ביום ירושלים אנחנו חוגגים את אחד מרגעי השיא של העצמאות והחירות הלאומית, אבל המערכת הפוליטית שלנו עדיין רחוקה מלהיות חופשית באמת. במקום לשקף את רצון הציבור הרחב, הכנסת והפוליטיקה הישראלית הפכו לזירת משחקי כוח צרה שמשרתת קבוצות לחץ ואינטרסים צרים. השיטה הקיימת, שנולדה במציאות של מדינה צעירה במלחמה, כבר לא מתאימה למדינה חזקה, עשירה ומגוונת כמו ישראל של היום. הגיע הזמן להפסיק לטפל בקוסמטיקה של שיטת הבחירות – ולהתחיל לחשוב אחרת.
הרעיון הוא פשוט: שינוי חכם של כללי המשחק כדי לייצר מערכת פוליטית יציבה, ייצוגית, שמבוססת על אחריות ציבורית אמיתית. לא שינוי קוסמטי, אלא מהלך שיחזיר את הכוח לאזרחים, יחלץ את המערכת מהשיתוק והסחטנות של קבוצות קטנות, ויבנה דמוקרטיה בריאה שמתמודדת עם אתגרי העתיד. הורדת אחוז החסימה, הרחבת הסכמי העודפים, הכנסת בית עליון נבחר, רשימות חצי פתוחות ושינוי בסיס הזכות לבחור – כל אלו הם צעדים משלימים שיובילו אותנו מירושלים של זהב לירושלים של יציבות ויושר שלטוני.
מעצמאות לירושלים: חמשת הצעדים לשדרוג שיטת הבחירות בישראל
אחד המאפיינים הייחודיים של המערכת הפוליטית בישראל הוא אחוז החסימה הגבוה שמונע ממפלגות קטנות להיות מיוצגות. חשבו שהעלאת אחוז החסימה ל-3.25% תייצב את המערכת הפוליטית ותחזק את המשילות, אך בפועל יצרה מצב שבו מפלגות קטנות נאלצות להיטמע במפלגות בינוניות כדי שהקולות לא יזרקו לפח על ידי בלוק טכני. התוצאה בפועל: ממשלות שבירות, תלויות בשותפות בינוניות אך קריטיות, שמכתיבות סדר יום צר ואינטרסנטי. הורדת אחוז החסימה תחזיר למשחק שחקנים קטנים וכך לא תהיה מפלגה אחת שעליה כל הקואליציה בנויה אלא כמה וכמה, תוך שמירה על ייצוגיות גבוהה יותר לציבור הרחב, ממש כפי שהיה בשנותיה הראשונות של המדינה
זהו לא רק עניין של צדק ייצוגי, אלא גם מהלך שישפר את המשילות. כפי שממחישים ניתוחים של תורת המשחקים, כאשר יש יותר שחקנים קטנים, הם נוטים להתכנס סביב גושים רחבים ומגובשים יותר. השיטה הזאת מחייבת את המפלגות הקטנות להתחייב להסכמות מוקדמות, במקום לחכות לרגע האחרון כדי למקסם רווחים. בכך תיווצר מערכת יציבה יותר, שבה נראה פחות תופעות כמו ראש ממשלה עם 6 מנדטים, הורדת אחוז החסימה היא לא "הזמנה לאי-יציבות", אלא להיפך – כלי ליצירת יציבות ברת קיימא, שנשענת על בריתות אמיתיות והסכמות רחבות.
אחד המנגנונים הקיימים במערכת הבחירות הישראלית הוא הסכמי עודפים בין שתי מפלגות שעברו את אחוז החסימה. הרעיון שלי פשוט: אם אחת מהמפלגות לא תעבור את אחוז החסימה, הקולות יעברו למפלגה/ות אחרת/ות, ולא ילכו לפח. בצורה כזו, כל קול שניתן למפלגה המשתתפת בברית ייספר, ויוכל לחזק את כוח הגוש כולו.
