האור. בזמן שהיו הפגזות כבדות על האזור, הרב גינזבורג אמר בשם הבעל שם טוב שכאשר יש סכנה, צריך לספר סיפורי צדיקים שהרי זה כעוסק במעשה מרכבה וכך עשה. החזקתי סידור ביד ולפתע בא אלי חייל קיבוצניק גדול ממדים שהצביע על הסידור ושאל אותי: 'יש לך אחד כזה בשבילי'?. הוא אפילו לא ידע שקוראים לזה סידור, רק הבין שמדובר בספר תפילות. השבתי שיש לי רק אחד. צעדנו יחד לבית הכנסת הפיקודי והבאתי לו משם סידור קטן. בדרך לשם סיפר החייל כי הוא נמצא בראש חץ של מגלי המוקשים, בכל שניה הוא יכול להתפוצץ עם מוקש. הוא ממש ראה את המוות מול העיניים בכל רגע נתון. אמרתי לו שיאמר פעמיים ביום 'שמע ישראל' וישים את הסידור בכיס להגנה. לצערי אין לי מושג מה עלה בגורלו. בבוקר עשינו מבצע ארבעת המינים. אלפי חיילים רצו אלינו כדי לזכות במצווה. תוך חצי יום האתרוג נהיה שחור". 

שתים עשרה וחצי דקות

בן עמי למד בכפר חב"ד במשך שנה ובסופה החליט לנסוע אל הרבי מליובאוויטש. מאלול תשל"ד עד אלול תשל"ה שהה בן עמי בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו יורק. בשלהי השנה אף נכנס ליחידות אצל הרבי. "בעוד כל החברים נכנסו ליחידות של דקה, החברותא שלי עמד מאחורי הדלת באחת בלילה עם סטופר ולא הבין למה אני לא יוצא. כשיצאתי הוא קרא בהתפעלות: 'שתים-עשרה וחצי דקות!'". על תוכנה של אותה יחידות הוא מעדיף שלא להרחיב ומציין כי מדובר היה בנושאים אישיים, אך מדגיש כי "תשומת הלב, העומק והגודל של הרבי חרוטים בי עד היום".

בסיומה של אותה שנה חב"דית, חזר בן עמי ארצה ובחר לקבוע את מושבו בחסידות ברסלב, אליה הוא משתייך עד היום. "הכרתי את ברסלב לפני שהכרתי את חב"ד", הוא מסביר, "כשנסעתי אל הרבי בארצות הברית, לקחתי איתי ספרים של ברסלב. הייתי ברסלב'ר סמוי. לא זו בלבד, אלא גם נסעתי להשתטח על ציונו של הריי"צ, אז זה לא היה מקובל. חברי הטוב שהיה איש סודי גילה לי איך לנסוע, למרות שלא ידעתי אף מילה באנגלית. נס שלא הלכתי לאיבוד בדרך. יהודי אחר גילה לי איך להגיע אל רבי יואל מסאטמר, עוד בחייו. זכיתי לראות אותו פנים אל פנים", הוא חושף לראשונה. עם נחיתתו בארץ, נסע היישר לירושלים והתחבר אל חסידי ברסלב במאה שערים. מאז הספיק לגור כעשרים שנה בביתר עילית, אך בשנים האחרונות חזר להתגורר בירושלים, בשכונת בתי אונגרין הסמוכה למאה שערים.

שלושה שירים הספיקו

כיום, בעלי התשובה מפוזרים בכל רחבי הארץ, חלק גדול מהם בקהילות עצמאיות, לאחר שנכוו מניסיונות כושלים להיטמע בתוך הציבור החרדי. בתקופה בה חזר בן עמי בתשובה, הוא הגיע ישירות אל ההארדקור החרדי: שכונת מאה שערים הירושלמית. "לא היה אף אחד לידי שיכולתי להצטרף אליו להקים קהילה אחרת", הוא מזכיר, "מה שראיתי, זה מה שהיה. זה לא אומר שמה שראיתי היה מושלם, אבל הבנתי שאני נכלל בציבור החרדי. לא הפריע לי שכולם סביבי דיברו יידיש ואני לא מבין. התעקשתי לשמוע את הזקנים, ולקחתי לי מתורגמן. לא הרגשתי זר. כשרק הייתי פותח את הפה היו שואלים אותי מאיפה אני, כי הבחינו שהעברית שלי לא בדיוק נולדה במאה שערים. אבל לא ראיתי את עצמי מופרש או מובדל מהקהל הזה".

