החידה הגדולה הזאת - כיצד קרה שבתוך שבוע הכרענו את מי שעוד רגע הפכה להיות מעצמה גרעינית אימת המזרח התיכון, ולעומת זאת שנה וחצי עברו וטרם הכרענו את החמאס, הפרוקסי הסוני הנחות - מהדהדת באוויר המדינה.
לקום ביום של מה שאמור להיות חגיגות ניצחון על מי שאיים על קיומנו עם שמונה נופלים עם כאלה פנים יפות וטהורות זה לקבל חתיכת אגרוף לתוך הפרצוף הלאומי.
במובנים רבים יש משהו בנצחון המזהיר מול טהרן שנדמה שתכליתו לחדד את האירוניה של המשך ההתבוססות שלנו בעזה.
אפשר לתת פתרונות צבאיים חיצוניים די קלים לחידה המטלטת הזאת. אפשר להגיד שדווקא המרחק של איראן אפשר לנו לפעול באופן חד. אפשר כמובן לדבר על זה שלחימה בתוך מקום שיש לנו בו חטופים מסבך את ההתנהלות. אבל ההסברים האלה על אף שהם נכונים, מפספסים את הנקודה המהותית.
שני בירורים מוסריים מציבה לנו עזה, שטהרן עם כל עצמתה הצבאית לא מציבה בפנינו.
ולהכרעות המוסריות של עזה יש משמעויות טקטיות ישירות - שחודרות עד לאופן שבו חייל מתמודד מול בית ממולכד עם פיר מנהרה.
כמו רבים בישראל, גם אני זוכר עד היום את המקום שבו התבשרתי על עסקת שליט. זה היה בחול המועד סוכות. הייתי באיזו אטרקציה עם הילדים. ואני זוכר איך נשברו לי הכוחות.
לא היה לי מושג עדיין לאילו זוועות יוביל היום הזה. אבל היה ברור שעסקת שליט חידדה כיצד תרבות האינדיבידואל הכריעה את תודעת הכלל שאפיינה את העם היהודי לאורך כל הדורות.
אף אחד עוד לא ניחש באמת לאילו מערכות כואבות יוביל היום הזה, גם לא את משבר שלושת הנערים והמלחמות בעקבותיהם, ובטח ובטח שאף אחד לא דמיין את זוועות שמחת תורה.
ידעתי בכל מאודי ובכל גופי שלעיוות המוסרי שגילינו בעסקת שליט, שבה שמנו באופן הכי רציני והזוי את שלומו של חייל אחד מול גורל האומה, - שמדובר בעסקת דמים שתעמיד בסופו של תהליך את כל המדינה בסכנה קיומית.
זה הגיע לכזה טירוף שמסקנות וועדת שמגר נותרו חסויות רק כדי לא לפגוע בקמפיין לשחרור גלעד שליט.
👉 הצטרפו לעמוד האינסטגרם שלנו
זה ברור שכולם רוצים לשחרר חטופים אבל המציאות אף פעם לא עושה לנו חיים קלים והיא תובעת מאיתנו הכרעה ברורה: מה קודם למה - חיי האומה או האינידיבידואל?
ואם פעם אחת השבנו לא נכון על שאלות המבחן, יהיה לעולם מועד ב' ומועד ג'. עד שנעבור את המבחן בהצלחה. והאמת המטלטלת היא שהסקרים ודעת הקהל בנושא החטופים מלמדים שעוד לא ענינו לעצמנו את התשובה הנכונה.
אחרי כל הפלפולים שזה גם וגם ושאנחנו משחררים חטופים כדי שתהיה תחושת ביטחון לחייל וכו' וכו' - מגיעה שאלת הבוחן החדה כתער: מה קודם למה - החטופים כאינדיבידואל, או הסיפור הגדול שבא לידי ביטוי בגורל העם היהודי? ובמבחן הזה עזה עוד לא קיבלה את התשובה הנכונה ולכן היא ממשיכה לדמם.
וכאמור יש לשאלה התיאורטית מוסרית הזאת משמעויות טקטיות ומעשיות. מלחמה בעזה שהכותרת שלה - חיי החטופים חשובים לנו מאוד אך הם משניים למטרות המלחמה הלאומיות - שונה בתכלית מהמלחמה שהתנהלה בשנה וחצי האחרונות.
ברור שאם מהיום הראשון צה"ל היה נוהג בנוהל חניבעל, שהיה נהוג בצה"ל עד 2016 (ובוטל אז ע"י אייזנקוט) על פיו נלחמים גם על חשבון סיכון חיי חייל חטוף - עזה של השמיני באוקטובר הייתה מקבלת מכות מכריעות כבר בשבוע הראשון, לפחות כמו אלה שקיבלה טהרן.
