בע"ה ט"ו חשון תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

"צבא העם"

מהו צבא יהודי? מה המשמעות ההלכתית לנוכחותם של גויים בצבא? מה סבר הרב ישראלי בנוגע למצוות יד ויתד בימינו? והאם צבא שאינו יהודי יכול לצאת ל"מלחמת מצווה"? דיון הלכתי ראשוני בסוגיה עקרונית, עם התייחסות אקטואלית לצה"ל

  • הרב יוסי פלאי
  • כ' תמוז תשע"ג - 10:22 28/06/2013
גודל: א א א
הרב יוסי פלאי
הרב יוסי פלאי יו"ר המועצה בתנועת 'דרך חיים'

המאמר שלפניכם נכתב בעקבות תשובה הלכתית מעניינת של הרב שאול ישראלי זצ"ל שעוררה אצלי את הדיון על "צבא יהודי".

כיצד בכלל אפשר להגדיר "צבא יהודי"? לשאלה "מיהו יהודי" יש הגדרה הלכתית ברורה, אבל צבא אינו אדם אחד אלא מערכת מסוימת. אפשר לבחון האם האנשים במערכת הזו הם יהודים, האם ראשי המערכת הם יהודים, האם המערכת הזו נועדה להגן על יהודים (בעיקרון ובפועל), האם יש לה סמלים יהודיים, האם היא נוהגת לפי הכללים המחייבים את העם היהודי (קרי: התורה והמצוות), ועוד.

אין הרבה טעם לדון בזה כל עוד אין כללים ברורים לדיון, כל אחד יאמר מהרהורי לבו והשקפת עולמו, ומן-הסתם הדיון יהיה טעון בהרבה אמוציות. לכן נתמקד כאן בשאלות והגדרות הלכתיות, שבהן יש כללים די ברורים ו'יבשים'. מכאן ואילך, אופי הדיון וגבולותיו יהיו לפי "השיח ההלכתי".

מצות יד ויתד

כדרכו של דיון הלכתי, הוא מתייחס לנפקא-מינות מסוימות, השלכות ומקרי-מבחן, שבהן צריך להכריע מהי ההגדרה הנכונה. הנפקא-מינה הראשונה שנבחן היא "מצות יד ויתד".

רקע קצר: נצטוינו בתורה שבמחנה הצבא היוצא למלחמה צריך זהירות מיוחדת בנקיות, "כי תצא מחנה על אויביך... ויד תהיה לך מחוץ למחנה... ויתד תהיה לך... והיה מחניך קדוש"[1]. וברמב"ם[2]: "ואסור להפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום, אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להפנות בה, שנאמר 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה'. וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה... שנאמר 'והיה מחניך קדוש'".

מבלי להכנס לפרטי ההלכות, נשאל כעת: באיזה מחנה צבא נוהגים דינים אלו? למשל, האם כל קבוצת חיילים יהודים בצבא האמריקאי מחויבת בדינים אלו? נראה שהתשובה שלילית, שהרי הפסוקים "כי תצא מחנה על אויביך" עוסקים במלחמה שבה אנו, היהודים, יוצאים למלחמה על האויבים שלנו.

אך מה יהיה במקרה שהמלחמה הזו נועדה להציל גם חיי יהודים? לדוגמא: אצל חיילים יהודים שהיו בצבאות הנלחמים נגד הנאצים במלחמת העולם השניה? כאן יש כבר סברא לומר שמתקיים הפסוק "כי תצא מחנה על אויביך". אך עדיין נראה יותר שהפסוקים מדברים דוקא במציאות שבה ניתן לומר שהיוצאים למלחמה הם ישראל, "כי תצא מחנה", ולא כאשר כמה יהודים נספחים לצבא של גויים (גם אם זו מלחמת מצוה, כמו שיובא בהמשך).

ומה באשר למחנה צה"ל היוצא למלחמה? בכמה ספרים שהתחברו בזמננו על הלכות צבא, נכתב בפשטות שבעיקרון צריך לנהוג בצה"ל בדיני יד ויתד (לפחות כאשר זהו מחנה היוצא למלחמה). אך באמת הדבר אינו פשוט, שהרי בצה"ל יש גם חיילים יהודים וגם חיילים גויים, ואם כן עדיין לא ברור האם זה נקרא "כי תצא מחנה על אויבך".

