דע את האויב

"מחבלים יהודים", "טרור יהודי", שלל כותרות וגינויים בסגנון זה פורסמו באתרי התקשורת אחרי ההצתה בדומא. זה מביא אותי לשאלה, איך? איך נשאבנו לשיח הזה? איך בלענו את הפיתיון של הסטת השיח מהמלחמה שמתחוללת פה בין שני עמים ועברנו לשיח שמוגדר במונחי פרט ופשיעה?

אני חושב שהאשמה נמצאת אצלנו, דווקא אצלנו, הציבור שחי את המלחמה הזאת. זה מתחיל אצלנו שאנחנו קוראים לפעולות של האויב נגדנו "פיגועים", שאנחנו מגדירים את הצבא שלהם כ"ארגוני טרור", כאילו אין פה מלחמה של עם בעם, כאילו אין פה מלחמה על הארץ. השימוש בביטויים הללו גורם לכך שלכאורה, אין לנו פה מלחמה באויב אלא יש פה פשיעה שעלינו למגר וזה הבדל שמים וארץ.

מה שאויבנו השכילו להבין, זה שמלחמה זה עם בעם, אין "בלתי מעורבים", אין "חפים מפשע". במלחמה כולם מעורבים וכל מה שיזיק לאויב, הוא חלק מהמלחמה הזאת. במלחמה "טוב שבגויים הרוג", במלחמת מצווה אנחנו מצווים שלא להחיות נשמה, אין פה מקום לרחמים או למוסר מעוות, אין פה מקום להימנע מהריגת חפים מפשע. זאת גם הסיבה שאחרי מה שקרה בדומא ערבים רבים יצאו להילחם ביהודים, הם לא קנו את הבטחות הנהגת המדינה כי ה"טרור" יטופל, הם הבינו שמתנהלת מלחמה ורצו לשפר עמדות. היהודים לעומתם, בוחרים פעם אחר פעם לרוץ בניסיון להציל את ה"דו-קיום" עם הערבים למרות שתורה ציוותה אותנו להוריש את יושבי הארץ כדי לא ללמוד ממעשיהם.

המלחמה באויב היא לא עוד טיפול בפשיעה, זאת לא "פשיעה לאומנית" אלא מלחמה של עם מול עם. הערבים יודעים שהתינוק היהודי בעוד עשרים שנה יגדל להיות חייל בצבא שכובש אותם ונלחם בהם (לפחות לכאורה) ושהתינוקת היהודייה בעוד פרק זמן בערך שווה לכך תוליד ילדים שיעשו את זה. הם לא טיפשים. גם שלושת הנערים שנחטפו היו אמורים להתגייס לצבא הכיבוש. מלחמה היא טיפול פרטני בפושעים.

אז בואו נצא כולנו מהשיח הקלוקל הזה שתרבות המערב החדירה לתוכנו, בואו נפסיק לקרוא לאויבינו "מחבלים", אלא נתייחס אליהם כאויב. בואו נצעק בקול כי מתחוללת פה מלחמה של עמנו נגד אויביו, שאין דבר כזה חפים מפשע ובעז"ה נזכה לראות ביום שבו מלכות היא שתלחם למעננו.

בצפיית הישועה, המלכות והנקמה.