- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
לאחר הדיווחים על החשש של ראש השב"כ שה-7.10 הבא יהיה באילת, ולאור התדרוכים בעיתון "הארץ" שטוענים שאין לכך בסיס, שוחחנו עם ליאת אייזנר, תושבת קיבוץ איילות מארגון האמהות שמות גבול.
ליאת לא זקוקה לסיווג ביטחוני כדי להבין את מה שבשב"כ מסרבים לראות. "אנחנו לא צריכים יותר מידע", היא אומרת בראיון נוקב. "תגידו למי שטוען שאין לזה ביסוס – שייכנס לרשתות החברתיות של ירדן ויראה מה קורה שם".
התמונה שעולה מהשטח ומהרשתות הגלויות היא של לוע הר געש. בירדן, שבה רוב מוחלט של האוכלוסייה מגדיר עצמו כפלסטיני, הזיקה אינה להסכם השלום עם ישראל, אלא לחזון של "מהים עד הירדן". אייזנר מזכירה את הרגע שבו התפוצץ כטב"ם במרכז התיירות באילת.
ברשתות הירדניות לא נרשמה דאגה לשלום השכנים – אלא צהלות שמחה, שריקות וסרטוני אופוריה. מבחינתם, היא מדגישה, "כולנו מטרות בכל מקום".
האזהרה של זיני מפני פלישה קרקעית משולבת, מקבלת בראיון של אייזנר חיזוק מפלצתי בפשטותו. היא מצביעה על קו תעופה ישיר ופעיל מתימן לעקבה - מרחק נגיעה מאילת - שפועל במימון איראני מלא. "בזמן שאנחנו נחנו, איראן בעשרים השנים האחרונות אימנה, מימנה וחימשה מלא מיליציות שם, והן מוכנות לרגע הפקודה", היא מזהירה.
בארגון "שמות גבול", המאגד תושבים ואנשי כיתות כוננות בערבה, הגיבו לפרסום של בריינר באנחת רווחה מרירה: "סוף סוף מודים במה שאנחנו זועקים מאז ה-7 באוקטובר". במרחב הערבה העצום לא צריך דיוויזיות של טנקים כדי לייצר מכת מוות. מספיקות כמה חוליות בודדות שיחצו את הגבול וישתלטו על כביש הערבה. כשהאירוע הזה יפגוש את הכנופיות הבדואיות החמושות בנגב, האיום יהפוך לאסטרטגי. "שליש מדינה הם יכבשו בצעד הזה", מחדדת אייזנר את התפיסה.
אל מול האיום הקיומי הזה, המענה של צה"ל בשטח גובל בקוסמטיקה. הצבא אולי הגביר מעט את הכוננות, אך לא שינה דבר במהות. כל כובד המשקל נופל על כתפיהן של כיתות הכוננות האזרחיות בישובים שלאורך כביש 60 והערבה.
הישובים הללו משוועים לשינוי סיווגם ל"ליבה קדמית", הגדרה שתאפשר להם לקבל תקציבים ומרכיבי ביטחון משמעותיים בהרבה. התרחיש שמציירים להם בצבא – "תחזיקו מעמד שעה עד שנגיע" – נשמע לתושבים כמו בדיחה שחורה. "אם לעוטף עזה לקח לכוחות שעות להגיע, אלינו זה עלול לקחת יותר", אומרים ב'שמות גבול'. אייזנר זועמת: "הגיע הזמן שהצבא והממשלה יכניסו את היד לכיס... כדי שלא נצטרך להילחם עם ידיים קשורות מאחורי הגב. זה הילדים שלנו, זה המשפחות שלנו".
אך מעבר לכשל התקציבי, נחשף כאן שוב הנגע הפסיכולוגי העמוק ביותר של המערכת הישראלית: ההתמכרות לשקט. כשנשאלה אייזנר מדוע אנשים נאחזים באשליית ה"הכל בטוח", תשובתה הייתה כנה וכואבת: "כי זה נותן להם תחושה שהם יכולים לישון כמו שצריך. אבל יגיע יום וזה יהיה התור של כולנו – באיו"ש, בצפון, בפוריה. מכל מקום יכולים לבוא עלינו לכלותינו".
במציאות הזו, הפתרון שמציעה אייזנר הוא לקיחת אחריות אזרחית מוחלטת: "להתחמש. גם נשים – להוציא רישיון לנשק, להיות חמושות, להתאמן ולשמור על הילדים".
הדיווח ב'הארץ' חשף נדבך נוסף באזהרת זיני: החשש מהגירה פנימית של ערבים ישראלים לאילת, תופעה שהוגדרה בדיוני השב"כ כ"מדאיגה" וכניסיון השתלטות על העיר. גם כאן, במקום לבדוק את הנתונים ואת פוטנציאל הגיס החמישי בעיר מבודדת, בחרו לדברר "מקורות ביטחוניים"ולהציג את ראש השירות כפרנואיד.
הכתבה של בריינר נועדה כנראה להביך את דוד זיני, אך בפועל היא חשפה את ערוותו של השב"כ. פקידי המודיעין שמלגלגים היום על "המוח הקודח" של מפקדם, הם בדיוק אותם אנשים שהיו מסבירים לנו ב-6 באוקטובר שחמאס מורתע, שפניו להסדרה וש"הם רוצים לחיות וניתן להם כסף והכל בסדר".
תושבי הערבה ואילת כבר החליטו להפסיק לטמון את הראש בחול. עכשיו נותר לראות אם ראש השב"כ יצליח לנער את פקודיו, לפני שהשריקות מהטיקטוק הירדני יהפכו לצופרי אזעקה בעיר הדרומית.
