האם מוסר התורה מאפשר להשתמש בהרעבה ככלי להכרעה?

נכון שלפני הדיון המוסרי חשוב להתנער מהשקר על עצם קיומו  של רעב בעזה, וברור הצורך להזים אותו בשדה של המדיניות. אולם כשעוברים לשדה המוסרי, עצם ההתנערות יוצרת אי נחת. רעב מעורר אי נחת, ולכן שלילתו מרגיעה את החוש המוסרי שלנו. ישנם המהדהדים את העקרון הנ"ל בצורה גלויה: הרעבה אינה מוסרית, והיא אינה יהודית. אולי היא הייתה נהוגה בעבר כמוסר תנכ"י, אולם כיום היא אינה חלק מארגז הכלים הלגיטימי. לא היהודי ולא הבינלאומי.

בחינה של הטיעון 'מצור אינו מוסרי ואינו יהודי', מעלה, כי הנוקטים אותה אולי עונים על חוסר נחת אסתטי של תמונות רעב, אולם הם כושלים מההיבט האתי. הפגם בטיעון שלילת המצור, הוא במישור הזהותי של שייכות אישית ולאומית, במישור של חיי חטופינו וחיילינו ובמישור הכללי של חיי אדם. לעומת זאת, אנו טוענים כי מצור הוא כלי מוסרי ראשון במעלה, גם בעבר וגם בהווה, וראשון לכל, הוא מעוגן היטב במקורות התורה. הפעלתו נחוצה במיוחד במצב הנוכחי בו חטופינו עדיין נמקים ברעב בשבי העזאתים.

החיוב של המצור מבחינה מוסרית ומעשית, היה ברור מבחינה אינטואיטיבית מיד לאחר הטבח הנורא בעוטף עזה. מכל קצוות הקשת הפוליטית נשמעו קריאות להטיל מצור מוחלט על רצועת עזה. אף אישי ציבור המזוהים עם השמאל, כמו יאיר גולן, הצהירו כי "במלחמה הזו אסור לאפשר מאמץ הומניטרי. צריך להגיד להם: עד שאלה לא משוחררים, מצידנו תרעבו למוות. זה לגיטימי לחלוטין". הרב אלי סדן והאלוף במיל' גיורא איילנד קראו בהמשך, לנתק את המים לעזה על מנת להביא להכרעה מהירה של החמאס.  

בניגוד לימים הראשונים של המלחמה, בהם שרר קונצנזוס רחב בעניין המצור, בהמשך התפתח ויכוח ציבורי סביב לגיטימיות המצור והמוסריות שבו. תומכי הפסקת המצור והכנסת הסיוע ההומניטרי טענו כי האוכלוסייה האזרחית אינה אשמה במעשי הטבח של חמאס ואין לפגוע בה, וכן שהדין הבינלאומי מחייב הכנסת סיוע לאוכלוסייה. מנגד, מתנגדי הכנסת הסיוע טענו כי הוא מאריך את המלחמה, גורם למותם של חיילים נוספים, ומונע מחמאס להיכנע ולשחרר את החטופים.

כדי להכריע בשאלה מוסרית מורכבת זו, עלינו לפנות אל התורה, המלמדת אותנו את דרכי המוסר האמיתי, ולבחון האם מצור מותר על פי ההלכה ומהם כלליו.

   |מצור בתורה: הרעבה ובריחה

מצוות הטלת מצור מופיעה בתורה בספר דברים (פרק כ', פסוקים י'-י"ב): "כִּי־תִקְרַב אֶל־עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם׃ וְהָיָה אִם־שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כׇּל־הָעָם הַנִּמְצָא־בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ׃ וְאִם־לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ׃"

הספרי (דברים, פרשת שופטים, פיסקא קנ"ו) מבאר פסוק זה באופן חד משמעי: "וצרת עליה, אף להרעיבה אף להצמיאה אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' אלהיך בידך, אם עשית את כל האמור בענין לסוף שה' אלהיך נותנה בידך". מכאן עולה בבירור שמצוות המצור כוללת הרעבת העיר כדי להביא לנפילתה, ולשם כך מונעים כל הכנסת סיוע הומניטרי לתוכה. יש לציין כי כאשר מרעיבים ומצמיאים עיר, ההשפעה חלה הן על הלוחמים והן על האזרחים כאחד.

אך קיים מקור נוסף המציע פתרון אפשרי להשפעה על האוכלוסייה. בפרשת מטות (במדבר ל"א, ז') מסופר על מלחמת הנקמה במדין, לאחר שבנות מדין החטיאו את ישראל בעוון פעור: "וַיִּצְבְּאוּ עַל־מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כׇּל־זָכָר׃". הספרי (במדבר, פרשת מטות, פיסקא קנ"ז) מפרש: "ויצבאו על מדין – הקיפוה מד' רוחותיה. ר' נתן אומר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו". כלומר, בני ישראל אפשרו לתושבי העיר לברוח מצד אחד.

המשמעות המוסרית של שילוב שני מקורות אלה היא שהמצור הוא מוחלט, אך מי שאינו מעוניין למות ברעב מוזמן לברוח למקום אחר. כמובן, הבחירה לאן לברוח נתונה בידי המטילים מצור, על מנת למנוע סיכון. במקרה הנוכחי, נראה כי הכיוון המתאים ביותר הוא גבול מצרים. חשוב לציין שאין כל מניעה לבדוק את הבורחים בקפידה כדי לוודא שאין ביניהם חטופים או גורמים עוינים. חובתנו היא רק לאפשר בריחה; אם האויב מונע מאזרחיו לברוח, האחריות הבלעדית להרעבתם ולמותם מוטלת עליו.

   |"רוח רביעית" כנקז

קיימת טעות נפוצה לחשוב שההלכה של "רוח רביעית" מבטלת למעשה את המצור, הן רעיונית והן מעשית. רעיונית, לעיתים פורשה הלכה זו כהוראה כללית להתייחס ברחמים לאויב, מה שמתנגש עם עקרון המצור. מעשית, במבט ראשון נראה שישנה סתירה בין חובת "להרעיבה ואף להצמיאה" לבין השארת רוח רביעית לבריחה, שכן אם צד אחד נשאר פתוח, עלולים לחדור משם מזון ומים שיפגעו באפקטיביות המצור.

אולם, הפוסקים קיבלו הן את דברי הספרי בעניין המצור והרעבת העיר, והן את דעת רבי נתן שהובאה לעיל לגבי השארת רוח רביעית לבריחה. את יישוב הדברים ניסח הרב שלמה גורן זצ"ל בעניין המצור על ביירות. הרב גורן סבר שבמצור שערך צה"ל על ביירות במלחמת שלום הגליל, היה צורך להשאיר רוח אחת פרוצה לבריחה. אך הוא הבהיר את דבריו: "עם זאת יש לנו רשות מלאה למנוע מאת הנצורים הבאת תגבורת או אמצעים לשבירת המצור כגון מזון, מים ונשק דרך הרוח הרביעית הפתוחה. החובה לפתוח רוח אחת חפשית במצור היא בשביל לאפשר תנועה חד סטרית בלבד, מהעיר החוצה ולא מהחוץ פנימה".

כלומר, "רוח רביעית" צריכה להוות מעין נקז – לאפשר יציאה החוצה בלבד, אך למנוע כניסת סיוע פנימה. בדרך זו, המצור מתקיים במלואו, על אף קיומה של רוח רביעית פרוצה.

   |"רוח רביעית" במלחמות מדינת ישראל: מחלוקת הפוסקים

השאלה האם ההלכה של "רוח רביעית" נכונה גם במלחמות ישראל כיום הייתה שנויה במחלוקת בין גדולי הדור הקודם. בעקבות המצור שהוטל על ביירות במלחמת לבנון הראשונה, התקיים פולמוס הלכתי בנושא, בין הרב גורן והרב ישראלי. בסיס הדיון היה דברי הרמב"ן וספר החינוך, המגבילים דין זה למלחמת רשות.

הרב ישראלי סבר שהדברים כפשוטם: במלחמות מצווה, ובהן גם "מלחמת עזרת ישראל מיד צר" (הנחשבת למלחמת מצווה), אין להניח רוח רביעית לבריחה. וכך כתב: "לא יעלה על הדעת להניח להם לברוח בזמן שידם מטה, אחר שצררו אותנו, ומשניתנו בידינו ניתן להם להתחמק למען יאזרו כח וימשיכו להציק לנו ולצוררנו". אמנם, לגבי האוכלוסייה האזרחית, סבר הרב ישראלי שיש לאפשר להם לצאת מהמצור.

לעומת זאת, הרב גורן סבר שהרמב"ן וספר החינוך באו להחריג רק את מלחמת שבעת עממין ועמלק, שבהן יש להרוג את כולם ואין לאפשר בריחה. אולם, במלחמת "עזרת ישראל מיד צר" יש להשאיר רוח רביעית, לפחות כאשר מדובר מחוץ לארץ ישראל.

נושא נוסף עליו נחלקו הרב גורן והרב ישראלי הוא שיטתו של הרמב"ם. הרמב"ם לא כתב במפורש שדין רוח רביעית נוהג רק במלחמת רשות. הרב גורן סבר, בדומה לדעת המנחת חינוך, שיש להניח רוח רביעית גם במלחמת מצווה. אך הרב ישראלי והציץ אליעזר סברו שגם לשיטת הרמב"ם, במלחמת מצווה אין צורך להניח רוח רביעית לבריחה.

לסיכום נקודה זו, לכל הדעות יש צורך להרעיב ולהצמיא את העיר, אך המחלוקת מתמקדת בשאלה אם לאפשר נתיב בריחה או לאו.

   |התורה והדין הבינלאומי: מכנה משותף והבדלים

 במאמר שפורסם ב'מידה' בתאריך 13.10.23, כותבת פרופ' טליה איינהורן כי גם על פי הדין הבינלאומי, הטלת מצור היא דרך לגיטימית בניהול מלחמות. לדרך זו כמה יתרונות, ביניהם שחרור כוחות לוחמים למשימות אחרות וחיסכון בחיי אדם. בנוסף, אין חובה להתיר נתיב בריחה לאזרחי האויב אם הדבר נחוץ להשגת כניעה של האויב. אמנם, הדין הבינלאומי מצריך הכנסת סיוע מסוים לאוכלוסייה, אך זאת בתנאי שברור כי הסיוע לא יגיע לידי הצבא אלא רק לאוכלוסייה האזרחית.

המכנה המשותף בין המתווה התורני של המצור לבין המתווה של הדין הבינלאומי הוא העיקרון שהמצור עצמו חייב להתקיים. ההשתדלות שלא לפגוע באוכלוסייה האזרחית אינה מצדיקה פגיעה בעצם אכיפת המצור. המתווה התורני נראה ישים יותר במקרה שלנו: חמאס מנסה בכל כוחו לכרוך את עצמו עם האוכלוסייה. אם מציעים בריחה לאזרחים, קשה יותר לחמאס למנוע זאת, שכן מדובר במספר רב של אנשים. לעומת זאת, כאשר מכניסים סיוע, קל יותר לחמאס לשים עליו את ידו, ודבר זה מחייב למעשה את עצירת הסיוע.

העיון במקורות התורה ובפסיקת ההלכה מראה אם כן כי הטלת מצור, הכוללת הרעבה, היא כלי לגיטימי ואף מצווה במלחמה, שנועד להביא לכניעת האויב. הדיון ההלכתי מתמקד בשאלה אם יש לאפשר "רוח רביעית" לבריחה, כאשר רוח זו נועדה לשמש כ"נקז" ולא כפתח להכנסת סיוע. גם הדין הבינלאומי מכיר בלגיטימיות המצור. המציאות הנוכחית בעזה, שבה חמאס משתמש באוכלוסייה כמגן אנושי, מחדדת את הרלוונטיות של המודל התורני, המאפשר הפרדה בין האוכלוסייה האזרחית לבין צבא האויב תוך שמירה על יעילות המצור.

   |מעגלי הזהות  

מה  שהעלינו ממקורות התורה גם מתאים לטבע האנושי וגם מעצב אותו.

חלק מזהותו של האדם הם משפחתו, קרוביו והעם שלו. . אם אדם מוחק את הקשרים שלו למשפחתו לקרוביו לחבריו, ללאום שלו, למורשת הלאומית שלו, הוא פוגע בזהות האישית שלו. העקרון הזה מתבטא ברעיון של עניי עירך קודמים: מדובר בקביעה מוסרית שהמחוייבות שלך קודמת לקרובים אליך.  

בזמן מלחמה הסולם הזה משתנה מעט והזהות הלאומית גוברת על המשפחתיות כצעד חריג.

הרעיון הזה גוזר שמי שאין עבורו מידרג בין אוהבו ואויבו הוא פגום מבחינה זהותית. כלומר, הוא לא מכבד את המבנה הנפשי והחברתי הראוי.

מי שאין לו מדרג מוסרי, והכל עבורו הוא בעל משמעות מוסרית זהה, הוא נחות אם כן מוסרית. מצור, בעת הזו שמביא בחשבון ראשית לכל את חיי חטופינו וחיילינו, מותאם למבנה מעגלי הזהות של האדם. שומר על חיי חיילינו ומהווה אם כן  שיא מוסרי.

הכותבים הם חברי ביהמ"ד "תורת המדינה"