ציבור גדול בהלם מהחלטתו של נפתלי בנט לעמוד בראש ממשלת שמאל. הציבור מרגיש שהונו אותו, בגדו בו, גנבו את קולותיו, ומתפלא: איך בכנסת שיש בה שישים וחמישה ח"כים של המחנה הלאומי (לא כולל ישראל ביתנו), קמה ממשלת שמאל? ואיך מי שהכריז תחת כל עץ רענן, כי אין סיכוי שיקים ממשלה יחד עם לפיד, מפר את הבטחתו בריש גלי?!
לא מדובר כאן ב"חזרה בתשובה" של השמאל: הם לא שינוי את עמדותיהם המדיניות. נפתלי בנט הוא ששינה את טעמו. והשינוי כל כך גדול, עד שבשמאל רואים בו מנהיג ראוי לממשלה בה יוכלו לקדם את עמדותיהם.
לפני כשמונה שנים דרך כוכבו של נפתלי בנט כשכבש בסערה את ראשות הבית היהודי. הציבור הוקסם מאישיותו ומכח המנהיגות שלו, ורבים התמכרו לסיסמת הבחירות "משהו חדש מתחיל", וקיוו שיוכל לחבר אלינו ציבורים נוספים ולהרים את המפלגה למחוזות שלא הכרנו.
גם כאשר היו חריקות אידיאולוגיות, הציבור נתן לו גיבוי. היה נראה שזה המחיר הנדרש, כדי לשים יד על הגה הנהגת המדינה. אפשר לומר, שבנט בהחלט סחף את הציבור הדתי למחוזות חדשים. מחוזות חדשים של התערטלות אידיאולוגית.
בודדים עמדו בפרץ מול ההצלחה, והביעו את דאגתם מפני השלכותיה הרוחניות של תופעת נפתלי בנט. היו כמה תלמידי חכמים שהתריעו מפני כך, וגם אני הקטן כתבתי ופרסמתי בזמנו בבמות שונות כמה מאמרים שהסבירו את הסכנה הגלומה בו.
אך היו אלו קולות בודדים. הציבור ברובו נהה אחריו.
מן הסתם כעת הקורא חושב בלבו: "הנה עוד מישהו שרוצה לומר לנו "אמרתי לכם!". תודה, אין צורך. מספיק כואב לנו גם כך".
לכן אבהיר: אין לי שום כוונה לומר "אמרתי לכם". אפילו אני, שהתנגדתי למדיניותו ולהנהגתו של נפתלי בנט בצורה ברורה, לא העלתי על דעתי שיעמוד בראשות ממשלת שמאל הנשענת על תמיכת הערבים.
התנגדתי לעמדות שהוא ייצג אז, כאשר עמד בראשות הבית היהודי, וכאשר היה מטאור של הצלחה. כבר אז טענתי, כי הוא מדרדר אותנו רוחנית, הן פוליטית והן ציבורית. איני חושב שאילו בנט היה נשאר מה שהיה אפשר היה לתמוך בו, ולכן איני אומר "אמרתי לכם".
אם כן, מדוע אני כותב את המאמר?
כדי ללמוד מהעבר, ולזהות מה הוביל לתוצאה הנוכחית. רק כך נדע לא ליפול שוב בפח.
המפלגה הדתית לאומית תחת שמותיה השונים, כשמה כן היא: דתית לאומית.
יהיו שיגדירו זאת "גם דתית וגם לאומית", אני עצמי סובר שמתוך שאני "דתי" ונאמן לתורה ורוצה לקיים את הכתוב בה, לכן אני "לאומי", אך על כל פנים ההגדרה היתה ברורה: דתית לאומית. שאיפה לחיים ממלכתיים של האומה בארצה לאור תורתה.
בתוך המפלגה היה מנעד דעות. היו שמשכו יותר ימינה, והיו שמשכו יותר שמאלה, היו ששמו דגש על יהדותה של המדינה והיו שפעלו לשמירה על ארץ ישראל, אך הבסיס היה ברור: המפלגה היא מפלגה דתית.
מאז ומעולם המפלגה לא יצגה את כל הציבור הדתי לאומי. היו תקופות שהיו כמה מפלגות דתיות לאומיות; היו שפרשו לתקומה והיו שפרשו למימד, וגם כאלו שהצביעו למפלגות אחרות. אך הכל הסכימו כי היא היתה המפלגה המרכזית של הציבור הנאמן לתורה ולמדינה ויצגה את הקו המרכזי שלו.
מאז שבנט כבש את ראשות הבית היהודי, המפלגה פסקה מלהיות מוגדרת כמפלגה דתית. אמנם היא היתה לאומית, אך המפלגה הדתית לאומית איבדה את זהותה האידיאולוגית.
הדבר בא לידי ביטוי בתחומים מגוונים, שבעבר היו מונחים בבסיס התודעה הציבורית והמפלגתית, ואצל בנט הם נשברו: היחס ללהט"בים, לרפורמים, מועמדים חילונים ברשימה לכנסת, קריאה לציבור לצפות בטלוויזיה בשבת בראיון עם נפתלי בנט, ברית עם יאיר לפיד (כן, כבר בבחירות תשע"ג!), ועוד רבות.
הדבר היה גלוי וללא הסתרה: את "רחבת ישראל" עבור הרפורמים בכותל המערבי נפתלי בנט קדם, שבחים לקהילות שלהם נאמרו מפורשות מפיו, כשעמד בראשות משרד החינוך הוא הכריז על הגדלת תקציבי אירגוני הלהט"בים, ואף מינה את אחת מחברות הקהילה ה"גאה" לדוברת האישית שלו. איך אחת כזו יכולה להיות דוברת מפלגה דתית?
דרך אגב, כאשר היא "יצאה מהארון", נפתלי בנט נתן לה גיבוי מלא: "מצאתי בן אדם נפלא ודוברת מקצועית" הוא אמר, והוסיף "אני מעריך אנשים לפי אופיים ולא לפי דתם, צבע עורם או נטייתם המינית. אני מקווה שכך ינהגו כולם".
נפתלי בנט בתפקידו כשר עסק בנושאים "כלל ישראלים", כגון עידוד מצליחנות במתמטיקה, עיגול המחירים למספר עגול של אגורות, ודומיהם. דברים שבהחלט יש להם מקום, אך לא למענם הציבור בחר דווקא במפלגה דתית לאומית. דרך אגב נזכיר, כי בנט מעולם לא היה איש ארץ ישראל השלמה, וכשר ביטחון הרס מאחזים ביו"ש.
כאמור, כבר בזמנו זעקתי בכמה מאמרים, שגם אם בנט יצליח להרים את המפלגה לגבהים שלא הכרנו, מה התועלת בדבר, אם לשם כך אנו מאבדים את זהותנו. אם המפלגה הדתית לאומית מפסיקה להיות כזו, לשם מה היא קיימת? אם בשביל להיות חיקוי לליכוד, אפשר להתפקד לליכוד ולהשפיע על מפלגת השלטון.
המענה לאותה זעקה נמצא במעשיו של בנט כעת.
אם אנו מוכרים את האידיאולוגיה למען ההתקדמות במעלה הפוליטיקה, היכן הגבול? מדוע "בסדר" לוותר לשם כך על מרכיבים מסוימים אך לא ניתן לוותר על אחרים? מדוע מותר לוותר על הזהות הדתית של מפלגתנו בשביל להרבות נציגים בכנסת, ואילו לוותר על זהותנו הלאומית אסור אם תמורתה מקבלים את כס ראשות הממשלה?
בנט בהליכתו לעמוד בראש ממשלת שמאל, ממשיך בדיוק באותו קו בו עבד וניסה לסחוף כמעט את כולנו בעמדו בראשות הבית היהודי: שלטון תמורת אידיאולוגיה. מעמד תמורת ויתור על המטרה לשמה אנו קיימים.
ממילא התיקון לדבר חייב להיות בשורשי הדברים; לחזור ולברר מהי האידיאולוגיה הדתית הלאומית ומי מממש אותה בחייו האישיים וראוי לייצג אותה בכנסת.
כן, יש מקום רחב לגוונים שונים במסגרת אידיאולוגיה זו, אך הבסיס חייב להיות ברור.
