- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
למי אין שריטות? היום זה באופנה להיות שרוט, אפילו רק קצת...
יושבת איתם, הבאתי סיר חם. הם קוראים לזה תבשיל, במלעיל. ככה זה בשפה שלהם.
יש דברים שבהם הם באמת שונים מבני גילם.
אוכלים, שותקים הרבה, מעבירים חוויות מעט, שפה מקוצרת.
שריטות. פיזיות, על כל איבר אפשרי.
האדמה הקשה, הקוצים, העז שלפעמים בורחת, הכלים איתם הם עובדים.
לרובם אין בגרות, הם לא אוהבים אנגלית.
פחות עוקבים אחרי סדרות, פחות מתייחסים לכוכבי תרבות, יותר לכוכבי השמים מעל.
מכירים שירי רועים מתחילת המאה שעברה, וחיים כמו שחיו אז, בזמן מייבשי הביצות.
שונים, כבר אמרתי?
שרוטים.
אם עוצרים אחד מהם שלא בצדק, יעשו הכל כדי לבוא לדיון בבית המשפט: מקלחות, בגדי עיר, טרמפ ועוד טרמפ, ויבואו לעודד אותו.
אבל להתפנק אצל אמא? או לבלות? חבל על הזמן, צריך להוציא מרעה, ואם יש יום פנוי זה יום עבודה. עמל כפיים.
את זה רואים רק מקרוב, כשבאים לבקר, כשיושבים לדבר.
בעיקר אנחנו מדברים, הם שותקים.
מילה פה מילה שם, חסכנים.
מרחוק זה שונה, לא רואים את השריטות, רק שומעים את העומס.
בלילות, לא פעם, הוא כמעט נרדם לי בטלפון, הילד, נעזר בשיחה איתי כדי לעבור את השמירה ער.
מזל שאני בנהיגה וערה כל כך מאוחר.
מספר איך כשחזר מהעבודה בבניין אחר הצהרים, במקום לנוח - רץ לעזור לגבעה אחרת, כי הודיעו על פינוי ובקשו שיבואו אנשים.
בלילה הקודם היתה לו שמירה בשעה לא נוחה, ועם שחר תפילה ועבודה.
נפרדת ממנו, הגעתי ליעד.
הולכת למיטה חמה בבית בנוי, עם מים חמים וכרית רכה...
מאחלת לו לשרוד את השעה האחרונה של השמירה, מדחיקה את הידיעה שככל שהלילה מעמיק, החשש הביטחוני גובר.
הוא יצא עם שחר למרעה, משהו כמו 20 ק"מ הליכה, אחריות על 50 ראש עיזים, מול כפר מרצחים עוין.
ה' ישמור.
אני יכולה רק להתפלל מרחוק.
הוא עייף החייל הזה,
עייף, נועז ובלתי נלאה,
רק בן 15.
חוה (מנסבך) כוכב
מרצה תורנית ומנחת הורים
בשיתוף "אימהות לגבעות", פורום אימהות נערי הגבעות והחוות. לשיתוף מוזמנים לשלוח אלינו דואר אלקטרוני: [email protected]