כמעט לא מצאתי דיון בשאלה זו, ונראה שמיעטו לעסוק בה (טאבו?), מלבד תשובתו של הרב שאול ישראלי, כמענה לשאלת חייל בצה"ל בתקופת מלחמת יום-הכיפורים. וזה הקטע האחרון בתשובתו (התשובה המקורית נמצאת ברשותי):

"ועוד יש נימוק נוסף דאין היום דין מחנה ישראל, כיון שבצבא נמצאים גם כאלה שאינם יהודים מצד הדין (שאין אמא שלהם ישראלית). וכן כפי ששמעתי שגם מבני המיעוטים שמגלים דעתם שאינם רוצים לשרת ביחידת המיעוטים, מצרפים אותם ליחידות יהודיות, א"כ ודאי דלא שייך בזה דין מחנה ישראל (ובא לידי בביה"ד תיק שהבעל הוא ערבי נוצרי ששירת בצה"ל ביחידה עם יהודים)."

כלומר, הרב ישראלי תפס שכיון שבצה"ל יש גם חיילים גויים, אין למחנה צה"ל "דין מחנה ישראל". מדבריו עולה שאילו היו הגויים נמצאים רק ביחידות נפרדות (יחידות המיעוטים) היתה ההגדרה אחרת. אבל די בכך שיש גויים בודדים, כחיילים מן המניין ביחידות הרגילות, בכדי לומר שאין זה "מחנה ישראל". כמובן, הרב ישראלי הסכים במאת האחוזים שמלחמת יום הכיפורים היתה מצוה גדולה של הצלת נפשות ישראל (ראה לקמן), אבל אין זה אותו "מחנה ישראל" שעליו מדובר בפסוקים ובהלכה.

כדי לחדד את הדברים: לפי דעה זו, גם ההבטחה המיוחדת (שנאמרה בפסוקים אלו) "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך" (מעבר להשגחת ה' על כל יהודי) אינה מתייחסת למחנה משותף לחיילים יהודים וגויים, כמו בצה"ל.

האם דעתו של הרב ישראלי מוסכמת? מסופר שכאשר התפרסמו דברים דומים של הרב ישראלי, הגיב נגדם בחריפות הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. איני יודע מה חשב הרצי"ה מבחינת ההגדרה ההלכתית. אולי הוא סבר שכיון שצה"ל הוקם, בהגדרתו, כצבא של עם ישראל למען עם ישראל, לכן מציאותם של גוים בתוך הצבא אינה משנה הגדרה זו.

אך גם לדעה זו יש לשאול עד היכן 'מותחים' את ההגדרה של צבא יהודי. הרי כיום, בהגדרה, צה"ל אינו צבאו של העם היהודי דוקא, אלא הצבא של מדינת ישראל ואזרחיה. רק בתור דוגמא: אלו דברי הרמטכ"ל בסיום קורס קצינים לאחרונה: "אתם עומדים כאן לפנינו, דור העתיד של אזרחי ישראל כולם – גברים ונשים, דתיים וחילוניים, בני דתות שונות... – מאוחדים בדרך ובמטרה. אין עדות מדויקת מזו, מרגשת מזו, לכוח הטמון בחברה הישראלית, לפניו של צה"ל כ'צבא העם', ליכולת שלנו לפעול יחדיו". שאלה בהבנת הנקרא: מיהו 'העם' שצה"ל הוא צבאו? תשובה: לא העם היהודי, אלא "העם הישראלי".

כמובן שאנו 'מגרדים' את בעיית הזהות של המדינה בכלל, אך אנו רוצים למקד כאן את הדיון לתבנית הלכתית, ולכן נחזור להגדרה המדויקת שעולה מדברי הרב ישראלי (שמנתח את הדברים בצורה חתוכה, כמו דיין אמיתי).

אכן, קיימת אפשרות נוספת פשוטה, שההגדרה של צבא יהודי תלויה ברוב ומיעוט. דוגמא לזה בהלכה: כאשר כתוב בתורה להעניש את החוטא "בשער העיר", הדבר תלוי האם רוב תושבי העיר הינם יהודים[3]. כך גם אפשר לומר שאם רוב הצבא יהודי זהו "מחנה ישראל". אולי זו היתה דעתו של הרצי"ה, והדבר טעון בירור.

מזוזה במבנה צבאי

נעבור לשאלה אחרת, שעלתה לכותרות בתקופה האחרונה, והיא חיוב מזוזה במבנים צבאיים. כהקדמה בקצרה: יש מחלוקת בפוסקים האם בית השייך בשותפות ליהודי וגוי חייב במזוזה: הרמ"א[4] פסק שהוא פטור במזוזה, אולם פוסקים אחרים סוברים שהוא חייב במזוזה, ולכן הכריעו האחרונים שיש לקבוע בו מזוזה בלי ברכה[5].

והנה נשאלה השאלה מהו הדין במבנים השייכים היום לצה"ל (ובהם מתגוררים חיילים יהודים, למשל). כאן עלינו לבחון מהי ההגדרה המשפטית-ממונית של רכוש צה"ל, האם הוא שייך ליהודים או שייך בשותפות ליהודים ונכרים (אמנם יש הבדל מסוים בין גוף ציבורי, כמו צה"ל, לבין שותפות פשוטה בין אנשים פרטיים, ובכל זאת יש לבחון האם הגוף הציבורי הזה נמצא בבעלות יהודית).

באופן פשוט, את השאלה הזו עלינו להפנות אל המערכת הצבאית עצמה, האם היא מגדירה את עצמה כגוף בבעלותו של העם היהודי? נראה שהיום התשובה היא שלילית. אם צה"ל הוא בבעלות מדינת ישראל, הרי מבחינה משפטית כיום – כפי שמוגדר בערכאות המדינה – נכסי המדינה ככלל אינם מוגדרים רק בבעלות העם היהודי, אלא של כלל אזרחי המדינה. גם אם נטען שצה"ל הוא בבעלות כלל החיילים בו, אין כאן יותר משותפות של יהודים וגויים, כמובן. יש להדגיש שזוהי תמונת המצב היום, לאחר תהליך ארוך של כרסום בזהות היהודית של המדינה והצבא, שבא לידי ביטוי גם בהגדרות משפטיות[6].

לשם השוואה, הגוף הציבורי של הקרן-הקיימת-לישראל מוגדר כארגון שמטרתו רכישת קרקעות בארץ ישראל "בשם העם היהודי ולמענו", ולכן אם נניח ש"העם היהודי" מתייחס רק למי שמוגדר כיהודי לפי ההלכה (מה שלא ברור כלל), אזי הקק"ל היא בבעלות יהודית גמורה.

מכל מקום, בנוגע לצה"ל נראה שבית בבעלות הצבא אינו מוגדר כבית השייך רק ליהודים, אלא כנמצא בבעלות משותפת של יהודים וגויים, ולכן אין לברך על קביעת מזוזה בו. חשוב להדגיש שלעניין זה לא משנה מה צה"ל צריך להיות, מה אנו רוצים שיהיה, או כיצד הוא היה לפני עשרות שנים – אלא מהי ההגדרה המשפטית שלו עכשיו. נראה שחלק מאלו שדנים בנושא אינם עושים את ההבחנה הפשוטה הזו.

אגב, אם אכן צה"ל נמצא בבעלות משותפת של יהודים וגויים, מתעוררת שאלה חמורה יותר: האם יהודי המוכר את ביתו הפרטי לידי צה"ל עובר על איסור מכירת קרקע בארץ-ישראל לנכרי? אך לא נעסוק כאן בשאלה מפתיעה זו.

מלחמת מצוה

מכאן לשאלה נוספת, שבמבט ראשון נראית קשורה לדיון, והיא הגדרת מלחמת מצוה.

להגדרת מלחמת מצוה יש כמה נפקא-מינות בהלכה, והיה אפשר לחשוב שמלחמת מצוה שייכת רק בצבא יהודי. אבל הפוסקים כתבו בפשטות שקיימת אפשרות של מלחמת מצוה גם בצבא של גויים, שאם במשימתו הנוכחית יש הצלת חיי יהודים אזי אותם חיילים יהודים הנמצאים בצבא – כמו שהיה במקרים רבים מאד – הרי כעת הם נלחמים מלחמת מצוה!

