- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
הגבעון שלי חזר אחרי הרבה זמן שלא התראינו.
בעודי מכבסת את בגדיו, חשבתי על ארץ ישראל.
ארץ אהובה.
הם, הנערים, הבחורים והמשפחות הללו, יושבים יום יום על אדמתה הטובה.
זו שלא יורדת להם מהבגדים, צבעוניים ולבנים.
והם חיים צמוד לָאדמה הטובה הזו, הרבה יותר צמוד מאיתנו.
כל כך צמוד, שגרגריה נכנסים להם לכל כלי, נחים על כל חפץ.
והם מאוהבים באדמה הזו.
עם האבק שנשאר להם בַּפה גם אחרי מקלחת.
עם גרגרי העפר בבגדים, בכיסים, בתפרים.
הם אוהבים, בלב מלא וגדוש.
קמים כל בוקר על האדמה שעליה ישנוּ בלילה, שומרים על כל שַׁעל, מטפחים את הרגבים.
צמוד צמוד.
והיא מחזירה אהבה.
בנבטים, בצמחים.
בחיים ובלכלוך מקבלת אותם-אותנו עליה.
וגם בקבורתם – בעזרת ה' באריכות ימים ושנים – בקבורתם יגֵנו עליה.
והם מרגישים בכל הווייתם שייכים לה, לאדמה.
ואחראים עליה ושומרים אותה.
והם כאן ולא רוצים ללכת.
וגם כשלעיתים מכריחים אותם ללכת, היא רק קוראת – ומיד הם חוזרים.
ארץ ישראל...
ארץ הקדושה...
ארץ אהבתי...
ארץ, ארץ, ארץ...
כל כך הרבה שירים שוררו לה.
כל כך הרבה נכתב ונלמד עליה.
כל כך רבים פועלים בשבילה.
וזה עדיין לא מספיק.
חלקים ממנה עדיין בידי זרים.
והיא קוראת לנו, לכולנו, לבוא לגאול אותה.
תלמדו מהם, מאנשי הגבעות והחוות, ששומעים את הקריאה ונַענים.
בואו, תיענוּ לה גם אַתם.
כי היא שלנו ואנחנו שלה.
ארץ אהובה.
והיא צריכה כל אחד שיכול לסייע בכל דרך.
בשביל כולנו – אל תשאירו את המלחמה עליה רק לנערים.
בשיתוף "אימהות לגבעות", פורום אימהות נערי הגבעות והחוות. לשיתוף מוזמנים לשלוח אלינו דואר אלקטרוני: [email protected]
