הגעתי להלוויה טרוד במחשבות, אך לא הצלחתי להתמקד מה מטריד אותי.
הגעתי בזמן, מוזר ששמתי לב לעובדה שאני לא מאחר להלוויה.
מה זה משנה במאורע שהזמן כבר לא משחק תפקיד. הרי הכאב והאבל יילוו את האבלים לכל החיים וינון - הוא, הוא כבר לא מתחת לשמש.
לא הכרתי את ינון אישית אך התחושה היא שיש פה אבל ציבורי. ינון הוא לא קורבן פרטי אלא קורבן ציבור. זהו, אני מתחיל להבין מה מטריד אותי, ההלוויה כל-כך מזכירה לי הלוויות של נרצחי הטרור, הלוויות שאנחנו מכירים כל-כך טוב.
ככל שאני מעמיק לחשוב כך גם הכאב מעמיק, אותו כאב שהיה בתחילה כל כך רחוק. לפתע אני מתעורר ממחשבותיי באחת לתוך שירה. אני מאזין לשירתו של אביו של יינון, חיים. מתמקד במילים "ינון ואליה אני שולח" (מתוך "עוקד והנעקד והמזבח") האיש שכולו ניגונים וחסיד של רבי נחמן ששמו הוא ניגון חדש ישן, מצליח במנגינתו לפרוץ את כל מערכות ההגנה שבניתי סביב ליבי ולחדור. ועוד מסר נשלח אל תת- הכרתי שמדובר פה בהלוויה של שליח.
השירה מתגברת ועוד אנשים מצטרפים, אני מוצא את עצמי שר עימם נסחף אל תוך הכאב המלווה באמונה. אין ספק, הלוויה בסגנון "הר חברון". לאחר אמירת קדיש, ההלוויה יוצאת בתחילה אל בית הכנסת, הרב מדבר ואני כבר מבין מה אני רוצה לשמוע, שינון נרצח. כן - נרצח.
הרי הכתובת הייתה על הקיר. כל יום אנו עדים לנהיגה הפראית של אותם פראים, שכל פעם מגלים יותר יצירתיות איך להיכנס לתאונות ודאיות, שלולא בורא עולם כבר מזמן היו פה אלף (יותר) ינונים!, מתחילת ציר 60 ועד סופו. מי לא יודע שיש מבריחי שב"חים שטסים מאשכולות אל הדרום.
המדינה, הוי, המדינה ממשיכה לגלות רפיסות כלפי העבריינות הערבית והבדואית אך לצערי את המסר הזה אני לא שומע. נגמר הספדו של הרב שמשאיר את ינון בגדר אבל פרטי, נכון יישובי, אזורי אך עדיין פרטי. יוצאים מבית הכנסת אל עבר "בית החיים" במהירות "0 קמ"ש". השירה מתחדשת אך הפעם אני מתבונן רגע מהצד ומתבונן. אני שם לב, ישנו גרעין של אנשים ששרים השאר מלווים בדומיה. כל אחד מתאבל בשיטתו שלו, אך עליי נשאר רושם עמוק ומפחיד מזה המחזה.
לפי הבנתי השירה בהלוויה באה לבטא כאב עמוק ולתת לכאב הזה "כלים", להלביש אותו. בצורה זו אפשר לשתף אחרים בכאב ובאמונה. מה שיוצר מעבר לשותפות גורל גם מסר(וכמובן גם תפילה). הדומייה לעומת זאת היא תהליך של התכנסות פנימה, סגירה. יש השפעה של המאורע, אך ההשפעה היא רק על אדם אחד, על האדם שמתכנס אל תוך עצמו. אין יצירת תנועה, שותפות, ומסר כלפי חוץ.
הצטרפתי גם אני לשירה, מרגיש איך נוצרת אצלי תנועה פנים - חוץ. יחד עם השירה שוב מחשבותיי מטרידות אותי, עם מה אני יוצא מפה? מה עושים? הרי הפעם זה ינון, מחר זה מישהו אחר, הכבישים שלנו הם כמו רולטה רוסית. אנו צריכים לשים לזה קץ.
בפסיעותיי אל תוך "בית החיים" עוברים בראשי זיכרונות על אין ספור פעמים שהיה כפסע בין משפחתי לבין המוות ב"כמעט תאונות" עם פראי אדם הללו. נכנסים, עומדים קבוצה גדולה של אנשים, קיבוץ גדול אל מול קבר פתוח. היש בכוחנו לחולל שינוי? חלל הקבר מתמלא בחלל שלנו, בינון. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ומכסים את הקבר ותוך כדי שוב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". קדיש אחרון, ו"אמן יהא שמא רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא" עוצמות של אמונה של הבנה שה' יגמור בעדי.
שקט, דממה. אחיו של ינון יושבים סביב הקבר ופרץ מספר על שיחותיו האחרונים עם אחיו ינון. איזה ניחוח של אחווה עולה מהשיחות האלו. פרץ מספר כיצד הרגיש שמשהו לא בסדר, אחיו מאחר. פרץ יורד לכיוון מיתר וכבר מרחוק רואה את רכבו הנשרף. בתחילה חשבו שהוא, פרץ, נשרף שם, אך שוטר ששואל את פרץ מי הוא? מקבל את התשובה שהוא פרץ. השוטר מבין היטב שפרץ חי והנעקד הוא מישהו אחר, השוטר שואל מי היה ברכב? ונענה "אחי ינון". פרץ בתקווה אחרונה שואל את השוטר הוא חי? ונענה "תעשה אחד + אחד".
ואני עונה לכל מי ששואל מה יש לעשות, תעשה אחד + אחד ותבין שתיים שהן ארבע.
אחד + אחד שאין ברירה כי אנו בדרך להתנגשות ודאית ולעוד הלוויה.
ואחד+ אחד שיש הרבה מה לעשות (ואולי מזה נובע הבלבול שאין לי מה לעשות ) כל אחד בדרכו ולפי כוחו, וברוח הר חברון ודוד המלך "ה' יגמור בעדי".
טופס טרמפים חזרה הביתה טרוד במחשבות, אך הפעם לפחות אני מפזם לי ניגון, כי אני כבר למדתי.
משפחת לבנון היקרים "ה' ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים" , "מן השמיים תנוחמו".
הניגון שינון התחיל ימשיך וילווה אותנו הלאה.
מכתב זה הינו כהווייתו אינו מעובד זה יתרונו וגם חסרונו,
לא הבנתי - מה יש לעשות? 1 י"ח אדר תשע"ה 12:58 האם ינון לבנון - קרוב לארז לבנון,