עקרונות מוסריים הם כלי נפץ. גורל של מיליוני בני אדם יכול להיטלטל כתוצאה מעיוות קטן באזימוט המוסרי. ראינו את זה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה.
ביום שנחתמה עסקת שליט היו כאן כאלה שהרגישו את הטלטלה בזמן שכולם חגגו. זה לא שמישהו דמיין שהחטוף הזה יהפוך ל-1200 נרצחים ו-251 חטופים, זה תסריט שהיה גדול על כל מנבאי השחורות, אבל כן היה ברור שעסקת שליט היתה ניצחון האינדיבידואל על תרבות תודעת הכלל ושאנחנו הולכים לפגוש את זה באופן כואב מאוד.
כך זה עבד בצה"ל עד לפני 2016: כל לוחם שהיה מסיים את הטירונות, אחרי שלמד את התו"לים הבסיסיים, רגע לפני שהפך למבצעי, היו "מגלים לו בסוד" את מה שמכונה בצבא "נוהל חניבעל": במקרה של חטיפה של חייל, עושים הכל כדי לסכל את החטיפה גם במחיר סיכון חייו של החייל החטוף.
כל חייל טירון הבין שכשחייל נחטף אנחנו בסרט אסטרטגי אחר לחלוטין, שבו לא רק הוא יהיה בסיכון, אלא צבא ומדינה שלמים. לכן הטמיעו לכל חייל את המסר הלא פשוט שעדיף חייל מת מאשר חייל חטוף. זאת העמדה המוסרית ששררה בין חברים ללחימה: הם אוהבים אחד את השני ומוכנים להקריב את חייהם למען חיי השני, אבל גם יודעים שחלק בלתי נפרד מדיל החברות הוא שבמקרה בו אחד נחטף, חייו הופכים להיות משניים מול הסכנה שיהפוך לחטוף. זאת אהבת לוחמים.
עכשיו תראו מה זאת הידרדרות מוסרית. באירוע הדר גולדין החיילים פעלו בדיוק לפי הנוהל הזה. אבל כתוצאה מהפעלת הכוח האגרסיבית שהנוהל הזה דורש - זה לא שהדר גולדין נפגע, אלא אזרחים עזתיים, חפים מפשע כביכול, נפגעו. בעקבות כך נוצרה ביקורת ציבורית, כתבות בעיתונים, והופ - הנוהל בוטל ע"י הרמטכ"ל גדי איזנקוט.
כל הסיסמאות של 'נעצור את הלחימה, נחזיר את החטופים ואז נמשיך' - הן ללא כיסוי.
כמו הרבה מאבקים, זה מאבק בתחפושת - מחנה האינדיבידואל מדבר מבחוץ על ערבות הדדית, ושם סרטים וכסאות צהובים, והמחנה הלאומי מדבר על ביטחון.
ממש חשוב להסיר את התחפושות מהעמדות האלה, כי מאוד קשה לנהל ככה את הוויכוח החשוב הזה.
הפוליטיקאים שמתנגדים לעסקת חטופים הם בדיוק אלה שמגיעים מהמגזר שבשבעה באוקטובר קפץ לתוך התופת בשביל אחיו. היו כבר לא מעט אמיצים מהאזורים התרבותיים של הסרטים הצהובים שהודו שזה לא היה קורה הפוך.
מתנגדי העסקאות ודורשי ההכרעה לא צריכים להדגיש בכל רגע "גם אנחנו רוצים את החטופים", זה ליפול למניפולציה. הילדים של המתנגדים לעסקאות, מובילים בכל מה שקשור להתנדבות, סיוע וחסד, והם מחרפים את נפשם למען האחר במלחמה הזאת, ובכלל. שלא לדבר על תרבות בלתי נתפסת של תרומת כליות, מנת חלקם של המגזר הלא אינדיבדואלי שחושב שהכי מוסרי זה לנצח גם במחיר סיכון חיי החטופים.
זאת לא חוכמה לשבת על הגדר ולהגיד שאנחנו גם בעד החטופים וגם בעד המלחמה. זה הרי ברור לכל מי שנותר שפוי בדיונים הלא תמיד שפויים שמתרחשים כאן, שכולנו רוצים גם וגם. אבל מבחן מוסרי נמדד בדילמת הכרעה.
סטרוק מבטאת עמדה מוסרית של אמת מושתקת שאין לה פה. כמעט שנתיים של השתקה מאוד חמורה חייבת להיעצר. השרה סטרוק ואולי עוד כמה אמיצים שיבואו עכשיו צריכים להתחזק מהדברים שכתב הרש"ר הירש על המאבק על האמת: "מי שמשוכנע שדעותיו אמיתיות וצודקות, חייב להביע אותן ללא הרף, ובכל הזדמנות, בגילוי לב, ובלי להתחשב במידת התמיכה שיש לו, או ברמת ההתנגדות שיפגוש. רק לשקר דרושים תומכים כדי להצליח … כדי למלאות את מה שחסר לו בצדקת טיעונו. האמת לעומת זאת, תמיד תנצח בסופו של דבר, אפילו אם הדבר יקח זמן, אצילות אמיצה וטהורה… מבוטאת שוב ושוב בכל הזדמנות, בסופו של דבר תשיג האמת את הכבוד וההערכה, אפילו של אלו שלא מוכנים לקבלה".
והנה מה קורה כשסותמים את הפה ואילו מחירים עלולים לשלם על זה, ממש כמו אלה ששילמנו מתחילת המלחמה בגלל שלא היינו פה לאמת הזאת: "האמת היחידה שהלכה לאיבוד בלי כל אפשרות להחזירה, היא אותה אמת שאין למחזיקיה אומץ, לדבר בגילוי לב עבורה".
להשתקת האמת הזאת, שניצחון במלחמה והפלת החמאס קודמים לחיי החטופים, יש מחירים כבדים מנשוא במלחמה שממשיכה וממשיכה רק כי עוד לא סיימנו את הבירור הזה בתוכנו.
יש השלכות טקטיות עצומות להכרעה המוסרית הזאת. השרה סטרוק - מוסרית יותר מכל המצקצקים במקרה הזה. יהי רצון שחבריה ובראשם ראש הממשלה יכריעו את ההכרעה הפשוטה והכל כך מוסרית הזאת: יש להילחם, להכריע ולנצח גם במחיר סיכון חיי החטופים. זה מוסר של טוב וצדק ואהבת ישראל אמיתיים.
אנא ה' פדה את שבוינו והוציאם במהרה מאפלה לאורה בריאים ושלמים. תן להם כוח בגוף ובנפש. שלח להם מאיתך ומאיתנו חיבוק וכוח ואהבה עד בלי די.