המהלך הזה ישמור על ייצוגיות טובה יותר של מגוון דעות, וימנע בזבוז קולות של מצביעים למפלגות קטנות שמוחרגות מהמשחק הפוליטי בגלל אחוז החסימה. מעבר לכך, הוא יחזק את תחושת האמון של הבוחרים בכך שקולם משפיע, גם אם בחרו במפלגה קטנה. במקום שמצביעים ירגישו ש"קולם הלך לאיבוד", כל קול ייספר כחלק ממכלול רחב יותר. בכך ניצור מערכת שבה גם המפלגות הקטנות לא יהיו שוליות, אלא חלק מגוש יציב שמסוגל לנהל מו"מ אמיתי ולייצר ממשלות יציבות.
הדמוקרטיה הישראלית בניגוד לכל הדמוקרטיות האחרות נשענת כיום על מודל של בית אחד – הכנסת. כל הכוח מרוכז בו, וכל מהלך ממשלתי משמעותי חייב לעבור דרכו. אבל המערכת הזו לוקה בחסר: היא מייצרת רוב דורסני שאין לו בלמים פנימיים אמיתיים, מה שמביא את הציבור לסמוך יותר ויותר על מוסדות חיצוניים כמו בג"ץ או היועץ המשפטי לממשלה כדי לאזן את כוח הרוב. הפתרון המוצע הוא להקים בית עליון נבחר, למשל בשיטה אזורית, שישמש כמשקל נגד לבית התחתון.
הכנסת שני בתים למערכת הפוליטית תאפשר יצירת איזונים ובלמים פנימיים מבלי להזדקק להתערבות חיצונית, וכך תחזק את המשילות מצד אחד ואת הלגיטימיות הדמוקרטית מצד שני. דגם כזה קיים במדינות רבות – מארה"ב ועד גרמניה – ומוכיח את עצמו כמנגנון שמאפשר רוב יעיל אך גם מוגבל, מבלי לסרס את המערכת כמו בג"ץ. במודל כזה, הבית העליון יכול לבלום חוקים פזיזים או לא שקולים, ולהבטיח שקבלת ההחלטות תיעשה באחריות ובשיקול דעת.
שיטת הבחירות הנוכחית בישראל מבוססת על רשימות סגורות שמוגשות ע"י המפלגות. כלומר, המצביע בוחר במפלגה אך לא יכול להשפיע על מיקום המועמדים בה. אני מציע לעבור לרשימות חצי פתוחות: הבוחר יצביע למפלגה אך גם יסמן מועמדים מועדפים מתוך הרשימה שהמפלגה הציע לבוחר, זה סוג של פריימריז אבל על ידי הבוחרים ולא על ידי המתפקדים שהם לרוב קבוצות לחץ אינטרסנטיות.
המודל הזה מציע את הטוב שבכל העולמות – גם שמירה על כוחן הארגוני של המפלגות וגם מתן אפשרות לבוחרים להעניק אמון אישי במועמדים. זה מחזק את הקשר בין הנבחר לציבור ומפחית תופעות של שחיתות פנימית ומפקדי ארגזים. מעבר לכך, המודל נותן בידי הציבור כלי פרקטי לא רק להביע דעה על המפלגה אלא גם להעצים מועמדים איכותיים, ובכך מחזק את האחריותיות של הנבחרים כלפי הציבור הרחב.
כיום כל אזרח במדינה יכול להצביע, כולל כאלה שמקבלים מהמדינה יותר ממה שהם תורמים לה. המשמעות היא שהתמריץ הפוליטי הוא להגדיל את התמיכה בממשלה שמחלקת יותר תקציבים, אפילו אם זה נעשה על חשבון יציבות תקציבית וכלכלית. יש להציע מודל שבו זכות הבחירה תינתן רק למי שתורם למדינה יותר ממה שהוא מקבל ממנה.
צעד כזה לא נועד לפגוע באף מגזר, אלא להבטיח אחריות תקציבית אמיתית במערכת הפוליטית. כאשר רק מי שמשלם יותר ממה שהוא מקבל יוכל להצביע, ייווצר תמריץ לשמור על ממשלה רזה ואחראית תקציבית. בנוסף, זה יצמצם את כוחה של הפוליטיקה המגזרית והאינטרסנטית, ויחזיר את הכוח לידיים של הציבור הרחב העובד והמשלם, במקום קבוצות לחץ שנהנות מחלוקת כספי ציבור.
תמיר דורטל הוא מגיש הפודקאסט על המשמעות, המעביר ב10.6 וובינר מיוחד לציבור על איך אפשר להכריע את הלחימה בעזה.
