דורון, לוחות שלמים בעולם שבור

דורון

איש יקר,

מורי ורבי

הייתי בקהל האלפים שליוו אותך בדרכך האחרונה.

כל כך הרבה מעגלים

של אנשים שנגעת בהם,

שדמעו מול החלל הענק שהותרת

ולי יש מעגל קטן

מהצד,

מעגלצ'יק.

כשנכנסתי פעם ראשונה למשרד שלך בחוות יאיר, הצבעת סביב והבטת בי בחיוך נבוך: "הייתי יכול בקלות לעשות פה משרד מטורף, משרד עורכי דין מצליח עם אחד עשר עורכי דין, מזכירות, עסקאות, אבל..." ואז שאלת: "אתה מכיר את הסיפור עם הדייג?"

המשל הקלאסי על הדייג שישב על שפת האגם עם חכה אחת, ואיש העסקים שהציע לו לדוג עם שתי חכות, אחר כך שלוש, אחר כך לקנות סירה, ואחר כך אנייה, ואחר כך צי שלם – עד שבסוף, אחרי עשרות שנים של עבודה קשה, יוכל... לשבת על שפת האגם עם חכה אחת ולדוג.

"זהו," אמרת בפשטות, "אני כבר דייג. אז למה שאעבוד כל החיים כדי להגיע למקום שבו אני כבר נמצא?" ולאחר מכן הוספת: פרנסה מה', מה ששלך שלך.

והיום אני מבין יותר שבעצם זאת הייתה צורת החשיבה שלך, בברסלב קוראים לה: "לחשוב מהתכלית". לחשוב מהתכלית של הריצה הבלתי פוסקת אחר פרנסה וכסף. לחשוב מהתכלית של החיים. לחשוב מהתכלית של כל עניין ופעולה. כל הזמן להיות קשוב באופן עמוק לסרגל פנימי, שמנחה ומסלק רעשי רקע.

ויחד עם זה, בדינמיקה שלך עם אנשים כמו שאני חוויתי אותה – לא נתת לרגע תחושה, גם כשהיית במצבים קשים, שמדובר ברעשי רקע. כי לחשוב מהתכלית דווקא מייקר כל רגע של פניות, עזרה ואכפתיות מהזולת. היית שולח אם באימייל או בוואטסאפ את הפניה "איש יקר". ככה פשוט, לפנות למישהו לא מהמעגל המשפחתי או העסקי הקרוב איש יקר.

דורון איש יקר, כל רגע איתך היה משמעותי, ממש נחרט, גילית עניין אמיתי בבן השיח שלך – במה עוסק ועסוק, בלימודים, בחלומות וגם שיתפת. ובתוך השיח היה ניכר שאתה קשוב למה שנאמר וגם למה שלא. ועיניך שידרו הקשבה יחד עם בינה עמוקה והבנה בנפש האדם.

לחשוב מהתכלית זו אמונה נדירה. אמונה תמיד מצטיירת אצלי כמשהו אוורירי אפשרי המציאות. כמשהו שקיים, אבל לעיתים במסתרי הלב מתגנב לו איזה ספק, וגם כשהאמונה היא בארון הברית היא לעיתים מונחת בצד כשברי לוחות. דורון היקר, באיזו מידה הלוחות הראשונים אצלך בדרך פלא נשארו שלימים: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". שידרת אמונה חקוקה בסלע, כך ולא אחרת. האמונה בתורה על כל ייעודיה בפשטות. הדהים אותי סיכומי מסכת מנחות ששלחת אלי ומתברר לעוד רבים. לא כהיסטוריה דתית – פולקלוריסטית אלא כמשהו ממשי תכליתי שהוא אוטוטו כאן כדי להתממש. וכך כתבת בצד הטבלאות בכתב ידך:

"טוב ללמוד בימי בין המצרים על עבודת בית המקדש, אז זכיתי להכין בימים אלה טבלה שמסכמת את עיקרי הכללים לגבי קורבנות יחיד ומנחות. לע"נ הרבנית הצדקת הילה בת תמר, ולרפואת עודד אפרים בן ויויאן ורועי חיים בן מירב".

ומיד בצמוד: "להרחבה גם כמה טבלאות שמסכמות את ארבעת הפרקים הראשונים במסכת זבחים 👇"

ובהמשך: "תיקון קל לטבלה, שהוא בעצם תוספת: השמטתי בטעות מטבלת המנחות את מנחת רקיקי המצות. היא נקמצת אפויה ומפוררת. אפייתה דומה למנחת מאפה התנור (החלות) אלא שבצקה נילוש בלי שמן. השמן נמרח עליה אחרי האפיה."

ולסיום: "תיקון נוסף של טעות סופר בטבלה של פרק א'. בכור בהמה נאכל לכהנים ולא לבעלים. 👆
שבת שלום ומבורך"

אז יש כאן חשיבות עצומה לכל פרט של הקורבנות כמשהו ריאלי, מידי, קיומי. לדבר מהתכלית. ויש כאן עוד עניין – כמה מתבקש שדורון, שהיה גם באותם ימים זקוק לישועה ורפואה, יצרף את שמו לרשימה "לרפואת" על קבצי הלימוד שהוא יגע וטרח עליהם. אבל דורון כמו דורון, גם בתוך צער ומצוק חושב ומתפלל על אחרים. כדברי הרב קוק: "אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסת ישראל כולה, שהיא נחלת ד', שכל מחשבות לבבו, הגיונותיו, חפצו ושאיפתו, אמונתו ורעיונו, אינם כ"א חשק טמיר אחד להכלל כולו באוצר חיים זה, להתחסד עם קן דיליה, - דא כנסת ישראל!"

