הילד ששרד את תרפ"ט

השם יצחק בן חברון ככל הנראה לא אומר הרבה לרוב האנשים, אך מאחורי האלמוניות של מי שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 101 מסתתר מפעל חיים שלם ומרתק אשר הולך יד ביד עם ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל בארצו עוד מהימים שלפני קום המדינה.

ילדות בצל פרעות תרפ"ט והבריחה

יצחק בן חברון נולד בשנת 1925 בשכונת אברהם אבינו בחברון למשפחת הללי. הוריו נולדו גם הם בחברון. כעבור ארבע שנים חווה עם משפחתו את פרעות תרפ"ט במסגרתם, כחלק מפרעות כלליות של הערבים נגד יהודי היישוב העברי בארץ ישראל, ביצעו תושבי חברון הערבים מעשי רצח זוועתיים בשכניהם היהודים.

"הבריטים הפיצו שמועה שהיהודים רצחו כמה חברונים ערבים בירושלים", הוא סיפר לפני 7 שנים בעדות מפורטת על חייו. "הגיעו כמה חברי ההגנה שביקשו להגן עלינו. הרבנים אמרו להם שהיהודים מסתדרים עם הערבים. הם אמרו שאם אנשי ההגנה לא ילכו, הם יקראו לשוטרים הבריטים. אז הם הלכו. הרבנים האלה היו הראשונים שנרצחו".

בהמשך הוא תיאר כיצד הרוצחים הערבים פגעו, אנסו ורצחו כל יהודי שנקרה בדרכם, בדמיון מצמרר לאירועי טבח ה-7 באוקטובר.

"אחותי הסתתרה מתחת למיטה שמעליה רצחו יהודים. הדם נשפך עליה ובגלל חשבו שהיא בין המתים".

אביו היה באותה עת בירושלים ואימו שנותרה עם ששת ילדיה הניחה את רהיטים כדי לחסום את הדלת. אחת השכנות התריע בפניה שהרוצחים מצליחים לפרוץ לבתים והיא נסה איתם כדי להסתתר על גג בית הכנסת בעיר.

עם תום הטבח אשר דוכא רק לאחר שעות ארוכות על ידי הבריטים, הסיעו חברי ההגנה את הניצולים מחוץ לעיר האבות אשר נותרה ריקה מיהודים למשך שנים ארוכות. יצחק החליט כאשר בגר לשנות את שם משפחתו מהללי לבן חברון מתוך אמונה שיום אחד ישוב לעיר הולדתו, למרות שאז זה נשמע כמו תסריט תלוש ודמיוני.

"מאז המאורעות החלטתי לשנות את שם משפחתי לבן-חברון כי אני יליד חברון וגם שבתי לחברון, עיר הולדתי", אמר בעבר.

נערות במחתרת

מספר שנים לאחר מכן, לאחר שמשפחתו עברה לירושלים ובהמשך לחדרה, הקימו מנהיגי היישוב היהודי גדנ"ע – גדודי נוער עבריים, במטרה להגן על תושבי היהודים של ארץ ישראל מפני ההתנכלויות של הערבים. כילד בן 9 הוא התגייס לגדנ"ע וסייע בהברחת כלי נשק תחת סיפור כיסוי של תלמיד לנגינה באקורדיון שבו הצליח להבריח את כלי הנשק.

"כשהייתי בן 14", סיפר לאחת מנכדותיו, "הבריטים היו הולכים לים להתרחץ, והיו משאירים את הרובים על חוף הים בחצובה. נערי הגדנ"ע היו מתגנבים וסוחבים להם את כלי הנשק ואז אחד הנערים היה מאיים על הבריטים ברובה שגנב, היה מחפה על האחרים, וכך הנערים היו בורחים עם הנשק".

כנער בגדנ"ע הוא גם סייע בהבאת סירות מעפילים והסתרת העולים החדשים מפני הבריטים.

הוא המשיך באימוני נשק, זריקת רימונים ואימוני קרב מגע במסגרת הגדנ"ע ובגיל 18 התגייס להגנה והיה לנוטר – שוטר יהודי מטעם הבריטים. בעזרת תפקידו הרשמי החדש המשיך להבריח נשקים ולסייע באימון אנשי היישוב היהודי בכלי נשק ובלוחמה.

"בתקופת הנוטרות", סיפר בעבודת שורשים של נכדתו, "נהגתי ללבוש בגדים אזרחיים, והייתי מעביר מרגמה לאימונים מישוב לישוב, מוחבאת בתוך שק, ועם כל זה הייתי נוסע באוטובוס מישוב לישוב, דבר זה היה מאוד מסוכן. אם הבריטים היו תופסים אותי, הייתי מקבל מאסר עולם או עונש תליה".

מודיעין מתוך הכלא

עם הזמן הוא החל לקחת חלק בפעולות התקפיות נועזות יותר כנגד הבריטים כמו פיצוץ משטרת אולגה על ידי הפלמ"ח, פעולה בגינה נעצר.

"בלילה הראשון ישנו בטול-כרם בבית הסוהר בין כל הערבים, אח"כ לקחו אותנו לבית-סוהר בשכם, ומשם העבירו אותנו ללטרון, שזה היה בית מעצר גדול. את יום הולדתי 'חגגתי' בלטרון בבית-המעצר הגדול".

גם כשהיה עצור, לא עצר לרגע את פעילותו המבצעית למען ארץ ישראל והפעם מיקד אותה בפן המודיעיני:

"אני ושאר העצורים עשינו תצפיות מתמידות מאחד הצריפים. צפינו על כל העמדות שהשומרים שלהם היו ערבים, רשמנו את כל הסיסמאות ששמענו, ואת שעות ההחלפות למשמרות שלהם".

את המידע היקר שאספו דאגו לרשום ולהבריח מחוץ לכותלי הכלא הישר למפקדה של המחתרת.

הנדר בוואדי ערה והסירוב באלטלנה

במלחמת העצמאות שירת בהגנה ולחם על הארץ. אחת הפעולות אליה נשלח גרמה לו, כפי שאמר בעדות מצולמת שנתן בשנת 2019, לשוב לעיר הולדתו חברון.

"שלחו אותנו להניח מוקשים בכביש ואדי ערה. אחרי שעבדנו המפקד הציע שננוח 10 דקות. אני התנגדתי ואמרתי שהערבים יגלו אותנו. אבל הרוב רצו לנוח. בינתיים הערבים עשו לנו מארב וכשקמנו קיבלנו גשם של כדורים. הייתי בראש הכוח ואמרתי 'ריבונו של עולם, אם אני שורד את זה אני חוזר לחברון'. שריטה לא הייתה לי".

במהלך המלחמה הוא מילא פקודות רבות אך פקודה אחת סירב בכל תוקף למלא.

"באירוע של אלטלנה, אמרו לי קח 50 חבר'ה ותצא לחסימה. הם רצו שנחסום את החבר'ה של האצ"ל כדי שהם לא יוכלו לעזור לחברים שלהם מהספינה. אמרתי 'אני לא הולך נגד יהודים. אם אתם רוצים תעמידו אותי מול הקיר ותהרגו אותי'. סירבתי פקודה. אני חושב שהייתי החייל הראשון בצה"ל שסירב פקודה. אמרתי שאנחנו זקוקים לאהבת חינם".

השיבה לעיר האבות

את הנדר שנדר בזמן שכדורים רבים שרקו מעליו במלחמת העצמאות הוא לא שכח. 19 שנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים בסיומה שוחררו מזרח ירושלים, רצועת עזה ויהודה ושומרון ובתוכם חברון.

בתקופה הזאת, ימי שלטון מפא"י תחת לוי אשכול, פנה אליו שלמה בן אלקנה אשר עמד בראש יחידה חשאית שהוקמה על ידי הממשל הצבאי ברצועת עזה. הוא אסף את מי ששימשו בעבר כשומרי השדות בארץ ישראל שלפני קום המדינה והיו דוברי ערבית שוטפת למשימה מיוחדת ומפתיעה.

"הוא אמר לנו, הולכים לעזה. התפקיד שלנו היה לתת לערבים כסף ולשכנע אותם שייצאו מהארץ. משם הגענו גם לחברון. הממשלה של מפא"י רצתה לסלק את הערבים מהארץ".

המהלך הלאומי הזה לא הצליח בסופו של דבר, אך הוא זכה להגשים את חלומו ושב לחברון.

הוא חזר להתגורר בעיר שבה נולד וממנה משפחתו ברחה ושם הקים את משפחתו לצד משפחות בודדות נוספות. כדי לציין את חזרתו לחברון, הוא קרא לאחד מילדיו בשם אבישב. עד היום בנו מתגורר בקריית ארבע. עם השנים פגש יצחק את השכול לאחר שאחת מנכדותיו, דניאל בת אל שפי, נרצחה בפיגוע טרור ביישוב אדורה בשנת 2002 והיא בת 5 בלבד.

בשנים האחרונות התגורר בן חברון ליד משפחתו באשקלון. הילד שניצל מציפורני הערבים וברח מחברון, שב אליה בגאון וזכה לראות בבניינה ובפריחתה. בשבוע שעבר הוא נפטר בשיבה טובה ימים ספורים לאחר ציון 59 שנה לשחרור עיר האבות.