שורשים של קודש: הסוד האבוד של ההתיישבות בגליל

ארץ ישראל מעולם לא הייתה עניין של נדל"ן. היא איננה רק "מקום טוב לגור בו", פיסת אדמה עם נוף יפה או פתרון פרקטי לעם נרדף. ארץ ישראל היא המקום היחיד שבו עם ישראל חוזר להיות הוא עצמו.

בספר שמואל כתוב: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" ומוסבר עליו בספר הזוהר כלל עמוק: אי אפשר באמת להיות עם אחד, באחדות אמיתית, אלא אם כן אנחנו נמצאים בתוך הארץ. כשאנחנו מפוזרים ומפורדים בין העמים, אנחנו לא מגיעים לייעוד שלנו. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מדמה זאת לשתיל של גפן: כדי שהגפן תוציא פרי איכותי, היא חייבת להיות נטועה באדמה המיוחדת לה. כך גם עם ישראל - רק כאן, מתוך חיבור לאדמה הזו, הוא יכול לגדול ולהפוך ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" כלומר להיות עם מוסרי המהווה דגם לכל באי עולם.

המשבר בגליל אינו רק טכני

אם נתבונן היום במציאות בצפון הארץ, ובפרט בגליל, נראה תמונה מורכבת של מאבק על אחיזה, דמוגרפיה וריבונות. רבים נוטים לתלות את "תקיעות" ההתיישבות בגליל בסיבות של מדיניות לקויה, תקציבים חסרים או בירוקרטיה. כל אלה קיימים, אך הם אינם שורש הבעיה.

המציאות שבה אנו נאבקים על חבלי ארץ מול התעצמות אחרת, מעידה תמיד על חיסרון עמוק יותר. התקיעות בגליל היא בראש ובראשונה ביטוי לכך שחלקים ממפעל הציונות התנתקו ממהות הקודש. בניין הארץ, כשהוא מונע רק מסיבות של כדאיות, אסטרטגיה או לאומיות חילונית, מאבד בשלב מסוים את מנוע הבעירה הפנימי שלו. כדי לשנות את המצב הדמוגרפי והפוליטי כאן, לא מספיק לשפוך בטון; חייבים ליצוק פנימה רוח. ציונות שאינה מחוברת לקודש, תתקשה לעמוד לאורך זמן מול האתגרים שהארץ הזו מציבה.

ההיסטוריה המחוקה של כביש 77

כדי להבין מה איבדנו, צריך רק לנסוע על כביש 77 וצפונה ממנו. אנו חולפים על פני עיירות כפריות, שחלקנו רואים בהן מציאות נתונה של יישובים שאינם משלנו. אך קחו לדוגמה את עיילבון, את בועיינה, את כפר כנא או את עראבה. אלו אינם מקומות שהוקמו יש מאין במאות השנים האחרונות. לפני אלפיים וחמש מאות שנה, אלו היו עיירות יהודיות תוססות. חיו בהן משמרות כהונה. אלו מקומות יהודיים לחלוטין שננטשו בגלות.

כשלא זכינו להחזיק בהם כפשוטו, לא איבדנו רק שטח גיאוגרפי אלא איבדנו את התורה הגדולה של המקומות הללו. כאן, בגליל ובבקעת ארבל, הסתובבו התנאים והאמוראים. כאן נכתבה המשנה והגמרא.

התלמוד הירושלמי מספר על רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל וראו את איילת השחר בוקעת. אמר שם רבי חייא: "כך היא גאולתן של ישראל – קמעא קמעא". המושג הזה, שאנו חיים אותו היום כל כך בעוצמה, נולד ממש כאן, מתוך נופי הגליל.

תורה שמורידה שכינה לארץ

כאשר יהודי לומד תורה בארץ ישראל, קורה דבר פלאי. התורה חיה בקרבו, והייעוד שלו מתחדד. לכן, בכל מקום שבו עם ישראל מתיישב ובונה את ביתו, חייבת לפעום ישיבה. ישיבה איננה רק מוסד לימודי; עניינה הוא לימוד תורה במסירות, שנועד "להוריד את השכינה לארץ", לחבר את השמיים עם רגבי האדמה.

הקמתה של ישיבת רמת ארבל, ושל נקודות התיישבות דומות, אינה רק פרויקט מקומי. היא מענה עמוק למשבר. מטרתה היא לחזור לאותם שבילים של רבי יוסי בן חלפתא ורבי חייא, ללמוד את תורת ארץ ישראל במקום שבו היא נחצבה, ולהחזיר את האור והקדושה לחבל הארץ הזה.

קריאה למעשה

הגיע הזמן לעדכן את התוכנית הלאומית שלנו לגליל ולומר ביושר: החלוציות של שנות האלפיים לא תוכל להישען על אותם אדנים של שנות הארבעים.

אני קורא מכאן לציבור הרחב ולנציגיו בכנסת ובממשלה: הפנימו שהתיישבות ללא חזון אמוני היא גוף ללא נשמה. אם אנו רוצים לחולל מהפך דמוגרפי וריבוני בגליל, עלינו לשים על השולחן את הקשר הרוחני שלנו אליו. עלינו לעודד ולתמוך בהתיישבות שחרתה על דגלה לא רק איכות חיים, אלא גם חיי קודש. רק חיבור מחודש של ציונות מעשית עם תורת ארץ ישראל, יבטיח את אחיזתנו במרחבי הגליל ויביא את בשורת הגאולה - קמעא קמעא, וביתר שאת.