בע"ה ט"ו חשון תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

של מי הארץ הזאת?

מרגע זה ואילך – כל מעשה של התנגדות אל מול כוחות ההרס, אינו מעשה נואש, אלא חלק מהצטברות של תקוה גדולה. כולנו צריכים לתת ביטוי לקול היהודי שבנו. כעת זה קטן, אבל אנחנו יכולים בהחלט לומר ש"זה הקטן גדול יהיה".

  • הרב יוסי אליצור
  • ט"ז ניסן תשע"ד - 11:03 16/04/2014
גודל: א א א
הרב יוסי אליצור
הרב יוסי אליצור חבר בתנועת דרך חיים

כוחות ההרס ביצהר (אלחנן גרונר הקול היהודי)

הלילה הרסו מאות שוטרים כמה מבנים בישוב יצהר. לא הצלחנו לעצור את ההרס, למרות שהיה ראוי שנצליח. היה ראוי שנעצור את הרשעות הזו, שפשוט נצליח לעצור בגופנו את הרשע המשתולל הזה. אבל לא הצלחנו. כרגע מרוכז הרבה כח ביד של אנשי הממסד, הרבה יהודים טובים נותנים לו את כוחם. לא מעט חיילי מג"ב יהודים, שנותנים את כוחם למדינה, מרגישים שמוכרחים להשלים עם הפקודות האלה. למה? כי זה מה יש, או שאנחנו בצד של הערבים, או בצד של היהודים, כלומר: של המדינה. רגע, אבל המדינה הורסת כאן בתים של יהודים, לא? אז באיזה צד היא? משהו כאן לא מסודר בראש.

הרבה אנשים מרגישים שיש כאן ויכוח בין המדינה לבין הערבים, אבל האמת היא שיש כאן שלשה כוחות: הערבים טוענים שהארץ שלהם, כי הם בעלי הבית; היהודים טוענים שהארץ שלהם כי הקב"ה בתורתו הקדושה החליט לתת אותה לעם ישראל; והמדינה – מה היא באמת אומרת? הרי אם היא בצד של היהודים – למה היא מפריעה ליהודים להתפתח כאן? באמת המדינה אינה בצד של יהודים. עם כל הכבוד לפלפולים מתוסבכים על כך שהיא מתכוונת לטוב ויש לה רק בעיות וקשיים וכו' וכו' – האמת הפשוטה היא אחרת: אנשי הממסד אינם צועדים לכיוון של היהודים, כיון שהם באמת נגד גזענות, נגד הגזע היהודי, ובפועל נלחמים ביהודים שאומרים בקול שהם בעלי הבית כאן, שהם באים לחיות כאן על פי יהדותם. האם מותר בכלל לדבר על יחוד יהודי? זו אמנם שאלה פשוטה, והרבה אנשים עונים שאפשר לדבר על זה, הנה – אנחנו מדליקים נרות חנוכה, ומדברים על חגים יהודים, אבל לא להגזים, לא למתוח את זה למקומות של "גזענות", למשל.. . ומכאן, מהתשובה המגומגמת הזו, הולך ומדרדר השיח למקום של אילמות מוחלטת. המדינה משליטה כאן מן שלטון מוזר, שלא ממש יודע מה הוא רוצה ולאן הוא שייך. הוא מנסה לשמור על השקט, ויותר קל לו להכות ביהודים. כי אילם הוא גם אלים, הוא לא יודע לדבר כי באמת לא ברור לו מה הוא רוצה.

ומה עושים היהודים? אין להם שום כלי ביטוי. חלקם, אפילו חלקם הגדול, עוד מדמיין שה"מדינה היהודית" מייצגת אותו כיהודי. אבל זה מקסם שוא, כי היא פשוט לא.

וכאן אני חוזר במעבר חד אל הלילה הזה, בו שחורי המדים השתוללו, הרביצו, השפריצו גז והתעללו ביהודים. מי ניצח? בגדול הם, לכאורה. הם הרסו והלכו. אבל משהו אחר, יותר פנימי, קרה: עוד ועוד יהודים הרגישו עד כמה הרשע הזה אינו מייצג אותם. בתחילה הייאוש מחלחל, אבל אחר כך אפשר להיפתח לתקווה: הגיע הזמן למקום שמייצג את היהודים. הגיע הזמן שהיהודים יתקבצו יחד, ידונו זה עם זה, וינהלו את החיים המשותפים של עם ישראל.

מרגע זה ואילך – כל מעשה של התנגדות אינו מעשה נואש, אלא חלק מהצטברות של תקוה גדולה. כל פגיעה בממסד הקיים – פיזית או רוחנית (מעשה של סירוב פקודה למעשים נגד יהודים) – היא חלק מההצטברות של העם היהודי. כל בני הנוער והמבוגרים, כל הגיבורים שעמדו מול השופלים ושניסו (וגם הצליחו, אך לא מספיק..) לגרום במשהו נזק לאלה שמזיקים ליהודים (כמבואר בהלכה שמותר להתגונן מפני מזיק) – מצטרפים לחשבון הגדול של היהודים, שהולכים בדרכם שלהם.

אני כבר שותף לתנועת "דרך חיים", שזו ההגדרה שלה: תנועה שמאגדת את העם היהודי. כולנו צריכים לתת ביטוי לקול היהודי שבנו. כעת זה קטן, אבל אנחנו יכולים בהחלט לומר ש"זה הקטן גדול יהיה". יוצאים מהמיצרים הכולאים אותנו, השותפות עם גוף שאינו יהודי ושההזדהות איתו מכניסה אותנו עוד ועוד לסד של מושגים וערכים זרים – ועוברים לחברה המתוקנת של היהודים.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


3 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 43 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד