הירדן לעולם לא חולק לשתי גדות

פרעונים ומלכי כנען: כשעוד לא היינו כאן

הרבה לפני שעם ישראל בכלל נוצר, המרחב של שני עברי הירדן תפקד כיחידה גיאוגרפית אחת. כשהאימפריה המצרית הקדומה שלטה בארץ כנען (וגבולה הצפוני מול החיתים עבר בנהר הליטני), היא שלטה גם על עבר הירדן המזרחי. העדות המרתקת ביותר לכך היא "אסטלת בָּלוּעַ" – מצבת אבן שחורה ועליה כתב חרטומים מצרי, שהתגלתה בלב ארץ מואב העתיקה (ירדן של ימינו).

גם כשהגיעו בני ישראל לכנען, הם גילו שהטופוגרפיה זהה: סיחון מלך חשבון האמורי, שייצג את אחד מעמי כנען הבולטים, שלט ביד רמה על החלק הצפוני של עבר הירדן במקביל לאחיזה בעבר המערבי.

ממלכת ישראל ובית חשמונאי

תפיסת השטח הרציף המשיכה עם התנחלות השבטים. שבט מנשה, כפי שראינו בשבוע שעבר, החזיק בנחלה רצופה שהתחילה בשומרון והסתיימה עמוק בגלעד ובבשן. בימי תור הזהב של דוד ושלמה, התרחבה השליטה מזרחה ודרומה אל תוך ארצות אדום ומואב. לאורך ימי הבית הראשון, המשיכו ממלכות ישראל ויהודה להחזיק בעבר הירדן, ובימי המלכים עוזיהו וירבעם השני – הממלכה חזרה לגבולותיה העצומים מתקופת דוד.

גם לאחר החורבן, תחת שלטון האימפריות של אשור, בבל ופרס, המרחב נותר מאוחד וזכה לשם הכולל "פחוות עבר הנהר". הגבול המזרחי של הפחווה הזו לא היה נהר הירדן, אלא קו המדבר שמעבר להרי הגלעד הפוריים.

בימי הבית השני נמשכה אותה מגמה: בית טוביה, משפחת האצולה היהודית, שלט בגלעד והתחרה על ההנהגה בירושלים. יהודה המכבי ויונתן אחיו ניהלו שם מסעות צבאיים, והמלך החשמונאי אלכסנדר ינאי הרחיב שוב את הממלכה היהודית אל תוך הגלעד והבשן. עדות חיה לעוצמה הזו היא מצודת מִכְוָור – המבצר החשמונאי (ובהמשך ההרודיאני) האדיר שניצב עד היום ממזרח לים המלח, מול הר נבו.

איגוד הערים הרומי ואבירי הצלבנים

כשהשלטון הרומי השתלט על האזור, הוא המשיך להתייחס לשתי הגדות כמרחב אחד. הרומאים הקימו את ה"דקאפוליס" (איגוד עשר הערים) – רשת של ערים אליליות שחיברה בין בית שאן בעבר המערבי, לבין ג'רש, עמאן, דמשק וקנת שבעבר המזרחי. הרומאים (ובהמשך הביזנטים) אף הקימו קו ביצורים במזרח הגלעד כדי להגן על המרחב כולו מפני פלישות שבטי המדבר. מאותה תקופה ביזנטית שרדה מפת הפסיפס המפורסמת בכנסיית מידבא.

אפילו הצלבנים, שהגיעו מאירופה הרחוקה, הבינו מהר מאוד את חוקי הגיאוגרפיה המקומית. בממלכת ירושלים הצלבנית הוקמה "נסיכות עבר הירדן", והאבירים בנו שרשרת מבצרים אסטרטגיים שדיברו אחד עם השני משני עברי השבר הסורי-אפריקאי: מבצר כוכב הירדן במערב, ומבצרי מונטריאל (שובך) וכרכ שבאדום ומואב במזרח.

איך נקרע עבר הירדן?

כפי שהזכרנו בפרקים קודמים, גם בימי האימפריה העות'מאנית שכם והגלעד נכללו באותו מחוז מנהלי (סנג'ק שכם) וקיימו קשרי מסחר ומשפחה הדוקים.

השינוי הדרמטי – זה שיצר את "קו הגבול" שאנו מכירים כיום – התרחש רק במאה ה-20. הבריטים, שכבשו את הארץ במלחמת העולם הראשונה, ייעדו בתחילה את שני עברי הירדן להקמת הבית הלאומי היהודי (בהתאם להצהרת בלפור). אולם, משיקולים פוליטיים ואסטרטגיים, וכדי לפצות את המשפחה ההאשמית (שהגיעה מאזור מכה) על עזרתה במרד נגד העות'מאנים – הם פשוט קרעו את החלק המזרחי של הארץ ומסרו אותו לעבדאללה הראשון.

הסקירה הזו מלמדת אותנו שיעור חשוב: כל שלטון היסטורי שהיה מספיק חזק להחזיק בארץ ישראל, דאג תמיד שיהיה לו עורף אסטרטגי, ביטחוני וכלכלי משני צידי נהר הירדן, עד לקצה ארץ הנושבת. הירדן מעולם לא היה גבול; הוא היה הנהר שחוצה את הממלכה באמצע.