"הוא הסתכל על מקומות ואמר לי: פה ניסו, ופה ניסו, ופה ניסו... תראה כמה חשוב לא רק לתפוס, אלא באמת לנסות לגאול את הקרקע, ממש לקנות אותה, לקנות אותה בכסף, להעמיק את השורשים, שתהיה לך טענה חזקה על מקום שאתה מחזיק בו".
ביום שישי האחרון, הלך לעולמו בגיל 88 משה זר, מגואלי הקרקעות הבולטים בדורנו. משה היה בן להורים שעלו מאיראן ברגל, גדל בירושלים תחת הכיבוש הבריטי, שם התאהב בארץ ישראל בטיולים ובמסעות. בצעירותו שירת בצנחנים וביחידה 101 ונפצע אנושות בקרב המיתלה. לאחר שהחלים, פנה להתיישבות: תחילה בבארות יצחק, אחר כך באבן שמואל ובמושב נחלים, שם החל להתחבר למעשה גאולת הקרקעות ביו"ש.
משנת תשל"ט השתקע בקרני שומרון, ולאחר מכן רכש אלפי דונמים שעליהם קמו יישובים רבים. פעמיים ניסו להתנקש בחייו, ופציעותיו ליוו אותו עד יומו האחרון. את מות בנו גלעד, שנרצח בידי המשטרה הפלשתינית, הפך למפעל חיים – בהקמת שישה יישובים על שמו.
זר נטמן אתמול ברמת גלעד, סמוך לביתו, כשאלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה. רבים הספידוהו כאדם שנשא את אהבת הארץ כנר לרגליו, ולא חדל מעולם מנחישותו להפריח את אדמת הארץ.
יצאתי לשוחח עם ליאור זברג, משותפיו וממשיכי דרכו בתחום גאולת הקרקעות ומחבר הספר "שלנו בטאבו" על גאולת קרקעות.
"הייתה איזו עסקה שהוא עשה, שעמדה ליפול, ואני הייתי בתחילת דרכי בתחום, והיא עניינה אותי. אז כמובן שהפתיח לעסקה איתו, היה לשבת ולשמוע את הסיפור משנת 80' ועד 2015 בערך, זה היה אז.
הוא ידע לספר על כל ההיסטוריה של הקרקע, וגם מעבר לזה, ממקור ראשון. להבין איפה הקרקע, ואיזה ערבי קשור אליה, ומה התגובה של המשפחה שלו, ומה היה אז... ואני הייתי מוקסם. אתה מבין שאתה מול חתיכת היסטוריה מהלכת."
ליאור, שהיה אז בתחילת הדרך נעזר רבות בידע והניסיון של משה זר. "בהמשך יצא לי לעשות עוד כמה עסקאות, כולל עסקה גדולה של האדמות לחוות גלעד, וגם אחר כך, כשהחלטתי שאני לומד בעיון את התחום של גאולת הקרקע וישבתי להפוך את כל הדברים האלה לספר ("שלנו בטאבו", י.ה), ישבתי כמה פעמים לראיין את משה וגם לשאול אותו שאלות. היו המון דברים מעניינים שמשה היה מהבודדים שנשארו, עד שבוע שעבר, כדי לספר עליהם ממקור ראשון."
אבל מעבר לפן ההיסטורי והאידיאולוגי, היו לזר גם מבט חד של יזם וגישה נועזת לעסקאות: "היום, עדיין אנשים רואים בשומרון משהו אידיאולוגי, רחוק, לא בהכרח כשוק חופשי שיכול להיות גם רווחי, לכן הסיפור שאני הכי לקחתי זה הסיפור על הרכישות שלו בראש פינה דווקא, עוד לפני שהוא התחיל עם השומרון".
ראש פינה הייתה אז חרבה, וחבר שעסק בתחום ביקש מזר, כמישהו שמבין קצת בשיפוצים, לבוא ולראות חורבה בראש פינה שיכולה לשמש מלון או דירת קיץ. ראש פינה הישנה הייתה דומה אז לצפת שלפני שלושים וארבעים שנה:
"יש רחובות בנויים, ויש... חורבות מהתקופה העות'מאנית שעומדות לשיקום אבל לא משופצות. היו גם פריקים שגרו שם בחורבות. אותו חבר שהביא אותו בא, מסתכל על הבניין ואומר, תקשיב, זה לא בשבילי. הוא רואה את הכאן והעכשיו, ומשה ראה את הפוטנציאל והוא אומר: אם אתה לא קונה, אני קונה. ונכנס לזה עם כל התלאות שלקחו לו כמה וכמה שנים. הוא ראה את המעבר, את המקום המשוקם, הוא ראה את המקום נהפך לצימרים ומלונות, והוא באמת נהפך לפנינה תיירותית".
ואיך זה התגלגל לשומרון?
"באותו ראש הוא גם המשיך, בתש"מ בערך, כשהוא קנה את הקרן ("מצפה צבאים", הפסגה הצפונית של קרני שומרון, י.ה), איפה שהוא גר ונקבר. את ההר הוא קנה מיהודי אחר בשם משה ורמן, שקנה מערבים, ואז מתוך העסקה הזאת הוא התחיל לקנות מערבים עוד חלקות: את החלקה מתחת, את החלקה ליד, וחלקות רחוקות יותר"...
כמובן, היו גם אכזבות. "תמיד שאלתי אותו על קבוצות של יהודים שקנו ממנו ולא יצא מזה כלום. אז הוא תמיד נתן את הדוגמה של עמנואל: הם קנו ממנו קרקע, עוד לפני שהסתיים הרישום הם כבר עלו עליה, הביאו גרעין של משפחות, ואחרי זה כבר הביאו בניינים ופשוט קבעו עובדה. כל זה, עוד לפני שהמדינה הצטרפה (או נגררה...) לעניין הזה. בהתחלה בתור קרני שומרון ה', ואחרי זה כהכרזה על מקום רשמי שהיום, ברוך ה', הוא אחד המקומות החשובים לפתרונות דיור של הציבור החרדי.
"מה שהוא רצה לומר זה לא לחכות שהמדינה תעשה, וצריך שיהיה כך או אחרת. פשוט לקום ולעשות. אם היו לו, נגיד, אלף לירות, אז הוא קנה אלף קרקעות... עכשיו צריך לממן את זה? אז בואו נמכור את זה להוא, את זה להוא, כדי שעוד יהודים יעלו, עוד קרקע תיבנה".
איך היית מגדיר את המניע המרכזי שלו?
"אני חושב שזה יותר מהיסטוריה, זה פרספקטיבה. הוא ראה את תמיד שרשרת הדורות: תמיד דיבר על הסבים שלו – ועל הנכדים שלו. בסוף, כשאתה מסתכל היסטורית, אתה מסתכל על עצמך כחוליה בשרשרת הדורות. דיבר על הסבא שלו שהיה מירושלים שלפני קום המדינה, על התקופה העות'מאנית ועל הנכדים שלו של דור הגאולה. כשאתה מסתכל על זה ככה, אז אתה עושה גם לפעמים פעולות שלא בהכרח "רציונליות" לאותו רגע ממבט נמוך. אתה בעצם ממשיך את ההיסטוריה, ההיסטוריה היא לא משהו ישן של פעם, של ספרים, אלא משהו של אתמול, של היום וגם של המחר".
הפרספקטיבה ה"לא רציונלית", או ה"לא עכשווית" הזו, ליוותה אותו לאורך שנים, ונתנה לו זוית ראיה נדירה. "משה איבד את אחת העיניים במיתלה. כל המבט היה מרוכז בעין אחת. הוא היה צוחק לפעמים, שאיתו יושבים לפגישה של שלוש עיניים... אבל בסוף ראית את הבן אדם, גם בגיל 80 פלוס, עומד על הר ומסתכל, וקולט במבט שלו דברים שאתה לא רואה. לא בקטע המיסטי, אלא כחזון.
"פעם עמדתי אתו והוא הסתכל על כל ההר שלו לכיוון מזרח. הוא הסתכל על מקומות ואמר לי: פה ניסו, ופה ניסו, ופה ניסו... תראה כמה חשוב לא רק לתפוס, אלא באמת לנסות לגאול את הקרקע, ממש לקנות אותה, לקנות אותה בכסף, להעמיק את השורשים, שתהיה לך טענה חזקה על מקום שאתה מחזיק בו".
על אף כל העשיה שמותיר אחריו משה, במובן מסוים עיקר הסיפור עוד לפנינו. "מה שאנחנו רואים היום בהתיישבות (חוץ מעולם החוות), הוא ברובו דברים שנעשו בשנות ה-80 על ידי הממשלות. את האדוות של היוזמה הפרטית, אם זה רבבה, אם זה עמנואל, אם זה קריית ספר, שהם יוזמות פרטיות של אנשים שקמו ועשו, אני חושב שנראה בעשור הבא ובשני העשורים הבאים. גם פרויקט החוות, וגם בעוד התיישבות במרחב. לא רק של ציבור המתנחלי, אלא גם של הציבור הכללי והציבור החרדי. זה מה שיגרום לכך שבעתיד הקרוב, יהודה ושומרון לא יהיו משהו שבטי ששייך למגזר מסוים, אלא של כל עם ישראל".
המורשת של זר מחלחלת כיום גם לאותם מקומות שנלחמו בו בעבר, ושינוי מתחולל כבר כעת בשטח. "נעשים תיקונים בעולם הזה, במנהל האזרחי, במשרד הביטחון. בצלאל סמוטריץ' אמר אתמול בלווייה שחלק מהתיקונים שהוא עושה היום הוא מדברים שהוא למד כעורך דין צעיר בארכיון של משה זר, על העוולות של המערכת. כשתהיה ריבונות יהיה ברור מאוד מה מה אתה קונה, מה מוכר ומה הגבולות, ולא יהיה סיטואציות כמו עמונה, נתיב האבות, או בתי האולפנה בבית אל.
"אני אגיד לך משהו מדהים: רוב התיקים שלו, רוב הרכישות שלו, שהמשטרה בדקה ואישרה שהן אמיתיות וחוקיות, המינהל אזרחי סגר לו אותם בכל מיני טענות ופשוט לא נתן לו לרשום את רוב הקרקעות".
אבל משה זר לא התייאש, והמשיך לפעול, לקנות ולבנות בכל מקום שהיה יכול. "האמת, אני לא יודע איך הוא לא התייאש. זו גדלות. אתה רואה היום אנשים שעושים עסקאות או מהלכים, הם רוצים לראות את הפירות מיד. אז יש את הסרטון המפורסם שהרבה דיברו עליו עכשיו, שהוא אומר ליגאל מוסקו מה אמר לאריק שרון: "אם אתה תפריע לי, אז הילדים שלי יבנו, ואם אתה תפריע לילדים שלי, אז הנכדים שלי יבנו, אבל כבר לא יהיה לך נכדים שיפריעו". זה ברמה ההתיישבותית, ברמה הפרטית זו באמת שאלה, איך יש לבן אדם את הכוחות האלה. זו גדלות".
לסיום, אני מבקש מליאור לשים אצבע על תכונה מרכזית של זר שלדעתו הובילה אותו להצלחה שלו: "הוא לא עיגל פינות" ענה ללא היסוס – "היתה לו סבלנות להסביר את המהלכים שלו אבל לא היתה לו סבלנות למעגלי פינות".