לכן כשאומרים לנו שקשה טקטית להילחם בעזה בגלל החטופים, אומרים למעשה ש-19 שנים אחרי שליט, ישראל עוד לא תיקנה את המוסר שלה, והיא עדיין נכנעת לתרבות האינדיבידואל.
גם נתניהו הודה בפה מלא בריאיון עם ברדוגו שהמלחמה בעזה מדממת בגלל החטופים.
מכל זה עולה שתרבות הכסאות הצהובים למעשה לא נלחמת על חיי החטופים, היא נלחמת על מוסר שמקדש את האינדיבידואל על פני העם. אל מול המוסר הזה עזה תובעת תיקון: חיי החטופים משניים לניצחון וההכרעה על כל המשתמע מכך. כשהכרעה המוסרית הזאת תתוקן, גם חיי החטופים והאינדיבידואל ינצלו.
טהרן בניגוד לעזה עושה לנו חיים קלים כי היא רחוקה. אבל זה לא האלפיים קילומטרים שבינינו, אלא העובדה שעזה תקועה לנו ממש בתוך מה שמוגדר ארץ ישראל. חמישים שנים ממלחמת ששת הימים עוד לא קיבלנו הכרעה פנימית - האם אנחנו מקיימים כאן מדינת-ניצולי-שואה שבגלל שאין להם איפה להיות הם חייבים להיות כאן עם ככל העמים. ליברלים ונאורים עם זכות לבית קפה טוב כל בוקר, או שהיהודים בישראל הם קצת מעבר לחזון הזה.
ועזה עם כל כיעורה שמה לנו את השאלה הזאת הכי חזק מול העיניים. האם עזה היא חלילה בוץ או אחות עזובה שהותרנו בידי זרים. כי מי צריך אותה? הרי כל מה שאנחנו צריכים זה לוודא ש"לעולם לא עוד". שנהיה חזקים מספיק ונחושים מספיק. עם מודיעין טוב וחיל אוויר מצויין. ושאף אחד לא יעז לחשוב להכניס אותנו שוב למשרפות. אבל היי פתאום כל המנגנונים המופלאים האלה אשכרה לא עובדים מול עזה. דווקא מול עזה? הרי בטהרן הם עבדו מדהים. הטייסים שהושפלו כל כך בשביעי לאוקטובר - קיבלו מחדש את הכבוד שבאמת ראוי להם.
וזה לא סתם מתחלק באופן הזה גם ברמה הפוליטית - מי שמאמין שאנחנו כאן כדילשרוד - ממש לא רוצה את עזה. ההפך - להתיישב בעזה עושה לו פריחה בכל הגוף. כי זה אומר שאנחנו אשכרה כאן בגלל מטרות נוספות. והמטרות האלה מתקשרות לו ובצדק למהות יהודית, למשיחיות, לבית מקדש.
ויש את מי שברור להם לחלוטין שהסיפור של ההישרדות מהשואה והמגננה הן רק הזרז הראשוני והחיצוני של הסיפור הציוני. ולכן עזה היא בדיוק המקום שהחיבור הבלתי אמצעי אליו מספר את זה - אנחנו רוצים ליישב את עזה ואין לנו שום עניין מול טהרן. טהרן היא לא חלק מייעודה המוסרי של המדינה והארץ הזאת. עזה כן.
וממילא ברור שגם צבאית וטקטית כשצבא מתנהל ברצועה הזאת כשכל הזמן נושפת בעורפו סוגיית היום שאחרי - הוא עושה בדיוק הפוך מכל היגיון. הוא פושט על מחוזות ומתפנה מהם. מייצר שיטות טיהור שונות ומשונות. נכנס לבתים. נזהר שלא למוטט את השלטון המקומי. מנסה למצוא חלופות שלטוניות לחמאס.
כשאנחנו בתוכנו נכריע שעזה היא החזון הציוני - לא טראמפ, לא ביידן ובטח שלא חמאס יעמדו בדרכנו.
עזה תחזור ותזעק ולצערנו גם תכאיב לנו שוב כאב קשה מנשוא עד שנהיה אמיצים לעשות את השינוי בראש.
במובן הזה, עזה היא למעשה החזית שמאתגרת אותנו וטהרן רק מלבה את כוחה כדי שזאת תצליח להוות כוח מנגד משמעותי שיצליח להוציא מאיתנו את התיקון.
