איך משרטטים מדינה יהודית? המאבק על שינוי מערכת התכנון של ישראל

עולם התכנון של ישראל נגוע בחולאים שהולכים ונחשפים בתחקירים השונים – באחרונים שבהם חשפנו את סיפור חמאיסי - איש אקדמיה מוסלמי שפעל באופן ישיר מתוך מערכת התכנון של המדינה במאבק מול ישראל לטובת האחיזה הפלסטינית-ערבית בגליל ובנגב. כך גם את כפר קרע, שהופכת תחת חסות המדינה לעיר ענק איסלאמית שתחלוש על כביש 6. לא מזמן סיפרנו כאן גם על תכנוני ההרחבה הבלתי נתפסים של כפר מנדא. המקרים הללו מתווספים לאינספור תוצרים תכנוניים בלתי נתפסים, שכולם נובעים מרציונל אחד: התעלמות מוחלטת מהעימות הלאומי בין יהודים למוסלמים בתוך המדינה. גם אחרי טבח שמחת תורה ושומר החומות מערכת התכנון תופסת את הערבים כמיעוט חלש שצריך לחזק, תפיסה שמעורבבת עם פחד עמוק מכניסה לעימות מול המגזר הערבי. כך נוצרות מוטציות תכנוניות בחסות הממסד.

ברמה הפרסונלית, ייתכן שבמערכות הללו לא יושבים רק אנשים שהם נגד המדינה היהודית באופן מודע (למרות שברור שגם אלו קיימים). אפשר להניח שרוב מוחלט של הפקידים הם אנשים נורמטיביים שפשוט למדו להתיישר עם הנחות היסוד הללו. הם השתכנעו שאין באמת דרך להתמודד עם המציאות בשיח האזרחי הקיים, ותחת האצטלה של "אין ברירה", הם מוצאים את עצמם שותפים לאחת החבלות החמורות ביותר במדינה היהודית. המערכת הזו גם לא פועלת בחלל ריק; היא נעולה על ידי "בריח משפטי" מאז ימי החלטות מני מזוז, שהפקיעו את סמכות הקמת היישובים מידי הדרג הנבחר והעבירו אותה לפקידות. באטמוספירה הזו, אמירת צמד המילים "ייהוד הגליל" נחשבת לגזענות.

בכתבה הזו אנחנו מנסים לברר איך אפשר לבלום את רכבת ההרים הזו. מתברר שעולם התכנון, אף שהוא כמעט ולא מדובר, הוא צומת קריטי בקיומה של מדינה יהודית. ננסה להבין איך הופכים את הדהירה הזו ב-180 מעלות, כך שמערכות התכנון יחזרו למטרה הלאומית שלשמה התכנסנו כאן: בניית מדינה יהודית. מקום שבו, במובן הכי יסודי, מתעדפים יהודים באופן גלוי. התוצאות בשטח עד כה לא פשוטות. יוזמות וארגונים שמנסים להיכנס לתחום עדיין מגששים באפלה, ומנסים למצוא את דרכם בין פקידים שמנסים "לחזור בתשובה" לאחר ה-7 באוקטובר אך מסרבים להודות באשמה. בינתיים, אין ואקום – הערבים מנצלים את הגמגום שלנו היטב.

מי כאן מסוגל להגיד - יהודים עדיפים ממוסלמים? 

נוח להאשים את המערכת המשפטית, את החוקים או את הבירוקרטיה. אך האמת מורכבת יותר: הקיפאון בהקמת יישובים יהודיים בגליל ובנגב אינו רק כשל חוקי, אלא ביטוי לכניעה ערכית עמוקה. הדרג הנבחר, זה שאמור לייצג את התודעה הלאומית של העם, פשוט נכנע לשיח האזרחי. אבל האמת היותר מדוייקת היא שגם אנחנו האזרחים נכנענו לו. לא בטוח כמה מדברים כאן באופן משוחרר על כך שבמדינה יהודית צריך לתכנן יותר ליהודים מאשר למוסלמים.

תקרת הדרישות הלאומית התכווצה לכדי תחינה לשוויון; במקסימום, הימין מבקש שלא יפלו יהודים לרעה לעומת ערבים. הדרישה לייהוד ממשי, לתעדוף מובהק וגלוי של היהודים במרחב – פשוט נמחקה מהתודעה.

מצד אחד, קיים רצון פנימי, בסיסי ופשוט של רוב היהודים שלא לחיות בצל אוכלוסייה מוסלמית עוינת ולשמור על אחיזה יהודית מובהקת. מצד שני, מתנגשת בו תחושת "חובה" מוסרנית שהוטמעה בהם – החובה הדמוקרטית כביכול, לתכנן לפתח ולהסדיר עבור אותה אוכלוסייה בדיוק.

