בשם מי הקרבתם קורבן?

2 סרטונים ראיתי בשבוע האחרון, ושניהם עוררו בי מחשבות שונות.

הראשון היה סרטון בר מצוה. נער חמוד עם תום ואהבת קודש. אמרו על דוד ליבי שהוא היה בחור מיוחד, האלגוריתם של יוטיוב לא איכזב לשם שינוי. בסרטון רואים נער מיוחד, שמסביר בפשטות שהם לא נוקבים עגילים לכל הטלאים שלהם, זה הרי מום קבוע שפוסל בהקרבה.

נער שמלמד בלי להתכוון מהי תודעת מקדש.

הסרטון השני שראיתי קשור גם הוא, כהנים שהניפו לראשונה מזה 2000 שנה מחדש את שתי הלחם בהר הבית.

2 סרטונים וכל אחד הציף בי משהו אחר. הראשון גרם התרגשות: הבהירות, הבריאות הנפשית. ואילו השני גרם לי תחושה קשה של חילול ה'. אזכור ממנו בעיקר את המכות שהפליאו השוטרים ואת השמחה לאיד של הערלים.

ואולי זה הנושא, אולי זה מה שחסר  - תודעת מקדש.

בית המקדש אינו נחלת קבוצה, איכותית ומרשימה ככל שתהיה. בית המקדש הוא מפעל ממלכתי, ציבורי, לאומי. והדרך אליו עוברת דרך העם ותודעת המקדש שלו.

אם בליל פסח המשטרה עסוקה בלחפש גדיים ולאסור את מי שמנסה להתקרב איתם להר, אך במקביל רבים מהעם היושב בציון תקועים באמצע איילון, אז יש פה בעיה. זו לא רק הפער בין הרצוי למצוי, זה גם חוסר ההבנה של מי נושא הפעולה.

אפילו הרצל חזה מקדש, אך אבוי לנו ממקדש כזה. בית מקדש שיושב ליד כנסיות ומסגדים, וקולותיהם משתלבים עם קולות הלווים, כי הרי ירושלים "מקודשת" ל3 הדתות. 

מה שחסר להקמת המקדש זה לא קבלן מוכשר או תמרון פוליטי מתוחכם. מה שחסר זה פעולה של כל העם, של נציגי העם, של הציבור.

ואולי זו הבעיה, אנחנו לא מחכים לציבור. כלל ישראל הפך להיות הגורם המעכב, לא נושא העבודה.

כי למי יש כח לשלבים? תהליכים זה הרי לחלשים.

ועל הדרך להר מתווספים לתיק גם כמה קטרוגים. הכותל הוא רק קיר תמך, ערימת אבנים גדולות. וגם המדינה, זו שחיכינו לה כל כך הרבה, כבר לא מרגשת. השוטרים שלה משחקים את תפקיד הקלגסים כל חג ושבת.

והזלזול לא נעצר רק שם, הוא מגיע לפסגת ההר.

בית המקדש יבנה כמו עוד גבעה. מסתבר. הוא לא ירד באש מן השמים, וגם לא באש מן הקרקע, הוא צריך רק הסחת דעת קטנה ופריים אחר שיסיח את דעת הציבור. משיח מציאה ועקרב באים בהיסח הדעת, כנראה שגם מקדש. 

מה הבעיה, אז יש מחלוקת אם נבואה היא תנאי מעכב? בקטנה.

דוד המלך עצמו לא יכל לבנות את המקדש כי היה עסוק בשלב קודם, של ניצוח העמים וביסוס המלכות? בא לא ניתפס לפרטים.

משנחרב המקדש בטל השמיר וטעם הפירות ושומן הפירות ומחיצה של ברזל מפסקת והמלאכים בוכים ואין חזון והבגדים והזכוכית ועוד ועוד. מה הבעיה? הם לא גילו את הסוד, היה חסר פשוט מישהו מספיק החלטי.

כל עוד לא נבין מה חסר לא יהיה בנו את הכח לבנות אותו מחדש, אבל כל עוד לא נבין למה הוא נחסר לא נוכל לבנות אותו מחדש.

אנחנו מאמינים שמשיח יבוא בכל יום. אבל אין הכוונה שנישאר באותה מדרגה. אנחנו מאמינים שכלל ישראל, במצבו הנוכחי, עם חסרונותיו, יכול להתעלות למדרגות גבוהות מאוד, לגלות מתוך עצמו כוחות גדולים של אמונה ושל טוב. ברגעים ממש קצרים הוא יכול להקשיב להארת הנשמה שלו.

ובשנה וחצי האחרונות אנחנו רואים את זה באופן מוחשי.

וכמו שלימד אותנו הכוזרי: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-אֲבָנֶיהָ וְאֶת-עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף"