הבית של הפריבילגים

 ישנה סמליות גדולה בהיותה של גל"צ תחנה צבאית, אבל התמקדות בצבאיותה של התחנה מסיטה את תשומת הלב ממהות חשובה הרבה יותר, שלא תיפתר גם אם התחנה תאוזרח ותסופח לתאגיד. הבעיות בגלי צה"ל הן לא המדים ולא החיילים; הבעיה היא היותה של גל"צ גוף שידור ציבורי. צבאי או אזרחי, שידור ציבורי הוא פשע נגד חופש הביטוי. האנומליה הדוקרת את העין שבצבאיותה של גל"צ היא הזדמנות טובה לעסוק בנזקי השידור הציבורי בכללותו. אם נחמיץ את ההזדמנות הזו, ונעסוק רק בצבאיותה של גל"צ, גם אם נבחרינו יצליחו לסגור או לאזרח את התחנה, יצא שכרנו בהפסדנו.

טיעון נוסף נגד גל"צ, שהוא מדובר מאוד ולא רלוונטי, הוא שזה עולה לנו הרבה כסף. זה כמובן נכון: אנשי גל"צ אוהבים לספר ש-90% מתקציבם מגיע מפרסום. אבל כשצוללים לעובדות מגלים שרוב הפרסום הזה מגיע מגופים ממשלתיים; בראשם הברית התמוהה בין הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לבין גלגלצ. מתוך הפרסום ה"לא ממשלתי", חלק ניכר נוסף מגיע ממוסדות להשכלה גבוה, שגם קופתם מסובסדת בכבדות על ידי משלמי המסים. אז זה כן עולה לנו הרבה כסף, אבל לא זו הבעיה.

הבעיה היא במה שלא עולה כסף: שכר "עבודה" של חיילים, מבנים ומסיהם, תדרים ואנטנות. וחשוב מכל: אחריות מקצועית.

חירות ללא אחריות - גוזלת את החירות שלנו 

חופש ביטוי, כידוע, הוא אחת מזכויות האזרח היסודיות ביותר, והוא תנאי לקיומה של דמוקרטיה. כשמדברים על חרויות אזרח, רבים נוטים לשכוח את הצד הנסתר של המטבע: חרות אמורה לבוא עם אחריות. עם מחיר לכישלון. חופש הקניין משמעו שאדם רשאי להחזיק בקניינו ולהשתמש בו. אבל אם אדם ביצע השקעה גרועה בבורסה, הוא הפסיד את הכסף. אפשר לחמול עליו ולתת לו צדקה, אבל אם לא נכיר בכך שהוא הפסיד את כספו, נרוקן את חופש הקניין מתוכן. דמיינו מצב שבו יש אדם שמשקיע בבורסה ומרוויח כמו כולם, אבל אם הוא נכשל בחיזוי השוק, והמניות שהוא רוכש יורדות, לא קורה לו כלום. כספו נשאר בבנק. קל לראות כיצד מציאות מעוותת כזו לא רק פוגעת במשקיעים אחרים שאין להם את הפריבלגיה הזו, היא גם שומטת את הקרקע תחת שוק המניות כולו.

אותו עיקרון אמור לחול גם על חופש הביטוי: כל אדם זכאי להשמיע את דעתו - על חשבונו! חשוב מכך, מי שהשקיע את הונו בהגברת קולו - לדוגמה הקים עיתון או ערוץ טלויזיה - עלול להפסיד את השקעתו אם הציבור לא באמת מעוניין לשמוע אותו. ומה אם יש אדם שמקבל מיקרופון על חשבון הציבור? שמשכורתו מובטחת וגלי האתר תמיד פתוחים עבורו, גם אם הציבור לא מעוניין לשמוע את להגיו? אדם כזה נהנה מחרות ללא אחריות. הוא מקפח את זכותם של אנשים אחרים לביטוי, ובכך פוגע בחופש הביטוי כולו.

שידור זה עסק יקר. מגישים, עורכים, מפיקים, טכנאים, כותבים, כתבים, אנשי דיגיטל, מנכ"לים, מנהלי חשבונות ומנהלי שיווק - כולם צריכים לקבל משכורת. והעובדים הללו יושבים במשרדים שמשלמים עליהם שכר דירה וארנונה עסקית. השידור עובר במשדרים שעולים מיליונים בעצמם, וכרוכים בתילי תלים של מסים ובירוקרטיה, אגרות תדרים והתנגדויות סביבתיות. כל אלה יוצאים מכיסם של אנשים שהחליטו להשקיע בתקשורת. זה עולה המון כסף. ובדיוק כמו כל עסק אחר, כשנכשלים - משתפרים או סוגרים. אנשי השידור הציבורי, וגל"צ בתוכם, פטורים מכל זה.

כששילמנו מכיסנו על הטעויות של הדס שטייף.

ולא רק מזה הם פטורים. ב-2019 תבע נתן זהבי את אשת גל"צ הדס שטייף. בהיותה אזרחית עובדת צה"ל, היא יוצגה על ידי פרקליטות המדינה. בית המשפט חייב אותה לשלם 390 אלף שקל. שטייף לא היססה, שלחה שוב את ידה לכיס הציבורי ורתמה את פרקליטיה האמיצים לערעור. בית המשפט הפחית את הפיצוי ל-130 אלף ₪. אבל אל דאגה: אגורה שחוקה לא יצאה מכיסה של שטייף, משום שפקודת הנזיקין מעניקה חסינות לעובדי מדינה אם הם גרמו למישהו נזק בעבודתם. זהבי קיבל את הפיצוי, אבל אתם, קוראים יקרים, מימנתם אותו.

המסר הציבורי מהסאגה הזו הוא מחריד: בשידור הציבורי אין מחיר ללשון הרע, אף לא לקביעה של בית המשפט שמישהו הפר את כללי ה"עיתונות האחראית". בשידור הפרטי משלמים הון עתק לחברות ביטוח כדי להתגונן מתביעות לשון הרע. תביעות, גם תביעות סרק, כמעט תמיד ייגמרו בהתנצלות (מוצדקת יותר או פחות), כי ההליך המשפטי פשוט לא משתלם. ואם כבר הולכים עד הסוף, עיתונאי שיגרום למעסיקו לשלם 130 אלף שקל, כנראה יצטרך לחפש מקצוע חדש. אבל לא בשידור הציבורי, שם אין מחיר לשיסוי.

שידור ציבורי תמיד ילך שמאלה

לפני כמה שנים, כשעבדתי באגודה לזכות הציבור לדעת, דגמתי 10 שנות סיקורים של "סקנדלים" בגופי שידור ציבורי בגרמניה, בריטניה ואוסטרליה. לא מצאתי "סקנדל" אחד שבו הואשם גוף שידור ציבורי בשידור ימני מדי. בכל פעם שמאשימים גוף שידור ציבורי בהטיה פוליטית - זה תמיד לשמאל. וזה לא מפתיע: שידור ציבורי, בהגדרה, הוא גוף שמאלני. הוא מגשים מדיניות שמאל - התערבות ממשלתית בשוק הפרטי.

שידור ציבורי הוא פשע נגד חופש הביטוי משום שהוא שולל מהאזרחים את זכותם לתחרות הוגנת בשוק הדעות. מאחר שאף אחד לא יכול להצדיק עוד את צבאיותה של גל"צ, היא נותרה החוליה החלשה של השידור הציבורי בישראל. אני צופה שנבחרינו לא יצליחו במשימתם לסגור אותה, והלוואי שאתבדה. אבל אם כבר מציפים את הסוגיה, חובה לדון בה בהקשר הרחב של נזקי השידור הציבורי.

הכותב הוא מנהל החדשות ברדיו גלי ישראל.