המונים נוהרים לתפילה בציונו הקדוש של הצדיק רבי ישעיל'ה מקרעסטיר זי"ע, הטמון בעיירה בּוֹדרוֹגְקֶרֶסטוּר בהונגריה לרגל יום ההילולא.
ב-ג' אייר חל יום ההילולא של צדיק אחד ומיוחד, רבי ישעיה'לה מקרסטיר, שבחמישים שנות נשיאותו בעיקר האכיל יהודים, עד שזכה בכינוי 'הטבח של הקב"ה'...
רבי ישעיה'לה הגדיר את חצרו כבית אכסניא לאורחים ואת עצמו נהג להציג כבעל אכסניא (וטען: וכי מפני שאינני לוקח תשלום אינני בעל אכסניא?!).
בזמן ההכנה לתקיעות, כשכל בעל-צורה שקוע בלימוד או בתהלים, הוא הכין במטבח את הקידוש, והתבטא – "כל הרביים מכוונים 'רזין דרזין', ואני מכוון 'לשובע ולא לרזון'". פעם ת"ח ומקובל שהתקנא בכבודו של ר' ישעיה שאל אותו בהקנטה אם רצונו שילמדהו קבלה, והוא ענה: "איני עוסק בנסתרות, אני יודע דבר אחד – כשבא אלי יהודי רעב אני מגיש לפניו יי"ש ומזונות והוא נעשה 'יוד במילואו'".
מעבר לחסידיו, שהגיעו לסעודותיו כאל 'טיש' מרומם, רבים-רבים באו פשוט לסעוד את נפשם על שולחנו – עוברי אורח שנזקקו לרכבת בעירו, בחורי ישיבה מורעבים מכל ישיבות הסביבה שנהגו לשבות בקרסטיר (או לפחות להגיע למלוה-מלכה) כדי לאכול באופן מזין פעם בשבוע ולצאת עם לחמניות-לדרך בכיסים, בחורים שנמלטו מאימת הגיוס והסתתרו בחצרו חדשים ארוכים, עובדים שהגיעו לתקופת הבציר והיצור בתעשיית היין באזור (והצטיידו אצלו בשבת גם באוכל לשבוע הבא), עשרות משפחות עניות שנהגו לחגוג את החגים ואפילו לערוך את חתונותיהן אצלו, חסרי בית ואומללים אחרים שקבעו את משכנם בביתו ובתקופת מלחמת העולם הראשונה גם פליטים רבים. לכן, המטבח וחדר האוכל בחצרו פעלו ללא הפוגה, כשהוא עצמו מנצח על המלאכה ומגיש באהבה את המאכלים לאורחיו. שגור היה על לשונו הביטוי 'תוציאו לחם לדקה', כי דקה מהוצאת ככרות הלחם הגדולים לא נשאר פירור...
את מאות 'סיפורי האוכל' של ר' ישעיה'לה אפשר לחלק, בגדול, לארבעה סוגים: סיפורי חכמה ורגישות בהאכלת הזולת; מופתי השגת מזון גם בתקופות רעב ומחסור; פלאי 'ברכה בעיסה'; ישועות באמצעות מאכלי ר' ישעיה'לה. נביא רק דוגמאות מכל מחלקה. כשאתם מבשלים – נסו בבית!
בתקופת המלחמה, כשהפרנסה התדלדלה והתרבו הפליטים, הנהיג רבי ישעיה בחצרו אפית לחמי-ענק ('כמו צמיג של משאית'). לחסידים, שהתפלאו על ההוראה שגרמה טרחה רבה באפיה וסידור השולחנות, הסביר רבי ישעיה שכעת מגיעים יהודים רעבים במיוחד שזקוקים למנת לחם גדולה. מלחם רגיל הם יתביישו לפרוס נתח שישביע את רעבונם, אך ביחס ללחמים הגדולים הפרוסות הגדולות אינן בולטות וכך יאכלו כאוות נפשם ללא בושה. כאשר ראה יהודי 'מנגב' את צלחתו והבין שהוא עדיין רעב נגש למלא את צלחתו באמרו "אתה עוד לא קבלת". כשהעני אמר כשכבר קיבל מנה הדגיש ר' ישעיה "אבל עוד – לא קבלת".
באותה תקופת מחסור, כשלא ניתן היה לייבא מחו"ל והממשלה החרימה את רוב התבואה לצרכי הצבא, התעורר קושי גדול להשיג תפוחי אדמה עבור כל הסועדים בפסח. שנה אחת ישב ר' ישעיה ליד החלון ועל פניו טרדה מהענין. לפתע ראה עגלה עמוסה 'נתקעת' מול ביתו והעגלון מכה בכל כחו את הסוסים, שאינם זזים ממקומם. ברחמיו על הסוסים המוכים יצא ושאל את בעל העגלה מדוע הוא מכה אותם, והלה השיב לו שבכל הדרך הקשה הם רצו ללא לאות, ודווקא כאן, בדרך מישורית וסלולה, הם אינם זזים! ר' ישעיה שאל במה טעונה העגלה, וכששמע שמדובר בתפוחי אדמה הציע שיקנה מספר שקים כדי להקל על הסוסים. באורח פלא, כשזכה ר' ישעיה בכמות השקים להם היה זקוק לסעודות יום טוב, חזרו הסוסים לריצתם והסתלקו מהמקום.
כאשר רב מספר האורחים על האוכל שהוכן, הרבי הרגיע את מקורביו – "כאשר ישעיה יחלק, יהיה מספיק לכולם". "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין" – ר' ישעיה נהג לכסות את הסיר או הבקבוק ולחלק מתוכם בלי גבול. היתה לו גם 'שיטה' – לערבב. כך, כשהגיע מחנה שלם של חיילים במוצאי שבת וטענו אין מספיק 'בארשט' לכולם הוא טען "מה זאת אומרת אין מספיק? מערבבים ומחלקים, מערבבים ומחלקים!", ובעצמו פנה לסיר שרק מעט נוזל נשאר בתחתיתו, ערבב ודלה כף מלאת בורשט ותפוחי אדמה, שוב ושוב, עד שכולם אכלו לשובע. פעם הגיעה קבוצת אורחים גדולה נוספת סמוך להדלקת נרות וכשהרבי עודכן הוא שלח את הגבאי לרבנית. הרבנית, שכבר ישבה בבגדי שבת והמתינה לבוא המלכה, החליפה לבגדי חול, נטלה כף גדולה ובחשה שוב בכל הסירים המוכנים כבר ויצאה מהמטבח. האוכל, כמובן, הספיק לכולם...
רבי ישעיה פקד אף על חולים ורגישים במיוחד לאכול ממאכליו השמנים וכבדים, בקבעו שהם לא יזיקו להם, ואף ריפא במאכליו מחלות מעים ומחלות חשוכות מרפא. בנו של בעל-עגלה עם הארץ מקרסטיר עקר לבודפשט הבירה והתדרדר לאכילת טריפות ולחינוך לא-יהודי לילדיו. פעם נסעו שנים מבניו לסבם בקרסטיר ונכנסו בסקרנות לבית המדרש של רבי ישעיה, שכיבד את שניהם בחתיכת קוגל חם. רק אחד הבנים אכל מהקוגל, אך שניהם יחד התלוצצו מהליכות החסידים. כשחזרו לביתם האח שאכל מן הקוגל הודיע שאינו רעב, ומאותו זמן הצליח לאכול רק פירות וירקות. כעבור כמה ימים, אחרי שהרופאים לא מצאו סבה לענין, נזכר האח השני שאחיו אכל קוגל בקרסטיר וסבר לכן חלה... האב המודאג נסע עמו לר' ישעיה וטען שהזיק לבנו. ר' ישעיה צווה להגיש לבן ארוחה דשנה, אותה אכל בתאבון, ואז פנה לאב: "למה אמרת שאינו יכול לאכול! טריפות הוא לא יכול לאכול!". הוא צווה עליו לחזור לביתו ולהכשירו, ואז יראה שהבן יאכל כרגיל. כשראתה זאת המשפחה התעוררה בתשובה וחזרה כולה לדרך התורה.
בתיאבון!