הדבר מפורש בדברי אחד מגדולי הפוסקים, הבית-חדש (בהלכות שבת)[7], המדבר על מציאות של "ישראלים מתי מספר [ש]נמצאים בין אנשי המלחמה שהולכים על העיירות... כגון שנשבו גוים וישראלים... [והולכים להצילם, שאז] מלחמת מצוה היא להציל אחיהם". למשל, אם במלחמת רוסיה-יפן, לפני כמאה שנה, נפלו בשבי היפנים כמה חיילים מצבא רוסיה, ביניהם יהודים, וכעת יוצאים לפעולה צבאית להציל אותם, הרי החיילים היהודים בצבא הרוסי (כמו יוסף טרומפלדור) עוסקים כעת במלחמת מצוה.

בקיצור, כדי להגדיר פעולה צבאית כמלחמת מצוה, אין זה משנה בהכרח מהי בדיוק המסגרת הצבאית העושה את הפעולה הזו [אמנם, עסקנו כאן רק במלחמת מצוה של "עזרת ישראל מיד צר". לגבי כיבוש ארץ ישראל יש לדון בנפרד].

סיכום וסיום

בסיכום: א. בנוגע למצות יד ויתד, דעת הרב ישראלי שכיון שבצה"ל יש גם חיילים גויים אין זה בגדר מחנה ישראל. ב. מבחינה ממונית, נראה שכיום רכוש צה"ל נמצא בבעלות משותפת של יהודים וגויים, ולכן לכאורה אין לברך על קביעת מזוזה במבנים של צה"ל. ג. הגדרת מלחמת מצוה אינה תלויה בהכרח בצבא יהודי.

התרכזנו במישור ההלכתי, שיש עוד הרבה מה לדון בו – דיון המשיק להגדרת מערכות השלטון והמדינה בכלל. כמובן שמאמר זה אינו תחליף לבירור הלכתי מקיף ויסודי, אך נראה שדי בו כדי לפתוח את הנושא (ויהיו הדברים לעילוי נשמת הרב שאול ישראלי זצ"ל, שזכיתי לשמוע כמה משיעוריו הנפלאים).

אך איני יכול שלא להוסיף הערה קטנה לסיום במישור הסמלי: לכאורה, מה מסמל יותר את זהותו של צבא יהודי מאשר קבלת ספר התנ"ך בטקס שבו החיילים החדשים נשבעים, או מצהירים אמונים? אך מסתבר שבמידה רבה זו אשליה, שכן אלפי חיילים גויים בצה"ל מקבלים במעמד הזה את ספר הקוראן או את העוון-גליון ("הברית החדשה"). למרבה ההפתעה, הגוף שאחראי לספק את הספרים הללו הוא...... הרבנות הצבאית! והרי לנו צבא יהודי למהדרין, שבו הרבנות דואגת לכל, אפילו לחלק ספרי עבודה-זרה לעובדי עבודה-זרה...

רק לי זה נראה מוזר?


[1] דברים כג, י.

[2] הלכות מלכים ו, יד-טו.

[3] רמב"ם הלכות איסורי-ביאה ג, יא.

[4] יו"ד רפו, א.

[5] ראה למשל ערוך השלחן שם.

[6] למשל, החלטת בג"ץ "קעדאן". הבהרה נוספת: אמנם ארץ ישראל היא בבעלותו של העם היהודי, אבל כאן מדובר על הגוף המדיני השולט בארץ, מהי הגדרתו המשפטית-ממונית נכון לעכשיו. למשל, האם כספי המדינה הם בבעלות בלעדית של העם היהודי? ההגיון הפשוט אומר שלא, כיון שלפי הכללים המחייבים את רשויות המדינה אין זה כך. כמובן שכל זה דורש הרחבה נוספת, ואין כאן מקומו [עוד נעיר שאמנם יש דיון בהגדרה ההלכתית של ממון ציבור, ויש סוברים שאינו כמו שותפות רגילה. אך אין זה נפקא-מינה לנושא הנדון כאן, שהרי צה"ל ורשויות המדינה אינן מגדירות את עצמן כשייכות לציבור היהודי דוקא].

[7] או"ח רמט. דבריו הובאו בפשטות בעוד פוסקים ללא עוררים, וראה גם מור וקציעה שם.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


3 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 43 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד