אולי יעטפו מחר דגים וירטואלים עם הדברים האמורים פה. זה חשש שקיים בכל כתיבה של טור אקטואלי, אבל הרבה יותר במציאות שבה המידע שיש בידיים שלנו מועט כל כך. מצד שני, דווקא בגלל שיש כאלו שיש להם אינטרס שהציבור ידע מעט עד שהכל ייסגר, צריך לנסות וכן לייצר נקודות שאיתם כן ניתן לעשות סדר.
העסקה כוללת מספר היבטים. בטווח הקרוב עסקת שחרור החטופים תמורת שחרור מחבלים ונסיגה מהשטחים שנכבשו בעיר עזה בחודשים האחרונים. בטווח הרחוק מדובר על נסיגה מרוב הרצועה והכנסת כוח ערבי לניהולה, תוך הבטחות לפירוק חמאס מנשקו, פתיחת פתח להקמת מדינה פלסטינית, ועל הדרך הסרת רעיון הריבונות ביהודה ובשומרון, והכל במעורבות טורקיה וקטאר.
"כיבוש, גירוש והתיישבות" זו לא רק סיסמא יפה, אלא הדרך היחידה למנוע איום מצד ערביי עזה. הציבור האמוני זוכר את אזהרת התורה "ואם לא תורישו את יושבי הארץ... והיו לשיכים בעיניכם", אבל גם מי שלא זכה שהתורה תגלה לו את העתיד יכול ללמוד מן העבר ומן ההיסטוריה - בכל מקום שבו האויב הערבי נשאר האיום הביטחוני נשאר.
במידה רבה הנכס המשמעותי ביותר של המלחמה, הרבה יותר מאשר חיסול מפקדי חמאס שיש להם תחליף, איתור מנהרות או תפיסת אמל"ח היא הפעולה של לוחמי הצמ"ה שהפכו חלקים נרחבים מעזה ללא ראויים למגורים, בכל מציאות, ובכל עסקה שלא תהיה, כדי לנווט מה צריך לפעול ומה צריך לעשות צריך להשתמש במצפן הכיבוש וגירוש ולקדם כל מה שיביא לריקון רצועת עזה מהאויב.
שחרור מחבלים בתמורה לשחרור חטופים מעודד חטיפות נוספות. זו לא תובנה ימנית של אוכלי מוות, אלא ניתוח מושכל, כולל של מחברי דוח וינוגרד. המחבלים שישוחררו בעסקה הם אלו שלא רצו לשחרר בעסקה הקודמת, כך שלמעט בודדים ישוחררו כל רבי המרצחים, כולל מפקדים ומנהיגים בארגוני הטרור בכלל ובחמאס בפרט.
למעשה, הנהגת חמאס כיום, אחרי חיסול בכירי חמאס בעזה, היא ברובה הגדול משוחררי עסקת שליט. המחבלים שישוחררו בעסקה הזו עלולים להיות ההנהגה החלופית שתרוקן ממשמעות את מאמצי הסיכול וחיסול של הנהגת החמאס.
נדמה שהימין הישראלי מרגיש שזה מעין קרב אבוד ובחר להשלים עם שחרור המחבלים, אבל גם אם לכאורה אין משהו מעשי כדי למנוע את שחרור המחבלים, אסור להשתיק את הדיבור על המחיר.
השמחה על שחרור החטופים שמחה טבעית ומבורכת, גם אם היא באה כתוצאה מקמפיין מעוות, שבחר להעדיף את חייהם של 20 חטופים מסוימים על פני מאות חיילים, כשלמרבה הבושה אנחנו בקושי זוכרים את שמותיהם של הנופלים האחרונים.
עם זאת, צריך לזכור שגם השמחה הטבעית עצמה מנוצלת לטובת הקמפיין שלא בוחל בציניות. קמפיין מטה החטופים שחרט על דגלו את סיום המלחמה כאידיאל בפני עצמו, השתמש ברגש הטבעי ובערבות ההדדית כדי לסכל את הלחימה בחמאס, והרבה פעמים הציבור הדתי בנאיביות שיתף עם זה פעולה.
הסיבה הפשוטה שחמאס לכאורה מוכן להתפשר על שחרור חטופים היא הפעולה הצבאית בעיר עזה - ממנה נמנעו במשך תקופה ארוכה, באופן אבסורדי, מחשש לפגיעה בחטופים. הפעולה בעזה מאיימת על שרידותו הצבאית של חמאס, וזוהי אותה פעולה שרבים בתקשורת ובמערכת הצבאית התגייסו כדי לפעול לבלימתה.
בעבר קראנו שאין ניצחון ב-75%, והאיים שקיבל חמאס כמחסה בזכות החטופים, אפשרו לו להרגיש בטוח במשך כשנה וחצי, וגם להיות בטוח שהחטופים בטוחים בידיים שלו.
מה שחמאס מקבל בשלב ראשון היא את עצירת אותה פעולה. עצירת הפעולה והנסיגה מהעיר עזה, מגיעים לפני טיהור תשתיות חמאס בעיר עזה, כלומר לחמאס קיים עדיין כוח צבאי של אלפי מחבלים, שאמנם נמצאים לפני שבירה, אך הפסקת האש נותנת להם זמן התרעננות, בנוסף לתשתיות תת קרקע משמעותיות שלא נפגעו ולא יכולות להיות מטופלות ללא כיבוש משמעותי.
הנחת העבודה של חמאס ושל רבים בישראל היא שלא תהיה לגיטימציה להמשך פעילות צבאית בעזה אחרי שחרור חטופים. כלומר, שגם אם בתרחיש אופטימי יימשכו חיסולים מהאוויר, חמאס יוכל להמשיך ולתפקד צבאית כארגון טרור משמעותי.
כלומר, חמאס אולי יאבד את השלטון בעזה במשמעות המדינית, אך עדיין ימשיך להיות כוח צבאי משמעותי בעזה, גם מול ישראל וגם מול שלטון אחר שטראמפ מתכוון להביא.
שחרור המחבלים הוא פשע שעומד בפני עצמו. המציאות שבה דם יהודי כל כך זול זועקת עוד יותר במציאות בלתי נתפסת שבה בזמן שבו רבי המרצחים, מפקדים בכירים של האויב, משתחררים, אבל יהודים שהגיבו או נקמו על הטרור הערבי נשארים בכלא. אין דבר שמעיד על עומק הבלבול בין אח לאויב והנסיון לטשטש את קיומו של אויב ממשי מאשר זה.
שחרור האסירים היהודיים הוא לא תיקון לשחרור המחבלים, אבל הוא צעד מינמלי להגנה מפני העוול. ומה שמלמד שאיננו תופסים את האויב כפושע, אלא מבינים מיהו האויב.
התוכנית של טראמפ מציעה שבמקום שלטון יהודי בעזה, יוקם כוח שלטון ערבי שבעתיד יוכל להעביר את השלטון למדינה פלסטינית.
יש הטוענים שלא צריך להתרגש כי מדובר ב'ערבוב' דיבורים בעלמא, שאין מטרתם להתקיים אחרי השלב הראשון של העסקה. כך או כך מה שחשוב זה כן להדגיש את מה שנכון בכל מקרה -
מי שחושב שכוח ערבי ילחם במחבלים במקומנו חי בדמיונות, זה לא עבד ברש"פ, זה לא עבד בלבנון ולא יעבוד בעזה. ההצעה הזו שהיתה חלק מתוכניות השמאל הרדיקלי מיד לאחר הטבח של חמאס, נועדה להשתמש בטבח כדי לקדם הקמת מדינה פלסטינית.
בתקופה האחרונה קמו מספר ארגונים של שונאי חמאס בעזה הפועלים יחד עם צה"ל. אותם ארגונים מופעלים על ידי חמולות הפועלות מתוך אינטרסים, ובטווח הקצר יש בזה תועלת. בטווח הארוך הן עלולות להיות צרה עצומה. אותם קבוצות לא מורכבות מאוהבי ישראל, הן מצהירות על עצמם כבעלי זהות פלסטינית וככאלו שמטרתן להחזיר את הרשות הפלסטינית לעזה. הניסיון מלמד שאותם קבוצות של "משתפי פעולה" אחראיות למחירים כבדים בתפר שבין הפלילי לביטחוני. את ההברחות שאנחנו רואים כבר כעת, נראה בהמשך ביתר שאת.
בין לבין, בזמן שבו צה"ל צריך לשהות בעזה בעמדת מגננה עד להקמתו של אותו כוח, עלול להיות מצב ביטחוני מסוכן מאד שבו כוחות צה"ל חשופים לפיגועים הן מצד חמאס והן מצד עזתים רבים חדורי תאוות נקם על שנתיים מלחמה. אסור ליפול לתוך אותה שאננות או התרגלות למצב של פיגועים ואבדות.
בסופו של יום לא תהיה ברירה אחרת מאשר כיבוש מלא, בן אם העסקה תצא לדרך או שלא, אנחנו צריכים להיות ערוכים למאבק שבו ברגע שיהיה ניתן לעורר את הציבור לדרוש שלא להשלים עם המציאות הבעייתית, לכבוש ולגרש.
הסעיף המדאיג ביותר כנראה בכל התכנית היא המעורבות של שתי מדינות האחים המוסלמים שמהם פעל חמאס בעשור וחצי האחרונים - טורקיה וקטאר. מה שמדאיג הוא שטראמפ בחר להתחבר ולשתף פעולה עם המדינות האלו, בעלות המשטר האנטישמי, על בסיס האינטרסים שלו. בעבר, בתקופת השלטון הקודמת של טראמפ, הוא ניסה לרקוח את "עסקת המאה" גם אז במסדרונות קטאר, שם מתברר יש לכמה מאנשי הממשל עסקים, כמו לסטיב ויטקוף השליח לענייני חטופים שבנו גייס תוך כדי המלחמה משקיעים בארצות הברית עבור קטאר. העסקה המתוכננת אז לא יצאה אל הפועל, אך מממה נולדו מצד אחד הסכמי אברהם, ומצד שני הסכם ההונאה שכלל את העברת הכספים מקטאר לעזה החמאסית.
עבורנו בקול היהודי זו צריכה להיות משימה הסברתית לא רק בזירה הישראלית, אלא גם הגלובלית, לחשוף את קשרי טורקיה וחמאס, ואת פעילות הטרור האסלאמיסטי הענפה הן בטורקיה הו בקטר.
עסקת טראמפ הסירה לכאורה מסדר היום את נושא הריבונות שרבים בימין עמלו עליו ותלו בו תקוות. במעגלים הקרובים היו דיונים האם יש טעם בריבונות, שהיא מהלך בעיקר הצהרתי, בפרט כשמדובר על ריבונות חלקית או שיותר נכון לפעול בשטח ובמעשים.
לדעתי האישית הריבונות היא דבר חיובי, היא דומה לכריתת ברית נישואין, והצהרה כלפי העולם שבה עם ישראל מגלה את אהבתו לארץ ישראל. זה כמובן משפיע גם אל מול העולם, רק כשעם ישראל יגיד במפורש שארץ ישראל שייכת לו הגויים יוכלו לתמוך בכך.
אבל כל זה בתנאי אחד - שמדובר בהכרזת ריבונות שיכולה להיות צעד בדרך (זה לא חכם לספח את כל ערביי יוש) אבל חייבת לשבור את ההיגיון המסדר של אוסלו ומכריע את הרשות הפלסטינית ולא מחזק את האוטנומיה שלה כפי שעלה בתוכניות ריבונות חלקיות שונות.
לא יצירת מרחב בריבונות פלסטינית, שם הם ידאגו לביטחון כמו בהזיות אוסלו, אלא יצירת מרחב ריבונות שמייצר שליטה ביטחונית יהודית בכל מקום.
כך או כך הריבונות היא מעין בונוס, היא חשובה עבורנו והויתור עליה היא חטא של עם ישראל אבל בלעדיה צריך לחזור לבסיס - השטח הוא שיקבע של מי הארץ.
בתוך ה"עסקה" המסתמנת קיים סעיף המצהיר על נכונות להקמת מדינה פלסטינית אם "תשתנה", תחדל מההסתה, ותנאים נוספים. נתניהו מצידו ניסה להציג את הדברים באופן כזה שמדובר בהתחייבות שהיא מס שפתיים בלבד ושלעולם לא תבוא לידי מעשה.
הניסיון מלמד שגם למס שפתיים עלול להיות מחיר כבד, על הצהרת בר אילן נתניהו נאלץ לשלם בשנים של הקפאה והפקרת השטח לתוכנית פיאד. בחודשים האחרונים אבו מאזן פועל באופן מכוון על מנת לרצות כלפי חוץ את הדרישות של טראמפ, מתוך אמונה כי ככה יצליח להביא להקמת מדינה פלסטינית, מה שיהפוך את ה-7.10 ליום העצמאות הפלסטיני. צריך להיות ערניים גם לזה, ולדיווחים על אימונים שונים של קבוצות הקשורות לרשות הפלסטינית במדינות שונות.
המענה לזה חייב להיות בפירוק הרשות הפלסטינית דה פקטו, אך הניסיון גם מלמד שזה לא יכול לבוא ביוזמה של הממשלה. בתקופת הממשלה הנוכחית נוצר שינוי משמעותי במציאות ביהודה ושומרון ולא מעט בעידודה, אבל לא ביוזמתה. מי שקובע את המציאות הם האנשים שבשטח - הם גם אלו שיכריעו האם תוקם מדינה פלסטינית אי פעם.
הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים כיום היא מאד מבלבלת, כאשר ברור מהי המציאות קל לקבל החלטות, לפעול ולהיאבק היכן שצריך. אבל כאשר לא ברור בכלל מה קורה זה מאד מבלבל. האם העסקה היא עסקה טובה שיש בה פרטים נסתרים שאנחנו לא יודעים, או שמא עסקה מאד מסוכנת שכשנדע את פרטיה זה כבר יהיה מאוחר מדי?
בהשגחה פרטית אנחנו נמצאים בחג סוכות, שבו מציינים את היציאה למציאות ארעית, שברירית ובלתי צפויה, עם ישראל יוצא ממצרים אבל לא מגיע לדירת קבע אלא להליכה במדבר, ישיבה בסוכות ומציאות לא ודאית.
איך פועלים במציאות לא ודאית ולא ברורה? צריך הרבה ביטחון בה', הרבה תפילות ולשים דגש על היעד. אם אנחנו לא יודעים איך להתייחס לצעד הנוכחי, צריך להיצמד למצפן שמראה מהו היעד הסופי באותה סוגייא.