 במבט לאחור הוא מבין היטב את היחס של הציבור החרדי לבעלי התשובה, שהשתנה מהקצה אל הקצה במהלך השנים. "בהתחלה כשבאו הבעלי תשובה, כולם קיבלו אותם בחיבוקים ובהתפעלות גדולה. אחרי זה הגיעו עוד בעלי תשובה, שהיו מעין 'קשים גרים לישראל כספחת' עם כל מיני מנהגים והתנהגויות, דברים שהיה צורך לבלוע אותם ואחרי זה כבר לא היו מסוגלים לסבול אותם, אנשים שבאו עם עזות וחוצפה, ממילא ההתלהבות נסדקה. הם לא רצו את כל ההשפעות החיצוניות, זה מובן וסביר. בתקופתי, היו מתי מעט. אנשים היו אומרים לי 'אני מקנא בך. הלוואי עלינו התלהבות כזאת'".

 בניגוד לבעלי התשובה הבודדים של אותה תקופה שהשאירו את כל עולמם מאחור ובחרו לפתוח דף חדש, בן עמי בחר להמשיך בעולם הנגינה. במקביל להוצאת שלושת התקליטים היפהפיים של ניגוני רבי נחמן מברסלב ותלמידיו, שהפכו לדגל ופתחו צוהר לעולמה הפנימי של ברסלב, שנים רבות לפני שהפכה לטרנד שוטף, המשיך בן עמי לשיר ולהופיע עם שירי ארץ ישראל. את עולם הזמר המכונה חסידי, כבר אז הוא לא אהב בלשון המעטה. "זאת הייתה התקופה בה פרחו כל מקהלות 'פרחי' למיניהם. עוד בתור חילוני, הלכתי להיכל התרבות לערב שירה חסידי כדי לעורר לעצמי את הלב. אמנם לא חונכתי על שירה חסידית, אבל אמא שלי מאוד אהבה לשמוע קטעי חזנות. הייתה לי זיקה עמוקה לשירה יהודית. באתי לשם, ישבתי על מקומי במשך שלושה שירים ויצאתי בשאט נפש. הבימויים והכוריאוגרפיה כמו גם השירה והעיבודים של אז, היו כל כך זרים והופכיים ממה שציפיתי. זה נקרא שירה חסידית? אבל לעומת מה שקורה היום, זה עוד היה קודש קודשים", הוא צוחק.

טייפ מתחת לארון הקודש

"העניין של הניגון מאוד חשוב לי", הוא מבהיר, "התקרבתי דרך ניגונים חב"דיים עלומי שם, מרוממים אותי שירי בית סבא. הייתי מלקט וקולט מכל הזקנים שירים והניגונים, לא רק מברסלב". כך למשל הוא שר באלבום הרביעי שלו את 'י-ה ריבון' בלחנו של ה'בני יששכר' מדינוב ואת ניגון 'רבי אלימלך טאנץ' של רבי אלימלך מליז'ענסק. "מסתייג מלפרסם את הערוץ שהקימו לי ביוטיוב כדי שחלילה מישהו לא יהיה מכור לאינטרנט בגללי", הוא מבקש, "אני משתמש ברשת רק כאמצעי אחסון, כדי שהדברים שעשיתי יונצחו למשמורת. אפשר למצוא פרויקט מיוחד שהוצאתי לאור. בברסלב יש 'ריקודים של אחרי התפילה'. אחרי שחרית וערבית תמיד עושים ריקוד. היה חסיד זקן בשם רבי אריה לייב שפירא ז"ל שהיה בעל מנגן שהיה מכנה את עצמו 'שר הנגינה' ואותי 'סגן שר הנגינה'. הוא היה פותח את הניגון אחרי התפילה. הוא שלט בכל ניגוני ברסלב ואפילו סיפח אליו עוד כמה ניגוני קרלין. פעם בשלושה-ארבעה חודשים נגמר סבב הניגונים, והוא היה מתחיל אותו מחדש. החלטתי שאני מוכרח להקליט את הניגונים למשמרת. היה לי טייפ מתחת לארון הקודש, ובמשך תקופה ארוכה הקלטתי את כל הניגונים האלה. לפני כמה שנים הוצאתי אותם לאור במארז של ארבעה דיסקים, על טהרת הניגונים, ללא ליווי מוסיקלי".

