לפני שמונה־עשרה שנה, כשנערים פרקו תרמילים על אדמת חומש החרבה והחלו לומר שם שיעור גמרא, אף אחד לא האמין שזה עוד יקרה. אפילו הקרובים ביותר, האנשים הכתומים לשעבר, התקשו להאמין שהיישוב שנחרש בדחפורים — יעמוד שוב. "אמרו לנו — 'בשביל מה? כל האנרגיות האלה, הייתם יכולים לבנות עיר שלמה בארץ ישראל'. אבל מה שנעשה כאן, זה טיפול שורש", אומר אריאל הורביץ, שהיה אז נער בגירוש מגוש קטיף – והיום הוא כבר אברך בעל משפחה, ויושב חומש.
"אני הייתי אז ילד בכיתה ח'", נזכר הורביץ. "ברגע שגירשו אותנו מנוה דקלים, כבר ניסינו לעלות לחומש. זה היה החלום הראשון — לחזור. אבל הדרכים היו חסומות. לא הצלחתי להגיע ממש לחומש, רק נתקעתי בדרך". הפצע לא נרפא. "הגירוש — זאת שריטה עמוקה. מאז — רק רציתי לתקן. וזו הייתה הדרך".
שנתיים אחר כך כבר השתתף בעליות. "לא לכולן, אבל לרוב העליות שהיו. אחר כך קמה ישיבת חומש. בהתחלה רק באנו לשבתות. היה זמן שלא נשאר שם אפילו תלמיד אחד. קיבלנו טלפון — 'תבואו לחזק'. היינו כמה חבר'ה מבית אל, והגענו. חשבנו שזה זמני. רק אלול. אבל עד היום אני פה."
היום הוא גר במקום עם אשתו וילדיו. "היום יש כבר 13 משפחות. יש כבר חווה חקלאית שהקים בוגר חומש. חומש מתחילה לשלוח זרועות".
רגעים כאלה אי אפשר לביים. יום חמישי בלילה, חורף. "הייתה התוועדות, באיזה חושה, רחוק מחומש. גשם שוטף. הג'יפ שאמור היה לאסוף אותנו — נתקע בשביל. חמש שעות בגשם, מנסים לחלץ אותו. בסוף הבאנו כוח עזר משבי שומרון. לפנות בוקר חזרנו, סחוטים מכף רגל ועד ראש, מלאי בוץ — אבל עם תחושת קרבה לארץ הקדושה".
הוא מחייך. "זה היה בדיוק אחרי שהציעו לי את אשתי, ואבא שלה הוא הרב גדי בן זמרה, שהתוועד איתנו אז. החתן המיועד שלה היה צריך להיראות קצת יותר מסודר... אבל ככה זה כשאתה עובד את ה' דרך האדמה".
"אפילו לשבת בחומש — לא היה חלום ריאלי פעם", הוא מספר. "הצבא היה מסתובב כל הזמן, מרדפים גם בשבת, בתור אסטרטגיה להחליש אותנו. אני זוכר יום כיפור אחד — אמרנו, ‘טוב, היום יהיה שקט’. אבל אז הגיע כוח צה"לי. התעקשו שנרד. חיפשנו שביל עפר צדדי, עשינו סעודה מפסקת בתוך שביל. חצי שעה לפני הצום — פריצה קדימה, לחץ מטורף לסדר עירוב, ואז להיכנס ליום כיפור בטירוף מוחלט. ודווקא אז — 'סלח נא לעוון העם הזה, כי לכל העם בשגגה'." בתוך כל זה, לא נולדה שנאה. להפך. " לא היתה שנאה, היה המון רחמים כלפי המערכת, והמון תחושה של שליחות בשם כל ישראל, גם אלה שהתבלבלו ורודפים אותנו כרגע. זה סוג של דיבור עם הקב"ה. הראינו לו שאנחנו מתמסרים לארץ. לא מקום חיצוני — אלא חשק פנימי, דבקות".
מי שלא היה שם, לא יבין. "לקרוא לזה ישיבה — זה בדיחה. זה היה יותר מרדפייה. לא היה כיסא, לא היה שולחן. לומדים בתוך מערה. אבל כשלומדים עם הרב אלישמע — אז לומדים עיון. ברצינות. לא תופסים איזו הלכה להתחמם עליה, אלא ממש לימוד".
ואז בא השלב הבא. בית הקבע לישיבה נבנה, משפחות מתחילות להתיישב במקום, אבל במקום להיאנח בסיפוק ולבסס את הקיים – העיניים בחומש כבר נשואות הלאה משם. "חומש לא נחה. היא התחילה להתפשט. היום יש את החווה חדשה, על שם אחד החילים שנפלו במלחמה. גם שם יושבים ולומדים תורה. יש גם עוד נקודות..." אריאל מונה כשש נקודות התיישבות, חלקן כאלה שהשתיקה עוד יפה להן. "הכל זה בוגרי ישיבת חומש, גם הגישה ורוח המקום מאוד מושפעת מחומש ומהדגש על תורה וארץ ישראל."
ויש גם חומש בהר עיבל. "לפני שנה הקמנו כולל שם בהר עיבל. יש אנשים במקום, יש לימוד תורה. רק אחרי שהתורה והנוכחות התבססו — פתאום הופיעו דיבורים על יישוב. זה לא מקרי שפתאום זה מופיע על המפה. זה אחרי שנה של תפילות, של דיבוק במקום".
"הסיפור של חומש לא נגמר בגבעה עצמה. זה רעיון. הרעיון שצריך להילחם על ארץ ישראל, לא רק בשם הביטחון — אלא בשם הדבקות. לא כי יירו על אשקלון — אלא כי הקב"ה רוצה אותנו בארץ".
"היום אומרים — בלי התיישבות, אין ביטחון. בחומש אומרים: אין ביטחון, כדי שתהיה התיישבות... זה שהגויים הם "לשיכים בעיניכם" זה כדי שנכבוש את הארץ, והכיבוש הוא כדי שניישב אותה. הביטחון והקשיים הם רק אמצעי. התכלית היא — ישיבת עם ישראל בארץ ישראל. לשכב על האדמה עד שהארץ תיענה לנו".
היא נולדה ממחאה, הפכה למערה, גדלה לישיבה — והיום היא התיישבות חיה. חומש לא רק חזרה — היא שולחת שורשים לעמק יזרעאל, לגבעות שומרון, להר עיבל. זרועות של תורה, של אחיזה, של תקווה "קרה פה נס. העולם אמר שזה לא יקרה. אבל אנחנו הראינו שהחשק שלנו לארץ — אמיתי. וזה עושה את כל ההבדל."
