כשמדברים על הגבול הצפוני, מקובל לומר שנהר הליטני הוא הגבול הגיאוגרפי והטבעי של הגליל, ומה שנקרא היום "דרום לבנון" הוא למעשה המשך ישיר של הגליל העליון. חוקי המשחק האלה פועלים בדיוק באותה צורה גם בדרום: רצועת עזה איננה "אי" גיאוגרפי מנותק, אלא המשך טבעי וישיר של מישור החוף הישראלי.
כדי להבין את זה, צריך להכיר את המבנה הייחודי של מישור החוף שלנו. הוא מורכב משניים עד שלושה רכסי אורך של כורכר, שנמתחים מצפון לדרום. אבן הכורכר היא למעשה חול ים שנישא ברוח, ובשילוב עם מינרלים ושלדים של חיות ים קדומות, התגבש והתקשה לרכסי אבן.
בין רכסי הכורכר הללו כלואים עמקים צרים וארוכים הנקראים "עמקי מַרְזֵבָה" (מלשון מרזב). העמקים האלה מתפקדים ממש כמו המרזב בבית: מי הגשמים והנחלים שיורדים מהרי יהודה ושומרון אל הים, נתקעים בחומה של רכסי הכורכר. המים כמעט ולא מצליחים לחצות אותם, ולכן הם נקווים בעמקי המרזבה. התופעה הגיאוגרפית הזו היא שיצרה את הביצות הגדולות והמפורסמות שחיכו כאן לחלוצי ההתיישבות היהודית בעת החדשה (כמו בחדרה או בפתח תקווה).
המבנה הגאולוגי הזה - רכסי כורכר ועמקי מרזבה ביניהם - מתחיל אי שם בצפון, מדרום לרכס הכרמל, ונמשך ברצף אחד עד לאזור רפיח. רק באזור חאן יונס מבנה הרכסים מתחיל להיטשטש, עד שהוא נעלם לחלוטין דרומית לרפיח, שם מתחיל המדבר האמיתי.
החסימה של המים על ידי רכסי הכורכר לא יצרה רק ביצות, אלא גם ברכה עצומה: היא גרמה למים לחלחל עמוק פנימה אל תוך האדמה, וליצור מאגרי ענק של מי תהום ואדמה חקלאית פורייה להפליא. זו הסיבה שחבל עזה, שהוא בעצם הקצה הדרומי של האזור הפורה במישור החוף, משופע כל כך במי תהום.
ריבוי המים בעמקי המרזבה של עזה הביא למפלס מי תהום גבוה מאוד, קרוב לפני הקרקע. התנאים הייחודיים האלה הולידו את שיטת החקלאות המקומית באזור שבו שכן בעבר גוש קטיף: חקלאות "המוואסי". במקום להשקות את השדות מלמעלה, החקלאים הערבים היו חופרים את החול לעומק של כמטר אחד, עד שהיו מגיעים למי התהום. לאחר זמן מה, המים היו צפים מאליהם ומשקים את השורשים של הגידולים בחלקה החפורה. ולמה "מוואסי"? מלשון מציצה ומיצוי - השטח ממצה מתוכו את מי התהום העשירים שהעניקה לו הגיאוגרפיה.
אז בפעם הבאה שאתם נוסעים על כביש החוף ומביטים ברכסי הכורכר, תזכרו - הרכס הזה לא מכיר בגבולות מדיניים. הוא ממשיך לרוץ דרומה, אוצר בתוכו מים וחיים, הרבה מעבר לגדר.