איתן החזיר אותנו לחומרים היסודיים שמהם בונים גאולה

ביום שישי בבוקר קיבלתי את הבשורה המרה שאיתן אורבך, החבר-שותף שלי מזה למעלה משני עשורים נהרג בתאונת דרכים. מזל שהייתי בשטח פתוח בסוף ריצה ויכולתי לזעוק זעקה גדולה ומרה.

במוצאי שבת קודש באחת בלילה הסתיימה הלווייה, ואלפי אנשים חזרו לביתם שונים מאיך שהגיעו. מנסים לפצח את סוד הפשטות, הענווה והעצמה של האיש הזה שנקבר בחלקה הצבאית של בית העלמין בבית שאן. 

איזה כוח יש לעשייה שחותרת גם כשיש מכשולים. לאנשים שיש להם דעה מאוד נחרצת אבל לא מתנגחים איתה. ואיך אפשר להיות נטולי אגו. האם יש חיה כזאת בכלל במציאות שלנו? זה הרי נשמע קצת כמו מיתוסים שבונים לאנשים שנפטרו. אבל כולם ידעו שלאיתן אורבך, איש העסקים ושומר החוות פשוט לא היה אגו.  

היו שם שרים והיו בני נוער מהגבעות והחוות. היו שם בני הקיבוצים לצד אנשי בית שאן העממים. היו שם האגף התורני של הציבור הדתי לאומי והיו שם מי שיכנו את עצמם מהאגף הליברלי. אנשי עסקים ובעלי משרדי פרסום, מנהלים, תלמידים. 

השר סמוטריץ הספיד - "נראה לי שכולם יסכימו שאף אחד מאינספור האנשים מהמוסדות הרבים ומאנשי הציבור שאיתן היה בקשר איתם לא הצליח לריב עם איתן". 

החיבור שלי עם איתן הוא בשותפות שלנו בעיתון 'עולם קטן'. איתן, נרי לוי, מאיר שוורץ ואני היינו חברים שותפים בעיתון שנמכר לפני חודשים ספורים לערוץ 14. מודה שעד לפני כמה ימים הייתי די משוכנע שעולם קטן, היה מפעל החיים המרכזי של איתן. ואז הוא נהרג לנו פתאום וגיליתי שהסיפור שאני חשוף אליו הוא לא יותר מרבע ממפעל חייו.

הקצין החפ"ש

מתחילת המלחמה איתן אורבך הפך להיות האיש של החוות בעמק. את הפרסומות של עולם קטן כמו גם חלוקת המשכורות עשה עם נשק ומדים בסיורים בלילות ובימים. 

צוריאל מ"החווה של צוריאל ואורה" בצפון הבקעה מספר:  "רוב הזמן שהוא היה בחווה, אני לא הייתי. בתחילת המלחמה הוא נחת כאן והבין שאין לנו חמוש ואמר שמבחינתו הוא כאן איתנו עד סוף המלחמה. אף אחד עוד לא ידע אז כמה המלחמה הזאת תיארך אבל הוא עמד בדיבור שלו. וככה בחיוך, פשוט ישן על הספה, כמו הנערים שמגיעים לכאן כדי להחזיק את המקום".  

"בוקר אחד כשאני חוזר מהמילואים, הכל בוץ וגשם ופתאום אני רואה דמות עולה מהוואדי חוזרת מהמרעה כולה רטובה ומלאה בבוץ - ואז אני רואה את איתן. 'היה לחברה קשה לקום' - הוא מסביר לי בחיוך ענק - 'ולא רציתי להעיר אותם אז לקחתי כבר את העדר בעצמי'". 

"והיה גם את יום כיפור שהוא מנסה עד הרגע האחרון למצוא לנו אנשים שיסגרו מניין ואז מבין רגע לפני החג שאין ממש מי שיגיעו והוא עוזב את הקהילה שלו ואת המשפחה וחותך בלי למצמץ שנייה לפני יום הכיפורים ומגיע לכאן כדי לדאוג לכל התפילות".

"וזה ממשיך לאינספור טלפונים לאיתן - 'תמצא לי שמירה' או כדי לעזור לחווה אחרת או עוד איזה מקרה חירום של מישהו שצריך לצאת וכשאין מי שיגיע, אתה בסוף מוצא שהוא לקח את זה על עצמו ופשוט מגיע".