אני מציין בפני דדי שהוא יוצא דופן בכך שהמשיך לשיר את שירי ארץ ישראל, ובתגובה הוא מצטט את אמירתו המפורסמת של רבי נחמן מברסלב: "לכל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל". כשנקבתי בשמות השירים 'שם במקום ארזים' ו'ניגונים' של פניה בגשטיין ודוד זהבי – שמופיעים באלבום 'אנו לי-ה ולי-ה עיננו', הוא נאות להסכים שאכן לא מדובר בשירים חרדיים, ומיד מציין כי "האלבום זכה להמלצה של הרב גרוסמן זצ"ל, הרב וובר זצ"ל, וייבדל לחיים הרב גינזבורג".

בנוגע לשיר 'שם במקום ארזים', הוא מספר כי השיר הזה חובר בגרמנית לפני מאה ושלושים שנה, נישא ברגש רב בתחילת הציונות ואף הושר בקונגרסים הציונים. בהמשך השיר תורגם לעברית ואידיש. "לקחתי את הגרסה העברית שהייתה מושרת בנהלל". בן עמי מגלה כי הדתיים לקחו את המנגינה של 'שם במקום ארזים' והיו שרים עם המילים של 'צור משלו'. "כשהתחלתי לחזור בתשובה, אמא הייתה שרה את 'צור משלו' במנגינה הזאת. זה עורר אותה מאוד לבית אבא. גם את 'ניגונים' שמתי בגלל הזיקה להתקרבות הכללית והפרטית. פניה ברגשטיין הייתה חלוצה מתנערת בקיבוץ גבת שעזבה את פולין בצעירותה והתרחקה לגמרי מיהדותה, ולאחר רציחת הוריה וכל משפחתה בשואה התעשתה והתגעגעה ל"איכה זמירות של שבת". ראיתי את שירה כמעין פלטפורמה לגעגועים לזמירות של שבת, אבל אנחנו מתגעגעים עם שירי השבת לקדוש ברוך הוא עצמו ולכן שילבתי אותו יחד עם ניגונים שרובם של תלמידי המגיד ממעזריטש. אגב הזיקה החזקה לארץ ישראל: כאשר סבא יוסף וחבריו שמעו שנטעו את יער בן שמן על ידי פועלים ערבים, הוא הלך עם מספר חברים באמצע הלילה, עקרו את כל היער ונטעו אותו מחדש בעבודה עברית".

שכינה מנגנת מתוך גרונו

אורך השירים המתנגנים כיום בתחנות הרדיו השונות ואפילו החרדיות, נע בין שלוש לארבע דקות. שיריו של בן עמי ארוכים הרבה יותר, חלקם אף מגיע לכדי למעלה משמונה דקות. "אני לא עושה חשבון", הוא מצהיר. "סיפר לי חסיד ברסלב זקן שפעם באומן היו מנגנים ניגון אחד במשך שעתיים. לא היו עוזבים ורוקדים כל שלוש דקות ניגון אחר. אנשים לא היו משועממים, אלא התרוממו עם השיר עד לשמיים. היו נכנסים אליו בדבקות וזה רק היה אמצעי כדי להתרומם, לא כדי להסיח דעת ולהעביר את הזמן. אנחנו לא שרים בשביל הבידור או בשביל הרדיו, אלא שרים לה'", הוא אומר בהתרגשות.

 "אני לא מבצע שירים למצעד הפזמונים ברדיו", מחדד בן עמי, "אם יש מישהו שאוהד אותי או את מה שאני עושה ומשמיע אותי, זה מאוד משמח אותי שיש לי חבר. אבל לא לשם אני מכוון". הוא בהחלט מבין שלגישה שלו יש מחיר בדמות הקריירה שהייתה יכולה להגיע רחוק הרבה יותר, אבל זה בכלל לא מטריד אותו. להפך, "אני לא שואף לזה בכלל. לקחתי הפסקה של חמש-עשרה שנה עד שהתחלתי לשיר שוב. בכלל לא חלמתי ולא עלה בדעתי להקליט ולהופיע. היו לי כל מיני רמזים מהשמיים וכל מיני הפצרות מכל מיני מקומות, במיוחד מהרב גינזבורג שחשב שאני צריך להמשיך לשיר והאסימון הזה לא ירד, עד שחלפו חמש-עשרה שנה וגם אז היו לי סתירות פנימיות: מה בין בן אדם ששר בינו לבין קונו, לבין לשיר על הבמה או בפני מישהו? ניגון אמור לחבר אל הקב"ה, לא לקריירה. הייתי רואה זמרים באותה תקופה והייתי מתחלחל. לא רציתי שהשירה שלי תהיה קרדום לחפור בו".

 בן עמי מספר על רבי שמעל'קה מניקלשבורג, שהיה שליח ציבור בימים נוראים והיה מתפלל במתיקות כזאת שהיו יוצאים ממנו ניגונים כאלה שהשכינה הייתה מנגנת מגרונו. הקהל היה מתבטל ומאבד את הבחירה לגמרי. "מסופר שהניגונים הללו היו חד פעמיים. כשאדם נמצא ומתעלה בקדושה, ממילא כל היוצא מן הטהור – טהור. יש ניגונים חסידיים קלאסיים כמו 'ארבע בבות' של בעל התניא, שמגיעים ממדרגת קדושה והתרוממות בעבודת ה', ברור שהם שונים לגמרי מסתם שירים מרגשים. המגמה העיקרית שלי הייתה בהנצחת הניגונים האלה דווקא ולא בהוצאת 'שלאגרים' שיפרסמו אותי, כמו השיר שפרסם אותי בזמנו בעולם ההוא", הוא אומר בלי לנקוב בשם הלהיט שלו דאז.

 מה שגרם לו בסופו של דבר להיענות להפצרותיו של הרב גינזבורג ולהקליט אלבום שלם מניגוניו, הייתה התובנה כי הניגונים של הרב גינזבורג הם עבודת ה'. "הם באים מתוך נשמתו. בעיניי הם נחשבים לגבוהים ביותר". בן עמי מדגיש כי הרב גינזבורג כלל לא המריץ אותו להקליט דווקא את הניגונים שלו, אלא להשתמש ביכולות הווקאליות בהן התברך כדי להנציח ניגונים. "זה מה שעשיתי. בתקופה ההיא, לפני ארבעים שנה, עלה בדעתנו שאולי נעשה משהו ביחד עם הניגונים שלו".