מוסדות התכנון זיהו את הקונפליקט הפנימי הזה, נכנסו אל תוך הוואקום הערכי, ופשוט יישרו קו עם הנחות היסוד של 'מדינת כל אזרחיה'. המערכת לא חיפשה לעשות רע בכוונה; היא פשוט פעלה במרחב שבו היהודים איבדו את השפה הלאומית שלהם. כך, עולם התכנון, הנתפס בטעות כתחום טכני ואפור, התברר כחזית מרכזית.

ההתעוררות מבפנים: הכירו את המכון לתכנון ציוני

מול הוואקום הזה משמח וחשוב לראות ניצנים של התעוררות המגיעים דווקא מלב הממסד ועולם הנדל"ן. ערן רולס, יו"ר מרכז הבנייה הישראלי, יחד עם חגי רזניק, לשעבר מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, זיהו את הקטסטרופה: 25 שנים שבהן כמעט ולא קמו יישובים יהודיים בגליל ובנגב. ההתפכחות הזו הולידה לאחרונה את "המכון לתכנון ציוני". "אני יכול להגיד כאן שאישית אני מכה על חטא על זה שלא הייתי מודע לזה ולא עשיתי כלום בנושא, ויש לי יכולת לעשות", הודה רולס בגילוי לב בשיחה שקיימנו.

המכון מציע תוכנית פעולה אופרטיבית המורכבת מארבע זרועות:

הראשונה והבסיסית היא מדיניות ולובינג פוליטי: שינוי תמ"א 35 והנחיות היועמ"ש שקיבעו מתאר ארצי מאוד מסויים וקשוח שממנו למעשה נגזרות התוכניות שאנחנו שומעים עליהם. ובמקביל החזרת הכוח והסמכות להקמת יישובים לידי הממשלה.

חידוש מעניין הוא הקמת מה שהם מכנים "אקדמיה לתכנון ציוני" - היינו הכשרת אנשי מקצוע וצעירים שישתלבו במוסדות התכנון ויביאו איתם רוח חדשה.

המהלך השלישי שמתכננים במכון הוא מפתיע ומקורי יש לומר - דירוג פקידות ממשלתית. יצירת מדד פומבי שיעקוב אחר מקבלי ההחלטות. רולס מסביר: "דירוג מקצועי כמו שאתה מדרג BDI... אנחנו נדרג אנשי קבלת החלטות... ומי תוקע מקלות בגלגלים ובעצם משהה את כל האירוע הזה".

והזרוע הרביעית - קמפיין ציבורי נרחב: דחיפה ציבורית ותודעתית להקמת יישובים חדשים. כדי לצלוח את המוקשים המשפטיים, ההצעה היא להקים "יישובים שיהיו מיועדים ללוחמים וללוחמות ממשרתי צה"ל".

שאלתי את רולס על הבחירה במונח 'ציוני' ולא במושג 'יהודי' - כי גם אם מדובר בניסיון פרגמטי לעקוף את שומרי הסף של מערכת המשפט, הבריחה לכאורה מלומר יהודי משחק בשפה שבה האמירה הפשוטה "אדמה ליהודים" נחשבת לטאבו. רולס מודע לבחירה: "תראה, אצל החרדים המילה ציוני נשמעת משהו שהוא אנטי דתי. אבל לא! הגיע הזמן שהציבור החרדי יפסיק לחשוב שהמילה ציונות זה אנטי חרדי, שממש לא."

הקשיתי: "זה לא בהקשר מול החרדים, אלא בהקשר של הסיפור של הקונפליקט הלאומי מול המוסלמי. יש פה קונפליקט שבסוף צריך לשים אותו על השולחן."

רולס: "קח את יוסף חדאד, הוא לא יהודי אבל הוא מבין שהמדינה הזאת יהודית... הוא לוחם בגולני! משלם. מגיע לו להיות גם חלק מהאירוע... היום גם דרוזי יכול להיות ציוני, והם ציונים... וגם בדואי אחד ממאה אלף יכול להיות ציוני גם."

האם הפקידות "חוזרת בתשובה"

יהונתן אחיה יו"ר "ארצנו", שעוקב מקרוב אחר נבכי עולם התכנון, מצביע על תופעה פסיכולוגית ומערכתית מרתקת: התעוררות מאוחרת של פקידים ואנשי ממסד ציוניים, שזרמו עם המערכת במשך שנים, ואחרי השבעה באוקטובר מתחילים לקלוט את ממדי האסון שהמיטו במו ידיהם. זו אינה לקיחת אחריות מלאה או הודאה באשמה, אלא ניסיון לתקן את הספינה תוך כדי תנועה.

הדוגמה המובהקת והמרתקת לכך היא שותפו של רולס להקמת המכון, חגי רזניק, לשעבר מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. רזניק הוא איש לאומי וציוני שבא כעת לעשות תיקון, אך אי אפשר לברוח מכך שהוא היה אחד האנשים החזקים ביותר בתוך אותה מערכת ממש. הוא זרם איתה, אולי בלי לשים לב לתוצאות הקטסטרופליות בשטח, וכעת הוא מנסה לשנות את המציאות שהוא עצמו היה שותף לעיצובה.

 אחיה לא עוצר רק בניתוח האנושי של המערכת; יש לו משנה אופרטיבית ברורה לגבי הצעדים שחייבים להתבצע כדי לחלץ את התכנון הלאומי מהבוץ.

ברמת המאקרו, הוא דורש הכרעה מדינית חדה שחותכת את מסך התקינות הפוליטית. "עד שאתה לא מכתיב מדיניות של ממשלה שהיא אומרת 'המטרה שלי היא ייהוד הגליל', אתה לא יכול להתקדם", הוא מבהיר. "להגיד 'ייהוד הגליל' זה להתנגש עם חוק יסוד שוויון וכבוד האדם'". בלי שינוי הדירקטיבה העליונה הזו, הפקידים לא יוכלו באמת לתכנן ליהודים גם אם ירצו.

לצד זאת, ברמת המיקרו, אחיה מציג שורת פתרונות מעשיים שנועדו לעקוף את החסמים הקיימים:

שבירת שוק הקרקעות לטובת יהודים: אחיה מציע להפסיק לשווק קרקעות בפריפריה לפי מחירי שוק חופשי ("לוח שוק"), שמרקיעים שחקים ומונעים מקהילות להתפתח, אלא לסנדל אותם ל"לוח שומה" ממשלתי קבוע ומוזל. הפתרון שלו פשוט וישיר: "תן חצי דונם לכל חייל משוחרר במדינת ישראל, בעלות של 400 אלף שקל".

"בני מקום" ליהודים: בעוד שבמגזר הערבי המדינה מאפשרת לשווק מגרשים תוך העדפה ל"בני מקום", ביישובים היהודיים אי אפשר כיום להגדיר צביון או לתעדף את תושבי המקום. "אתה צריך שיהיה בני מקום ליהודים", הוא פוסק. "אתה צריך שיהיה לך יכולת לתעדף יהודים בלי שיגידו לך שזה גזענות".

ביטול חסמים (לוח 2): כדי לאפשר לרשויות יהודיות לצמוח, נדרש שינוי של "לוח 2" בתוכניות המתאר (המגביל הרחבות ביישובים), יחד עם הפניית תקציבים שיאפשרו לרשויות יהודיות לייצר מגרשים והתחדשות.

עמותות השמאל ו"חוק אום אל-פחם" – התובנות של 'רגבים'

הניסיון להסיט את רכבת התכנון ממסלולה אינו משימה של רצון טוב בלבד; מדובר בשדה קרב מקצועי, יקר במיוחד, שנשלט כיום ללא מצרים על ידי ארגוני שמאל. בעז ארזי מתנועת רגבים, ארגון שמתמחה במאבק על אדמות הלאום, מכיר את התסכול הזה מקרוב. בשיחתנו, הוא חושף כי ברגבים ניסו להרים בעבר מיזם שיעקוב אחר התכנון הקלוקל במגזר הערבי, יגיש התנגדויות ויציע פתרונות. 

"צריך להבין שעולם התכנון הוא עולם מאוד מאוד יקר", מסביר בעז. "זה עולם שמושקעים בו באמת מיליונים על גבי מיליונים. אם אתה רוצה להשפיע על תכנון, תסתכל על התקציב של עמותת 'במקום' (ארגון זכויות אדם הפועל בתחום התכנון), אז תבין על מה אני מדבר. בשביל להרים דבר כזה צריך משהו גדול, שיש בו כמה וכמה מתכננים ואדריכלים ואנשים שמבינים". מול המיליונים והסוללות המקצועיות של ארגוני השמאל, שדוחפים לתכנון של "מדינת כל אזרחיה", הימין הלאומי מגיע נטול משאבים ונטול כוח אדם מקצועי מאורגן.

אך הבעיה אינה מסתכמת רק בכסף, אלא בגישה הנפשית של הפקידים. לדברי בעז, הפקידים אינם בהכרח עוכרי ישראל, אלא אנשים שפועלים מתוך רצון "להיות נחמדים" ולהימנע מעימות עם המגזר הערבי בכל מחיר. כדי להמחיש את הטירוף המערכתי, הוא מציג את תוכנית המתאר של אום אל-פחם (תמ"ל 1077), שבה מבקשת המדינה להלבין 3,500 יחידות דיור שנבנו באופן בלתי חוקי.

"מטרת העל של המתכננים שהכינו את התוכנית, הייתה להגיע למצב שאפשר להכשיר את השכונה הזאת מבלי להרוס אפילו מבנה אחד", מתאר בעז באבסורד. "זה הזוי. ברור שזה לא שיקול תכנוני".

אתה אומר שהם אנשים טובים אבל מעיד שהם עושים דברים נוראיים. זה לא קצת סלחני במבחן התוצאות המטורפות שזה חולל לאורך השנים? 

"הם אומרים 'אנחנו לא רוצים לאכוף את החוק כלפי המיעוט הערבי, ולכן אנחנו רוצים לעשות בלאגן, אנחנו לא רוצים שיהיו מריבות עם אף אחד, אז אנחנו נרצה את כולם'. התוצאה של פחד העימות הזה היא אובדן השליטה על הקרקע. בעוד שבערים היהודיות בונים לגובה, במגזר הערבי ממשיכים לבנות בקומה אחת או שתיים ודורשים עוד ועוד התרחבות אופקית. "הערבים הצליחו ביום האדמה ובאירועי אוקטובר לגרום לזה שמדינת ישראל לא תפקיע קרקע", מסביר בעז, ומציע פתרון שובר שוויון, בגישת ה-D9:

"צריך לעשות כמו שעושים לכולם... לגרום להפקעת קרקע, להעביר אותה לבנייה, לתת כסף לבעלים, ועכשיו לבנות שם מגדלים באחריות המדינה".

תמונת מראה – "תקאדום" כתוכנית עבודה ציונית

בעוד ארגוני הימין שוברים את הראש כיצד לחלץ את ההתיישבות מהבוץ ואיך לנסח תוכניות ליהודים מבלי שבג"ץ והייעוץ המשפטי יפסלו אותן – מתברר שהמדריך המלא והמושלם כבר נכתב, תוקצב ואושר. הבעיה היחידה? הוא נכתב עבור המגזר הערבי.

מדובר בהחלטת ממשלה 550 מיום 24.10.2021 – "התוכנית הכלכלית לצמצום פערים בחברה הערבית", המוכרת בשמה "תקאדום". התוכנית, שהועברה תחת ממשלת בנט-לפיד ובדחיפתו של מנסור עבאס, היא מסמך ארוך ומדהים בהיקפו, שנועד להזרים מיליארדים למגזר הערבי. בשיחתנו, יהונתן אחיה הפנה אותי ישירות אל פרק הדיור בתוכנית (סעיפים 13 ו-14): "תחליף את המילה 'ערבי' ב'יהודי' – ויש לך תוכנית מוכנה לייהוד הגליל, כולל תקציבים ופירוט".

צלילה אל תוך הסעיפים הללו חושפת את גודל האבסורד. היא מראה כיצד מדינה שמשותקת משפטית מול בנייה יהודית, מגלה גמישות רגולטורית חסרת תקדים כשמדובר בבנייה ערבית. הנה כמה דוגמאות מתוך התוכנית, הממחישות כיצד נראית המכונה הממשלתית כשהיא רוצה לעבוד, ואיך זה היה נראה אם היינו מחליפים את המילה "ערבי" ב"יהודי":

העדפת "בני מקום" בשיעור חסר תקדים (סעיף 13.יז): בזמן שיישובים יהודיים קורסים תחת איסורים משפטיים לתעדף את צעיריהם, סעיף זה קובע בחינה של הגדלת שיעור "בני המקום" ל-75% מסך הזכויות המוקצות ביישובי מיעוטים. תארו לכם החלטת ממשלה שמשריינת 75% מהמגרשים בגליל אך ורק לצעירים יהודים ומשוחררי צבא מאותו אזור.

סבסוד פיתוח וריסוק מחירי הקרקע (סעיפים 13.ז, 13.יד): יהונתן אחיה הציע קודם לכן לשבור את מחירי השוק ולתת לחיילים מגרשים ב-400 אלף שקל. בתוכנית 550 המדינה פשוט עושה זאת עבור המגזר הערבי: היא מעמיקה את סבסוד עלויות הפיתוח, לעיתים עד 60% ו-75% מעלות הפרויקט, ומעניקה עד 120,000 ש"ח סבסוד ליחידת דיור, אפילו בקרקע פרטית.

הלבנת עבריינות ופטור מרגולציה (סעיפים 13.ח, 13.לד): התוכנית מזרימה מאות מיליונים ל"שיקום תשתיות בשכונות ותיקות" – מכבסת מילים לחיבור תשתיות למבנים בלתי חוקיים בעליל. יתרה מכך, בסעיף 13.לד.2.ד דורשת הממשלה לבחון "ניתוק מוחלט של הזיקה בין תשלום חובות מיסוי מקרקעין לבין רישום הנכס", כדי להקל על עברייני תכנון ומס לרשום את נכסיהם. זוהי גמישות מוחלטת של שלטון החוק לטובת אוכלוסייה ספציפית.

הזרמת הון למערך התכנון המקומי (סעיף 14): סעיף שלם המקצה 180 מיליון ש"ח רק כדי לתגבר, לחזק טכנולוגית ולהוסיף תקנים לוועדות המקומיות בחברה הערבית, מתוך מטרה מוצהרת אחת: האצת הוצאת היתרי בנייה.

אחד הכלים היותר צבעוניים בתוכנית הזאת הוא הלוואות קסם למבנים שחורים עוקפות-בנקים: מאחר שמדובר בבתים בלתי חוקיים רבים, הבנקים מסרבים באופן טבעי להעניק להם משכנתאות. הפתרון של החלטה 550? המדינה מעמידה תקציב ומתאימה רגולציה כדי לעקוף את הבנקים. "יש להם בעיה של מימון ומשכנתאות כי זה מבנה לא חוקי", מסביר אחיה את גודל ההזיה. "אז מעמידים תקציב לפתור את בעיית ההלוואות. סוג של קרן ממשלתית למשכנתאות או עזרה בתיקונים רגולטוריים, שגם משהו לא חוקי יוכל לקבל משכנתא. זה מטורף".

הסעיפים הללו מוכיחים שאין באמת חסמים משפטיים או תכנוניים שאי אפשר לפצח. כשממשלת ישראל מקבלת החלטה אסטרטגית ברורה, כל המערכות מתיישרות.

 מאחורי הגב שלנו – הטובים לתכנון

במשך שנים ארוכות התרגלנו לחשוב על ועדות התכנון, לוחות השומה ותוכניות המתאר כעל מרחב טכני, אפור ובירוקרטי. השארנו את הזירה הזו למשפטנים, לאדריכלים ולפקידים, בזמן שאת המאבקים הלאומיים הגדולים שלנו ניהלנו בכנסת, באולפני הטלוויזיה או בבתי המשפט.

אבל האמת המרה, שהולכת ומתבררת כעת במלוא עוצמתה, היא שזירת התכנון מהותית וקריטית הרבה יותר מכל דיון פוליטי. זוהי החזית שבה הוכרעה, ממש מאחורי הגב שלנו, שאלת זהותה של מדינת ישראל. בזמן שהתווכחנו בחוץ אם אנחנו מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה, עולם התכנון הכריע מזמן לטובת האפשרות השנייה, ויישם אותה בשטח ביעילות, בשקט, ועם הרבה מאוד שרטוטים, תקנונים וחוקים. התכנון ייצר הכרעה דה-פקטו במלחמה שבכלל לא ידענו שאנחנו מנהלים.

כעת, כשהולכת ומתבהרת התמונה - ברור שהפתרון אינו יכול להסתכם רק בשינוי של סעיף כזה או אחר בחוק, אלא גם בהון האנושי. כדי להפוך את הספינה הכבדה הזו ב-180 מעלות, המחנה הלאומי זקוק לקריאת כיוון חדשה ומהדהדת: הטובים לתכנון.

ממש כפי שהציונות ידעה היטב לאורך שנותיה לכוון את טובי בניה ובנותיה להתיישבות, ליחידות העילית בצה"ל, לגרעינים התורניים או לעולם המשפט – כך עליה לעשות כעת במקצועות התכנון, האדריכלות, הגיאוגרפיה והשמאות. אנחנו לא צריכים לחפש רק את הפרצה המשפטית הבאה או לבנות על פקידים ש"יחזרו בתשובה". אנחנו צריכים לדאוג שסביב שולחנות השרטוט ובוועדות התכנון יישבו צעירים וצעירות שהחזון הלאומי-יהודי זורם בעורקיהם.

ברגע שהמצפן הערכי יהיה ברור ויציב, הדרך הטכנית והחוקית ליישם אותו תימצא.