בשורה התחתונה: כמעט בלי לשים לב, התחדשה אתמול עבודת המקדש לראשונה כנראה אחרי אלפיים שנות הפסקה. כהן בבגדי כהונה ניצב על מקום עזרת המקדש, קידש ידיו ורגליו והניף שתי חלות ענק – "שתי הלחם" – ממש כמצווה בתורה. כדי להבין עד כמה חשוב והיסטורי הצעד שנעשה אתמול מתחת לאף של המשטרה והוואקף, די לראות את חמת הזעם הערבית שהתעוררה בעקבותיו.
חמאס עצמו טרח לפרסם הודעת גינוי לפולחן היהודי המתחדש במקום המקדש.
שלא בפעם הראשונה, הזעם האסלאמי תורגם מיידית לרף גבוה של אלימות משטרתית. זקנו של בניהו ברנור, נושא חלות שתי הלחם, נתלש בחלקו בידי השוטר שתפס אותו. אריאל כהן, הכהן בבגדי הכהונה, הובל באחיזת חנק בידי השוטר שממש הקפיד להתעלל בו.
לא מדובר בקלי דעת ובמי ש"גם כך מצפצפים על ההלכה". ממש לא. החבורה שביצעה את חידוש קרבן שתי הלחם, תלמידי ישיבת המקדש של הרב ישראל אריאל, שקדה על פרטי הפרטים של המעשה והתייעצה עם רבנים בכירים בתחום שעות ארוכות בטרם יצאה לדרך.
הביקורת שהוטחה במבצעים – בין השאר גם מבית – נבעה מאין-ספור סיבות שונות ומשונות. היו מי שתהו על קיומו של פרט הלכתי כזה או אחר – מכשרות האבנט של הכהן, דרך הדרישה ההלכתית לאפיית החלות בעזרה עצמה ועד לאורך פאותיו של המניף שאולי מעורר שאלה הלכתית.
היו שמחו על שלא התקבלה הסכמת כלל הציבור בישראל לפני ביצוע "מצוות ציבור" בשמו, והיו גם מי שחששו שהנפת לחמי ענק כאלה תראה באור מוזר בישראל המודרנית, ותהו מדוע עולי ההר אינם מסתפקים בביקור שגרתי שם.
הנקדנות והצקצוקים מזכירים את סיפור החורבן המפורסם מהתלמוד על קמצא ובר קמצא – סיפור שמסתיים באופן שאולי איננו מוכר כל כך, ובו מוטלת אשמת החורבן במלואה על רב בשם זכריה בן אבקולס ש"ענוותנותו החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו". כי אחרי שבר קמצא הטיל מום בקרבן שהובא מהקיסר, סברו חכמי הדור ההוא להקריב אותו בכל זאת כדי לא להיחשד בכוונה למרוד ברומאים.
אולם רבי זכריה בן אבקולס סירב לאשר את ההקרבה, שהרי הקרבת קרבן בעל מום היא איסור הלכתי.
אם כך, נהרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר, הציעו אותם חכמים, אולם רבי זכריה שב וסירב שמא יאמרו ש"מטיל מום בקודשים ייהרג". ומכיוון שלא כך נעשה ולא כך נעשה – הלך בר קמצא והלשין לקיסר, המקדש הוחרב והשאר היסטוריה. מתברר שענוותנות, כלומר דקדקנות יתרה, נוקשות והקפדה שלא במקומה, עשויות בנסיבות מסוימות להיחשב פשוט לחטא.
המאבק היהודי למען הר הבית איננו מתבצע בתנאי מעבדה, כידוע. התעקשות על מילוי דרישה הלכתית שבימים כתיקונם היה ודאי ראוי להקפיד עליה, עלולה לדחות את חידוש ימינו כקדם לעתיד הרחוק מאוד ואל מעבר לאופק. "מן הזהירות, שלא תרבה להיזהר (יותר מדי)", כתב ברוח הזו רבנו בחיי בהקדמת חובת הלבבות. וגם ההפך נכון: תנופת שתי הלחם בשטח העזרה בחג הביכורים לראשונה בעידננו, תעניק מן הסתם תנופה אדירה למאמצי השבת ההר לימי תפארתו, תזרז את התהליך הממושך ותפעל כמטה קסם בשורות הציבור.
הראשונים להבין את התמורה המתחוללת הם כרגיל הערבים, שבניגוד לתקשורת העברית הרבו מאוד לעסוק בתקרית "שתי הלחם". שם מבינים שאירוע שבעיניים יהודיות מבטא לכל היותר את שולי השוליים בחברה בישראל, עשוי להוביל בתוך זמן קצר למקדש יהודי בלב ההר. אצלם זה לגמרי לא נתפס כמופרך.
אבל מהותית מכך: מה שמוביל את אריאל כהן בן ה-18 מבת ים ואת חבריו לישיבת המקדש לבצע בהר הבית תהליכים בשם ועבור כלל ישראל, הוא בדיוק מה שהוביל חבורה ציונית קטנה לחתור להקמת מדינה ליהודים החל מהמאה ה-19. וזה נכון על אף העובדה שגם קרוב ל-150 שנה אחרי פרוץ המהפכה הציונית רוב העם היהודי עדיין בגולה.
אותה תעוזה שהובילה את מקימי הבית השני לייסד אותו על אף שהיה מדובר במיעוט זניח של העם היהודי, ובכל מאות שנות קיומו רוב העם התגורר מחוץ לארץ הקודש, היא שמתירה גם לחבורה הקטנה-יחסית הנאבקת למען ההר לבצע תהליכים בשם העם כולו ובשם הדורות כולם. מי שנוקט בפעולה, עולה ההרה ומוריד את הכמיהה רבת השנים לפסים מעשיים – נוטל חלק במשחק. מי שלעומתו מסתפק בצפייה מהיציע –איננו נספר.