 עם הזמן, תלמיד של הרב גינזבורג הצליח לגרום לפרויקט לצאת לדרך. "במשך תקופה ארוכה ישבתי והלבשתי כל מיני מילים על הניגונים שלו, שרובם היו ללא מילים. חלק קטן הוא הלביש בעצמו כמו 'חדש ששוני', 'אין ערוך לך' ו'אתה תקום'. לקח כעשר שנים עד שהחלטנו להוציא את השירים לאור, עבדנו על האלבום כארבע שנים, הייתה עבודה מאוד מרתקת עם המפיק המוסיקלי ארז לונברג. העיבוד יצא מעצמו, הרבה נגנים היו תלמידים של הרב גינזבורג". התוצאה היא האלבום 'בוקע חלוני רקיע' שיצא לפני כשנתיים. "הרגשתי חיבור למנגינות האלה, אני מרגיש בהם את הקב"ה. זאת המגמה שלי וזאת המגמה של כל הצלילים".

בקצה השולחן

בתור חסיד ברסלב ותיק, ברזומה המרשים שלו נמצאות לא מעט נסיעות לאומן, עוד בתקופה בה שלטה ברית המועצות על המקום וסגרה אותו מאחורי מסך הברזל המפורסם. "בשנת תשל"ז נסעתי בפעם הראשונה, אך לא הגעתי", הוא נזכר. "שנתיים לאחר מכן, בשנת תשל"ט נסענו במסירת נפש חריגה ביותר עם דרכונים מזויפים. הצלחנו בעור שינינו לחזור הביתה בשלום. החל משנת תשמ"ב נסעתי ברצף בכל ראש השנה לאומן".

השנה תהיה כנראה השנה הראשונה לאחר רצף ארוך שנים שבן עמי יהיה בארץ ישראל בראש השנה הבא עלינו לטובה. "לא זזתי מהבית ארבעה-חמישה חודשים. אני שייך לאוכלוסיה בסיכון", הוא מגלה. "אבל אני אהיה באומן כמו שרבי דוד מלעלוב היה אצל החוזה מלובלין. רבי דוד הראשון מלעלוב היה תלמיד של החוזה מלובלין, פעם אחת הוא הלך אליו רגלית במשך שבועות רבים כדי להגיע לראש השנה. לדאבונו הגדול העריב השמש והוא הגיע רק עד כפר קטן לא רחוק מלובלין, ונאלץ לשבות שם. הוא ניחם את עצמו ואמר: 'הרי השולחן של הרבי הולך בכל העולם, אז אני אשב פה בקצה השולחן, בכפר הזה'. כמובן ארץ ישראל הייתה משאת נפשו של רבי נחמן וגם משאת נפשנו שלנו, ואנחנו זוכים בכל רגע לנשום כאן נשימה חדשה, אז השנה נשב בקצה השולחן של רבנו בקיבוץ הקדוש".

לקראת ראש השנה והסגר הצפוי, הוא מבקש להישאר אופטימי ולשמור על השמחה. "חייבים להתגבר", הוא קובע, "בזוהר הקדוש ובכתבי רבי נחמן מובא העניין של שמירת הרצון, שהוא העיקר המוביל בעבודת ה'. כשאדם רוצה ויש לו קשיים ומהמורות בדרכו ללכת לבית הכנסת, או כדי להתפלל עם החבורה שלו - עצם העובדה שאדם שואף לזה ולא נופל ברוחו, זה כבר דבר גדול. בכל מקום זה ראש השנה. כמו שהמלך בשדה, הוא גם בבית הכנסת וגם במניינים בחצרות, גם אם לא הצלחת להיות בבית הכנסת שאתה רגיל ובנוסח שלך, רק תזכור שהיום ראש השנה, בו כל העולם נידון. הפחד, השמחה וההשתוקקות לה', זה ניסיון שצריך לעמוד בו. איפה שאני נמצא, אני מקושר עם כל הרצונות שלי, בלי שום דיכאון, יאוש או דכדוך. רבי נחמן מאוד מזהיר להיות בשמחה בראש השנה ולא לחשוב שום מחשבה רעה חלילה. להיות עם ה' בכל מקום שאתה נמצא. 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' ו'בכל דרכיך דעהו'. השם נמצא בכל מקום ובכל מצב, רק צריך לחפש אותו, להשתוקק, להאזין ולמצוא".

תגובות (3) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 23 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד