התבגרותה של הממלכתיות: אמא לנערי גבעות קוראת לחשבון נפש לאומי

כשהבנים שלי היו ילדים קטנים הם העריצו שוטרים וחיילים.

בכל פורים היה לנו בבית לפחות שוטר או חייל אחד שהלך לגן נרגש וגאה, מרגיש גדול במדים שעליו.

ככה גם גידלנו אותם, להעריץ את אנשי כוחות הביטחון.

היום הבנים האלה כבר עברו את הגן והגיעו לגיל תיכון, והם בזים למשטרה ולצבא.

זאת "בזכות" המפגשים שלהם בגבעות עם שוטרים וחיילים, מפגשים שכוללים אלימות משטרתית מגוונת: מכות, איומים, השחתת רכוש פרטי וציבורי, כוחנות ואף עבירה על החוק.

היו לי ולבעלי הרבה שיחות עם הילדים על היחס למשטרה ולצבא.

טענו לפניהם שהשוטר והחייל הוא מבוגר והם צריכים לכבד אותו לפחות בשל כך. גם ניסינו להצדיק את התנהגותם בטענה שהשוטר או החייל רק ממלא פקודה וכבר מתוסכל שהוא עובד בלהרוס לכמה ילדים את האוהל שהם בנו לעצמם, או ששולחים אותו שוב ושוב לאותה גבעה להפריע לאותם נערים שהם בגיל של הילד הפרטי שלו או בגיל של אחיו הצעיר.

אני בוגרת החינוך הדתי-לאומי והממלכתיות היא ערך שעליו גדלתי.

לימדו אותי שאנחנו בתקופה גאולית ומכאן נובעת קדושתה של מדינת ישראל. בשל קדושתה, יש לתמוך בכל מערכות השלטון שלה ולקבל בהכנעה כל החלטה שמתקבלת במערכות הללו, גם אם אלו החלטות שאינן לרוחנו. חונכתי שכך מתממש "יסוד כסא ה' בעולם", הביטוי שטבע הרב קוק לגבי מדינת היהודים העתידה לקום.

אבל החוויות של הבנים שלי הן נוראיות. הם עוברים על ידי הרשויות של מדינת ישראל דברים שאסור שיקרו במדינה מתוקנת.

הרגשתי רע שאני מגבה את הרשויות, כי ברור שאסור לגבות התנהלות כזאת בשום צורה. מצד שני, אסור שיהיה מצב שכל אחד במדינת ישראל יעשה הישר בעיניו ואין דין ואין דיין.

מכאן הבנתי שהיום הממלכתיות צריכה לעלות קומה.

בשנים הראשונות של מדינת ישראל, היהודים כאן ארגנו את מוסדות המדינה ואת הצבא, ניסו להיכנס לחברת האומות ולקבל הכרה. בשלושת העשורים הראשונים, רוב הציבור הישראלי לא נולד במדינה. עבורם המדינה הייתה חידוש וזקוקה לחיזוק ותמיכה בשל האויבים הרבים שסביבה. לא פלא שהם ראו במוסדות המדינה מופת והערצה.

היום, רוב היהודים אזרחי ישראל הם ילידי המדינה. אנחנו הדור שעבורו המדינה היא עובדה מבוססת וחלק מהווייתנו. לא עברנו רדיפות ולא גדלנו בבית עם זיכרונות מרדיפות. הדור שלנו מבטא את השלב הבא של מדינת ישראל – מדינה שכבר עברה את שלב הגדילה והיא כעת בשלב ההתבגרות.

השלב הזה צריך להביא להסתכלות פחות עיוורת ויותר מפוכחת. בדור החדש, הממלכתיות מחייבת הסתכלות ביקורתית על המוסדות כדי לברר ולתקן אותם. תמיכה ללא סייג מביאה להסתאבות ולהכשרה של פעולות מושחתות ועוולות.

בעת הזאת, כשמגיעות אלינו עדויות שהרשויות מתנהגות בצורה לא חוקית או לא סבירה – כלפי נערי גבעות, חרדים, אתיופים או קפלניסטים – עלינו להתייחס אליהן בצורה רצינית ולהיות מוכנים לביקורת, על מנת לתקן ולהביא את המדינה למקום שכל אזרחיה ירגישו בה בטוחים ומוגנים.

סכנת הגיבוי העיוור: מי שהיום מגבה בצורה גורפת את מוסדות המדינה אינו ממלכתי ואינו מוסרי. הוא מכשיר עשיית עוולות ומביא בפועל לקריסת המדינה ולמלחמת אזרחים.

הסכנה שבהשתקה: קבוצות שחשות נפגעות נותרות חסרות הגנה. סתימת הפיות וההתעלמות מביאות אותן אל הייאוש.

השחתת הכוח: חוסר ביקורת יביא לכך שהמוסדות יקבלו כוח טוטלי, שבמוקדם או במאוחר יופעל גם נגד מי שמגבה אותם. כוח טוטלי משכר ומשחית.

הציבור שרואה את עצמו כממלכתי משום שהוא תומך בכל פעולות מוסדות המדינה באשר הן – הוא למעשה הציבור הכי לא ממלכתי והכי מתרפס. ציבור בוגר מבין שהיסוד הוא המדינה עצמה, והמוסדות הם רק הכלים. הכלים צריכים בדיקה מתמדת.

היום הממלכתיות היא תמיכה במוסדות המדינה, אך עם ביקורת, בדיקה מתמדת והקשבה במידה שווה לקולות כל אזרחי המדינה.

היום אני לא מגבה את הרשויות באופן אוטומטי. אני מקשיבה לבנים שלי ויודעת שהם נפגשים עם המקומות שעדיין צריכים תיקון. חובת כולנו להקשיב להם, כדי לשפר ולשכלל את המפעל הקדוש הזה שנקרא מדינת ישראל, על מנת שתמשיך להתקדם ולעלות עד לגאולה השלמה.

שולמית זקבך

בשיתוף "אימהות לגבעות", פורום אימהות נערי הגבעות והחוות. לשיתוף מוזמנים לשלוח אלינו דואר אלקטרוני: [email protected]