האסון בבית שמש פוצע את הלב - איך חוגגים ככה את פורים?

אין מילים כדי לתאר את התחושות הקשות מול האסון בבית שמש, בו נהרגו תשעה יהודים, יעקב ביטון הי"ד (16), אביגיל ביטון הי"ד (15), שרה ביטון הי"ד (13), ברוריה גלוריה כהן הי"ד, יוסי כהן הי"ד, גבריאל רווח הי"ד, שרה אלימלך הי"ד, בתה רונית אלימלך הי"ד ואורן כץ הי"ד. כל יהודי הוא עולם ומלואו, ומראה השמות והפנים של הנרצחים הי"ד שורף בעומק הנשמה (לצד ההודיה הגדולה על הניסים והנפלאות במערכה מול איראן).

הדברים הבאים נכתבים רק אחרי השתיקה וההכנעה בפני מי שאמר והיה העולם, ומתוך אמונה פשוטה, כזו שלא פותרת את השאלות אבל מחזקת את האדם כשהוא עומד מולן.

אין רע יורד מלמעלה

זוהי האמונה ש"בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ. וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם" (תניא, אגרת יא). ההתבוננות בדרכי ה' מנסה למצוא פשר לתחושות הקשות בנפש ולהצליח לעמוד מול הבורא גם ברגעים קשים, בבחינת "בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי - תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי".

הגמרא אומרת שאת הייסורים צריך לקבל בשמחה. רש"י מדייק מה פירוש "לקבולי בשמחה": "לברך על מדת פורענות בלבב שלם". בפרט לאור הציווי להרבות בשמחה בחודש אדר, בטח בכניסתנו לחג הפורים – איך אפשר לקבל את הייסורים בשמחה?

האור החיים הקדוש בפירושו "חפץ ה'" מציע שלוש דרכים להבין את השמחה הזו:

שפלות

הדרך הראשונה נובעת ממידת השִפלוּת, המידה הבסיסית והקיומית ביותר בנפש - "כֵּיוָן דְּפּוֹרֵע חוֹבוֹ יִשְׂמַח עַל הַיִּסּוּרִין". אדם הוא בעל חוב. הקב"ה נותן לנו חיים, נשימה, כוחות ואילו אנחנו רחוקים משלמוּת. ההכרה הזו מייצרת לנו הודאה על האמת והכנעה בנפש. וכשמגיעים ייסורים, אפשר לראות בהם פריעת חוב. למחזיר חוב אמנם כואב להיפרד מהכסף, אבל בלבו יש גם שמחה שהעול הוסר מעליו. יש כאן כפרה, מלשון ניקוי. מתוך השפלות צומחת שמחה דקה ופנימית: פרעתי משהו ממה שאני חייב.

אמונה

הדרך השניה נובעת מהאמונה, הכוח העליון ביותר של הנשמה - "עַל דֶּרֶךְ הַהוּא עֻבְדָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּכָל הַיִּסּוּרִין הָיוּ לְטוֹבָתוֹ, וְאִם כֵּן יְקַבְּלֵם בְּשִׂמְחָה כִּי אֶפְשָׁר שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָתוֹ"

הגמרא מספרת על רבי עקיבא, שהיה מהלך בדרך עם נר, חמור ותרנגול. בא חתול וטרף את התרנגול. בא אריה וטרף את החמור. באה רוח וכיבתה את הנר. בכל פעם אמר רבי עקיבא: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". הכל לטובה. בלילה באו לסטים ולקחו את כל אנשי העיר. או אז התברר מה היה הטוב. דווקא משום שלא היה לו נר, חמור או תרנגול – ניצל רבי עקיבא. האמונה שהכל יתברר לטובה, גם אם איננו רואים כעת – מחזקת ומסייעת לשמוח בטוב הנסתר, אותו אנו חווים כייסורים.

אהבה

הדרך השלישית - והיא העמוקה מכולן – נובעת ממידת האהבה בנפש - "וְהוּא מִדַּרְכֵי הָאַהֲבָה הַשְׁלֵמָה בְּהָאֲדוֹן בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּשְׂמַח וְיֹאמַר דַּי לִי שֶׁנַּעֲשָׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ בִּי וְקִיֵּם בִּי הָאָדוֹן מַאֲמָרוֹ. וְנִתְרַצָּה בָּרוּךְ הוּא בִּהְיוֹת הַדָּבָר כֵּן"

השמחה כאן לא תלויה בפריעת החוב או באמונה בעתיד הטוב, אלא אך ורק כי אני אוהב את הבורא. ומי שאוהב באמת, אוהב את רצון האהוב. "די לי שנעשה רצונו יתברך בי". איני יודע למה. איני מבין מה התועלת. אני רק יודע שהוא רצה שכך יהיה. ואם כך - אני שמח שרצונו התקיים בי.

זה משפט כמעט בלתי נתפס. האדם חווה ייסורים, ובכל זאת אומר: אני שמח שלא עזבת אותי. עצם ההתייחסות היא סימן לקשר. אילו הייתי מנותק, לא היה קורה דבר. דווקא הסטירה היא גילוי של יחס. זו אהבה שאינה תלויה בהבנה ואינה תלויה בתועלת. זו אהבה של "'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נפשך".

הכנעה-הבדלה-המתקה

שלוש המדרגות הללו - שפלות, אמונה ואהבה - אינן רק רעיונות מופשטים. הן מבטאות תהליך נפשי יסודי עליו לימד הבעל שם טוב הקדוש: הכנעה, הבדלה, המתקה.

השפלות היא ההכנעה כמובן – ההכרה בכך שאנו בעלי חוב. האמונה היא ההבדלה – אנו מתרוממים מעל התחושה הקשה ומבדילים בינה לבין הטוב המכוסה שיתגלה בעתיד. האהבה היא כמובן ההמתקה – "נאמנים פצעי אוהב", כשאוהבים באמת מסוגלים לשמוח גם ברגעי משבר בקשר.

שנזכה לשמוע רק בשורות טובות ומתוקות, "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ללא פגיעה נוספת חלילה באף אחד מבני עמנו. פורים שמח!

(מעובד משיעור של הרב יצחק גינזבורג שליט"א, תודה ל'מכון גל עיני' על האפשרות להשתמש בשיעור)

לחצו כאן והצטרפו לערוץ 'לגימות של אור' בוואטסאפ לקבלת לתכנים נוספים ומאירים מאת שריה ניצן >>>