"תמיד נותן לך תחושה שאתה מספר אחת ואתה מוסר את הנפש, והוא בא רק לעזור קצת. ופתאום בלוויה אתה קולט עם מה האיש הזה שישן כאן על הספה התעסק במעגלים האחרים שלו. כן ידענו פה ושם שהוא עושה עוד דברים בתקשורת ובקהילה כי ראינו אותו מנהל את העולם דרך האוזניה - כשלא ברור אם הוא מדבר עם הכבשים או לטלפון, אבל לא באמת הבנו את ההיקף.  מסתובב, מנופף בידיים. בלי בדל של חשיבות עצמית".

שתלתם ניגונים

וראש העיר של בית שאן נחנק מבכי כשהוא מדבר על המעורבות במפעלי החסד בעיר, ועל בית הכנסת ועל הקשר האישי.

ובתו הגדולה ציון שאמורה להתחתן טלטלה את כולנו כשזעקה לשמים "הריני מקבלת על עצמי את הדין באהבה" ובתפילות גדולות עליה, על משפחתה ובעיקר על כולנו. וכך כל האחים שלה, כל אחד מילדיו של האיש הגדול הזה, הזכירו לכולנו איזה דור הולך וגדל כאן ומחכה לנו מעבר לפינה כשהכל יבשיל. 

כשאני שומע את שבט אורבך האצילי בוכה על אובדן מי שנחשב הדי נן אי של המשפחה אני נזכר כמה זה היה המנוע היסודי מהגרסה דינקותא שקיבל עם הערכים הדתיים הלאומיים שהיו כל כך מעצבנים אותי לפעמים. אבל הוא שמר עליהם בדבקות עמוקה של כיבוד אב ואב. 

ואחרי שכולם מספרים עוד ועוד מהקצב של האיש, מעוד ועוד מעגלים, נחמה - אלמנתו העצמתית, אספה את הכל עם דברי פרידה מ'שיר העמק' שכנראה נכתב על איתן אורבך עוד לפני שנולד.

"באה מנוחה ליגע" - אמרה לתוך קברו - 

"ומרגוע לעמל.

לילה חיוור משתרע

על שדות עמק יזרעאל.

טל מלמטה ולבנה מעל,

מבית אלפא עד נהלל".

והיא שיתפה כיצד החליטו ביחד להגשים את החלום המופשט שלה לגור במקום שבו עשתה את השירות שלה בבית שאן הרחוקה, ואיתן הוא זה שלקח את האמירה הזאת קצת יותר מדי ברצינות והם העתיקו את מקום מגוריהם מירושלים לעמק הלוהט.

ופתאום התחוורה סגירת מעגל מפעימה כי האיש הזה כפי שסיפרה אימו, נולד הרי אי אז לפני חמישים שנה ממש בעמק הזה, רק באגף אחר שלו - בקיבוצים החלוצים אך מעט מנותקים מאנשי בית שאן. והמקום הזה רווי לא מעט מתח מהפערים בין האוכלוסיות, והנה הוא איש העמק, ידע לחזור לאותו העמק עם כל העוצמות שקיבל מהקיבוץ ומהוריו רק שהפעם בלי יומרות ובלי הצהרות נטע את אוהלו בעיר עצמה. חיבור פשוט של איש פשוט. 

קדימה:

"מה, מה לילה מליל

דממה ביזרעאל"

אלפי החברים מאינספור המעגלים מתפזרים. משתכנעים מחדש שאולי בעצם כן אפשר להיות נאמנים לקלישאות של אופטימיות, של עין טובה, של חיבור בין הקודש לרגבי האדמה. מזכירים לעצמם שבמכשול הבא לא רק מקטרים אלא מנסים כמו איתן פשוט להמשיך לצעוד. לפעמים באיגוף, לפעמים בדרך נוספת. משננים לעצמם איזו עצמה יש לחומרים היסודיים: ענווה, התמדה ואמונה. 

דתי לאומי במובן הכי אמיתי של הביטוי החבוט הזה. איתן אורבך, געגועים עצומים אחי. דמעות של צער ורוממות. איש עצום שאתה. תודה ה' על הזכות.