פרשת השבוע שלנו ("כי תבוא") וספר דברים כולו, מתרחשים במחנה ישראל ב"ערבות מואב" – שם כורת משה את הברית עם העם רגע לפני כניסתם לארץ.
אבל איפה זה בדיוק? המילה "ערבה" בלשון התורה היא כינוי לכל בקע השבר הסורי-אפריקאי, מים סוף בדרום ועד לכנרת בצפון (מה שאנו מכנים כיום הערבה ובקעת הירדן). "ערבות מואב" הן למעשה החלק המזרחי של דרום בקעת הירדן, השוכן ממש מתחת להרי מואב – מים המלח בדרום ועד לאזור נחל יבוק בצפון. במילים פשוטות: השטח הירדני שמול ערבות יריחו.
התורה מציינת את גבולות המחנה העצום: "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב".
בֵּית הַיְשִׁמֹת (הקצה הדרומי) מזוהה כיום עם הכפר סווימה שמצפון לים המלח. יוסף בן מתתיהו קרא למקום "איסמות", וסיפר כי נכבש על ידי הרומאים. סמוך לכפר נמצאת חורבת סווימה ובה שרידים מימי הבית השני, ומזרחית לה נמצא "תל אל עט'ימה" (הענק) שבו שכנה העיר המקראית.
אָבֵל הַשִּׁטִּים (הקצה הצפוני), שנמצאת לפי חז"ל במרחק 12 מיל מבית הישימות, מזוהה עם תל כפרין (על פתחו של נחל חשבון) או עם תל אל-חמאם הסמוך, שבשניהם נמצאו שרידים ישראליים וכנעניים.
ערבות מואב הפכו לנחלתם של שבטי גד וראובן. ספר יהושע מונה את יישובי שבט גד בעמק: "וּבָעֵמֶק בֵּית הָרָם וּבֵית נִמְרָה וְסֻכּוֹת וְצָפוֹן...".
חלק מהיישובים הללו זיהינו בטורים קודמים ("בית הרם" באל-ראמה, ו"בית נמרה" בתל נמרין). אך מצפון להם נמצאים גם סוכות וצפון.
סוכות מזוהה בתלמוד הירושלמי עם "דרעלא" – הלא הוא תל דיר-עלא, אתר ארכיאולוגי סמוך לשפך היבוק. בחפירות שנערכו שם נחשף ממצא מרעיש: כתובות על טיח של קירות מקדש, שבהן מוזכר לא אחר מאשר בלעם בן בעור וחזיונו.
העיר צפון (על שם צפון בנו של גד) מזוהה על ידי הירושלמי עם תל עמתא שבעמק סוכות. (אגב, יהודים המשיכו להתגורר בערבות מואב גם לאחר המרד הגדול נגד הרומאים, שפגיעתו באזור זה הייתה שולית).
הגשר נבנה בהתחלה מעץ על ידי הטורקים. בהמשך הבריטים בנו גשר מבטון שפוצץ על ידי הפלמ''ח בליל הגשרים. הבריטים בנו אותו מחדש ובמלחמת ששת הימים הגשר שוב פוצץ.

חיל ההנדסה בנה גשר זמני עליו עברו סחורות.
בהסכם אוסלו הארור, נבנה גשר חדיש ועליו הוקם מעבר אלנבי- על שם הגנרל האנגלי. הירדנים קוראים לו גשר חוסין ואילו ערביי הארץ קוראים לו גשר אל כראמה- על שם המערכה מול אירגוני הטרור בעיירה כראמה. הגשר הוא השער לעולם של ערביי יו''ש, דרכו הם יוצאים לירדן ומשם ממריאים לשאר העולם. דרך הגשר עוברות סחורות רבות אל הארץ ומחוצה לה.
על אף ה''שלום'' עם ירדן כבר ב2014 שופט ירדני נהרג במעבר לאחר שניסה לחטוף נשק מחייל.
הנשיא שמעון פרס יוזם הסכם אוסלו, מיהר להתקשר למלך ירדן ולהתנצל.
במהלך מלחמת חרבות ברזל, בשני אירועים, ירדנים, ירו על יהודים שעובדים במקום ורצחו חמישה יהודים הי''ד. ( אחד מהמחבלים נהג על משאית סיוע לעזה).
בעזרת ה' יבוא מהרה היום בו יצאו הערבים דרך הגשר בו נכנסו עם ישראל לארץ.
השם הפלסטיני של הגשר קרוי על שם העיירה הירדנית כראמה, השוכנת ממול לעוג'א. לאחר מלחמת ששת הימים, התמקמו באזור כראמה ארגוני הטרור ובראשם יאסר ערפאת, ומשם הוציאו פיגועים לשטח ישראל.
במרץ 1968 יצא צה"ל לפעולה נרחבת נגד בסיס הטרור בכראמה. ההנחה בישראל הייתה שצבא ירדן (שבעצמו סבל מהפת"ח) לא יתערב. המציאות טפחה על הפנים: הירדנים פתחו בלחימה עזה שכללה ארטילריה ושריון, יחד עם כוחות הטרור. צנחנים שהונחתו במסוקים לחמו בשטח חקלאי רווי תעלות שהקשה על מעבר הטנקים, והצליחו לכבוש את מרבית העיירה. ערפאת עצמו, אגב, נמלט מהמקום רכוב על אופנוע עם תחילת הקרב.
אמנם צה"ל חיסל למעלה מ-100 מחבלים ו-61 חיילים ירדנים, אך המחיר היה כבד: 33 חיילי צה"ל נהרגו (בהם שלושה נעדרים שגופותיהם הוחזרו מאוחר יותר), ומספר טנקים וזחל"מים שנפגעו נותרו בשטח. צה"ל, שרק חודשים ספורים קודם לכן ניצח את צבאות ערב בשישה ימים, גילה שניצחונות בזק אינם מובנים מאליהם. ארגוני הטרור ניצלו את הנפגעים הישראלים ואת הכלים שהופקרו כדי לייצר נרטיב של ניצחון ועמידה איתנה. משמעות המילה "כראמה" בערבית היא כבוד, והקרב הפך לאבן דרך במורשת הטרור הפלסטיני.
לסיום, כדאי להיזכר בדברים שאמרה אז גולדה מאיר בישיבת ועדת חוץ וביטחון, דברים שרלוונטיים להחריד גם לימינו אנו אל מול התקשורת והחוסן הלאומי:
"אם העם הזה לא יהיה מחוסן... נגד אסונות שעלולים חלילה לקרות במערכות — אבדנו, ואז האויב ניצח אותנו... אנשי ציבור צריכים לחשוב היטב איך מחסנים את עמנו. דבר אחד הוא כאשר יושבים בוועדה סגורה וכל אשר נאמר בה איננו מוצא החוצה... ודבר אחר הוא כאשר למחרת הפעולה מופיע בעיתון מאמר ראשי... אני סבורה שדבר זה גובל בבגידה."