שכונת שמעון הצדיק הוקמה בשנת תרמ"ו (1886 למניינם) בסמוך לקבר שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדלה שבראשית ימי בית שני. במרוצת השנים נבנו בה בתי כנסת ובתי מגורים, אולם במלחמת העצמאות, בעקבות כיבוש השכונה בידי הלגיון הירדני, גורשו ממנה כל תושביה היהודים. במשך עשרות שנים נותרו הבתים היהודיים בידיים זרות, ורק משנות התשעים החלו ניסיונות חוזרים ונשנים להשיב את הריבונות היהודית למקום.
יוני יוסף, שהחל לפעול במקום עוד בשנת תשנ"ז (1997 למניינם) במסגרת גאולת בית הכנסת העתיק בשכונה, הפך לדמות מפתח במאבק. "אני מתעסק עם שמעון הצדיק כבר יותר מ-20 שנה. שימשתי כדובר השכונה, התגוררתי בה, קניתי שם בית – אפילו שעדיין לא גאלתי אותו לגמרי. היום אני גר במוצא, לא מבחירה – הבית שלי בעצם כבוש על ידי ערבים". יוני הוא דור שני למאבק. אביו, הרב יעקב יוסף זצ"ל, בנו של מרן הרב עובדיה יוסף, התפלל מדי בוקר בקבר שמעון הצדיק והיה מעורב מאוד בנעשה במקום. מעט לפני פטירתו, הוציא הרב מכתב פומבי הקורא להשתתף בחיזוק התפילות והנוכחות היהודית.
המראה של יוני, עומד מול פעילים ערבים ושמאלנים בהפגנות שבועיות, מצלם, מפרסם, מתעד – הפך לשגרה במשך שנים. גם הסכנות לא הרתיעו. "טל, אחד החברים שלנו – שרפו לו תשעה רכבים, אחד אחרי השני, ואת הבית. אבל אנחנו לא עוזבים, כי אם השכונה מתרוקנת מיהודים – הערבים עם הבקבוקי תבערה שלהם ניצחו"..
כמו תמיד, גם כאן היו רגעי חולשה. "בתשס"ט, אחרי שלג כבד, התייאשתי. הערבים יושבים באוהלים מול הבתים, עם מימון אדיר, עם תמיכה פוליטית ותקשורתית. היה שם עופר כסיף, אחמד טיבי, איימן עודה, כל אלה... יש לי אפילו איזה גזיר עיתון איפשהו, שאומר: "ירד שלג, והאוהל של משפחת ראווי קרס, אבל הם ממשיכים להיות שם ולהיאבק". יש גבול, כמו שאומרים, אני בן אדם בסופו של דבר. אמרתי לעצמי – עד מתי? הם מסיתים, מציתים, תוקפים, ויש להם כל הזמן גיבוי. אבל אז הסתכלתי על הבחורים שהולכים איתי – ולא יכולתי להביט להם בעיניים ולומר שהתייאשתי. אמרתי – נחכה. בשישי, יש הפגנה, ואז שבת... ביום ראשון אודיע להם שפרשתי. עד היום, ברוך השם, עוד לא הודעתי להם..."
עווד יום ועוד פעולה, והמומנטום החל להשתנות. גידול במספר המשפחות היהודיות, פעילות ציבורית אינטנסיבית, סיורים, ביקורים של חיילים, שוטרים ואישי ציבור – וההילולות, שהפכו לסמל השינוי שהתחולל. "שנה לפני כן הגיעו 7,000. בשנה לאחר מכן כבר 50 ו-60 אלף. שנה שעברה – 200 אלף. זה נתן המון כוחות".
בל"ג בעומר תשפ"ד, אחרי שנים של פעילות, הגיעו 200,000 איש להילולה בשמעון הצדיק. "זו הייתה הילולה במקום מירון. עשרות אלפים – חסידים, ליטאים, ספרדים, ריקודים חלא'קה... שמחה יהודית טהורה. ואז – מישהי ערבייה עומדת שם, לבד, מסתובבת בין האנשים. מישהו מצלם אותה, והיא אומרת – 'אני לא מרגישה בשכונה שלי. כבשו לי את השכונה'". זה היה רגע של ניצחון."
יוני מצביע על השכונה כנקודת פתיחה לאירועים דרמטיים בהרבה. "גם אירועי שומר חומות התחילו אצלנו. במשך חודש שלם המשטרה הכילה – והערבים חגגו: סעודות רמדאן שהפכו להתפרעויות, תקיפות מול שוטרים ששתקו. וכשאתה נותן לפעיל לצעוק ‘אנחנו החיילים של מוחמד דף’ מול שוטר – ואתה לא פועל – אתה משדר חולשה. אין אחד אצלנו שלא חטף בקבוק, אבן, קללות. היו שוטרים שעמדו כמו פסלים. אני זוכר שוטר אחד – מכלוף – עמד כל יום עם קסדה של ששת הימים, חטף אבנים ולא הגיב.
גם האנרכיסטים שפועלים היום בגבעות – התחילו שם. כולל אותה פעילה שניסתה להתנקש בראש הממשלה: "היא הייתה אצלנו בהפגנות באופן כבוע, עם כל אלה שהיום מקבלים כותרות. הכל התחיל כאן – ירושלים היא הלב".
בתוך כל הקשיים – היו גם נסים. פסיקה אחת של הרב יעקב יוסף זצ"ל, מהדהדת עד היום. " זה היה חודש אחרי שנכנסה משפחה חדשה לשכונה, חג הסוכות. אחד הרבנים שם שאל את אבא שלי – לישון בסוכה? הרי אם זורקים בקבוק תבערה, אתה ער – אתה יכול לברוח. אבל לישון? זו כבר סכנה. אבא שלי, שכולם הכירו כפשטניק – בלי קבלה, בלי סגולות – אמר להם: 'תישנו בסוכה. אני מבטיח שלא יקרה לכם כלום'. ככה עשו, והכל עבר בשלום".
היום גרים בשכונה כ-22 משפחות ועוד רווקים. "לפני 30 שנה לא היה אף יהודי שם. עכשיו, זו כבר שכונה מתהווה. אבל זה תלוי – כן, תלוי באומץ של ממשלת ישראל. היו פוליטיקאים שביקרו, הבטיחו, אבל כשהפכו לשרים – שכחו אותנו".
ובכל זאת, יוני מסיים באופטימיות: "אני רואה את מה שהשגנו. אני רואה את ההילולות, את הביקורים, את הצעירים שבאים. זו כבר לא שכונה מנומנמת. זו כבר נקודת אור. מה יהיה ההמשך? זה תלוי בממשלת ישראל ובמי שיפעל. יש עוד קרקעות לגאול – והדלת פתוחה לכל מי שרוצה. יש את כל המסמכים. רק לבוא, ולבנות".
