חצי המולדת הנשכח: ארץ הגלעד מחכה מעבר לנהר

שרטוט גבולות: איפה זה הגלעד?

כדי להבין היכן אנחנו מטיילים, צריך קודם כל לצייר מפה. הגלעד הוא החלק המרכזי של עבר הירדן המזרחי, והגבולות שלו ברורים למדי: במערב תוחם אותו נהר הירדן. בצפון מפריד נהר הירמוך בינו לבין הבשן (האזור שאנו קוראים לו כיום גולן, על שם בירת החבל בימי הבית השני). במזרח אין קו גיאוגרפי חד, אלא גבול אקלימי – שם מתחילים המשקעים להתמעט והאדמה הופכת למדבר הסורי-ערבי.

הגבול הדרומי של הגלעד עובר בוואדי חיסבאן (נחל חשבון). הנחל הזה, שנשפך לירדן ממש צפונית לים המלח, מתחיל את דרכו בעיר חשבון (מדרום-מערב לעמאן, היא רבת עמון) – אותה עיר ששימשה כבירתו של סיחון מלך האמורי לפני שנכבשה על ידי בני ישראל. את הגלעד עצמו חוצה לשניים (צפון ודרום) נחל יבוק – ואדי אדיר שניתן לראות בבירור מפסגות השומרון, ממש מול נחל תרצה.

היער שהכריע את מלחמת דוד ואבשלום

מבחינה טופוגרפית, הרי הגלעד גבוהים יותר מהרכס המקביל להם ממערב – הרי השומרון. פסגות הגלעד מתנשאות לגובה של מעל 1,000 מטרים מעל פני הים. בזכות גובה זה, האזור נהנה מכמות משקעים מרשימה של 500-600 מ"מ בשנה, מה שהופך אותו לאזור הפורה והמיושב ביותר בממלכת ירדן כיום.

הגשמים הללו מקיימים עד היום יערות סבוכים של עצי אלה ואלון. אלו לא סתם עצים, אלא שריד חי ליערות הפרא שכיסו את האזור עוד בימי בית ראשון. היערות הללו היו כל כך סבוכים, שהם ממש הכריעו מערכות צבאיות. כך למשל מתוארת מלחמת דוד ואבשלום שניטשה בגלעד: "וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נָפֹצֶת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא". אבשלום המורד עצמו, כידוע, מצא את מותו כששערותיו הסתבכו בענפיו של עץ אלה גלעדי גדול.

מאליהו הנביא ועד לאחוזת טוביה

הגלעד הצמיח מתוכו שורה של מנהיגים ודמויות הוד בהיסטוריה הישראלית: השופט יאיר הגלעדי, יפתח הגלעדי (שנשא משם את נאומו ההיסטורי והתקיף למלך עמון), וכמובן אליהו הנביא ("מִתֹּשָׁבֵי גִּלְעָד"). בעיר יבש גלעד (כיום ליד ואדי יאבס) אפילו הוקמה מלכות קצרת ימים, כאשר איש בושת בן שאול מלך שם במקביל למלכותו של דוד בחברון.

אמנם מלכות אשור הגלתה את רוב בני ישראל מעבר הירדן, אך הנוכחות היהודית שם מעולם לא נפסקה לחלוטין. בשיבת ציון חזרו בני ברזילי הגלעדי, ובהמשך יצא יהודה המכבי למסע צבאי בגלעד כדי להציל את יהודי האזור מידי שכניהם. הנוכחות הזו המשיכה אל תוך ימי המשנה, שבה הארץ מחולקת לשלוש "ארצות" לעניין ביעור פירות שביעית, כאשר עבר הירדן היא אחת מהן – עדות לקהילות יהודיות ששמרו את מצוות הארץ מעבר לנהר.

דרישת שלום ארכיאולוגית מאותם ימים נמצאת עד היום סמוך לעמאן. באתר הנקרא "קאסר אל-אמיר" עומד מבנה אדיר מימי הבית השני, ועל קירותיו חרוט בכתב עברי עתיק השם "טוביה". זוהי עדות חיה לשושלת בית טוביה המפורסמת (המוזכרת בספר נחמיה ובכתבי יוסף בן מתתיהו), משפחת אצולה יהודית ששלטה בגלעד וניהלה יריבות מרה עם השלטון בירושלים.

חזון משותף: לורנס אוליפנט, בן-גוריון ובגין

בעת החדשה, הגלעד חזר להצית את הדמיון הציוני. בשנת 1879, ביקר בארץ לורנס אוליפנט – נוצרי אוונגליסט וחבר פרלמנט בריטי. הוא חיבר את הספר "ארץ הגלעד" ופעל נמרצות מול השלטון העות'מאני כדי ליישב יהודים בחבל הארץ הזה, תוכנית שכמעט יצאה לפועל אך נדחתה לבסוף.

הרעיון של הגלעד כחלק בלתי נפרד מהמולדת חצה את כל הקווים הפוליטיים של התנועה הציונית. מצד אחד, דוד בן-גוריון, שכתב ב-1920: "רוב מניינו ורוב בניינו של היישוב בעבר הירדן, בייחוד בגלעד, היה יהודי גם בימי שלטון רומא... פה נולדה האומה העברית. תחיה ותפרה שוב את ארצות גלעד ובשן... ותחומי עבר הירדן יתרחבו ויתפשטו על חשבון השממה".

ומהצד השני, מנחם בגין, מנהיג הרוויזיוניסטים, שבנאומו עם קום המדינה הכריז: "עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד; עוד חרוש תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד".

בפרקים הבאים של המדור נצא לסיורים ספציפיים באתרים מתוך אותו גלעד, שמחכה לנו בסבלנות כבר כמעט 2,000 שנה.