היית מומחה מספר אחד בתחום של גאולת קרקעות ביהודה ושומרון, אמרת לי בפשטות שמה שאתה יודע לעשות יודעים מתי מעט. אבל יחד עם זאת לא התאהבת במצב העקום – שדורש לוליינות מיוחדת כדי שיהודי יוכל לקנות קרקע בנחלת אבותיו. "עם ישראל לא צריך לקנות את הקרקע של ארץ ישראל. עם ישראל צריך לכבוש את זה כי זה שלו." ככה פשוט. כאן יש עוד סוג של חשיבה מהתכלית – לזכור שכל ה"מקצוע" שלך כעורך דין, ובעיקר הצורך בפורצי דרך כמוך שישיבו את ארץ ישראל לבעליו המקורי, נובע ממצב בעייתי, גלותי, שאמור להיות בר חלוף.

המדהים זו התודעה – דרך העולם להתרגל למציאות החסירה, ואיך שהוא להסתדר בה וכן גם להתפרנס ממנה. אבל אתה דרך אחרת הייתה עמך. נתיב זה מתכתב עם הקטע היפהפה מליקוטי הלכות של רבי נתן בעניין החזקה של האומות בארץ ישראל שאינה חזקה בשל המחאה שאנו מוחים:

"אף על פי כן צעקתו (לשוב לארץ ישראל) פועלת הרבה כי צעקתו שצועק ומתפלל לשוב לארצנו מבחינת מחאה המבואר בדין חזקת קרקעות שכל הזמן שהוא מוחה חזקת המחזיק [לא] מועלת כלום. על כן אף על פי שהם גזלו מאיתנו ארץ ישראל שהוא ארצנו ונחלתנו ואין בנו כוח להוציאה מאתם... אף על פי כן מתפללים וצועקים בכל פעם... שארץ ישראל הוא שלנו כי היא נחלתנו ובזה אנו עושים בחינת מחאה... כי אין חזקתם חזקה כלל כי אנו מוחים בהם על ידי שאנו צועקים ומפרסמין בכל פעם... לכל דרי מעלה ומטה שארץ ישראל הוא שלנו מאבותינו וסוף כל סוף נוציא אותם מידם."

ודוק, נוציא אותם מידם ולא נקנה אותם מידם...

פעם אחרונה שזכיתי לראות אותך פנים אל פנים – סיפרת לי על ההתמודדות הקשה מול חדלון הגוף שחווית  במהלך השתלת מוח עצם. ועל המשפחה ותמר שבגבורה סעדו אותך. ייסורי הגוף גרמו לך לחוש פיזית באופן בלתי אמצעי את התפילה: "מה אנו, מה חיינו... וימי חיינו הבל לפניך". ללא טרוניה, אלא בחוויית אמונה קיומית.

דורון,

איש יקר

ואהוב

שנזכה לאחוז בשיפולי גלימתך.
 

 הֵם מִתְקַבְּצִים, הֵם נוֹהֲרִים

עוֹלִים מִגֵּיאָיוֹת וְיוֹרְדִים מִן הֶהָרִים

הָעֲשָׂרוֹת, הַמֵּאוֹת, הָאֲלָפִים

אֲנָשִׁים כָּל כָּךְ יָפִים

קוֹלָם כְּרַעַם מִתְגַּלְגֵּל:

"אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שַׁיֶּכֶת לְעַם יִשְׂרָאֵל"

וּמֵחַוּוֹת יָאִיר, הַמְּלַוִּים

גּוֹלְשִׁים כְּבֵדִים וַעֲצוּבִים

אֶל בֵּינוֹת הֶהָרִים

אֶל רִאשׁוֹן הַקְּבָרִים

וְהֵד מִגֵּאָיוֹת כַּצֵּל

"אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שַׁיֶּכֶת לְעַם יִשְׂרָאֵל"

 בְּדִמְעַת אֲנָשִׁים וּבִבְכִי הַנָּשִׁים

= הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו יָקָר =

דּוֹרוֹן נִיר צְבִי, אֲהוּבֵנוּ, אִישׁ מוּזָר

שֶׁעַל מִשְׁכָּבוֹ בַּלֵּילוֹת הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל פַּעֲמוֹן גָּדוֹל מְצַלְצֵל

וּבְקוּמוֹ בַּבֹּקֶר הָיָה חוֹזֵר וְאוֹמֵר וּמִתְפַּלֵּל:

"אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שַׁיֶּכֶת לְעַם יִשְׂרָאֵל"

וְכָךְ בְּקוֹל עַנּוֹת וְכָךְ בְּקוֹל יְלֵל

וְכָךְ בְּעֵת גָּלוּת, וְכָךְ עַד בּוֹא גּוֹאֵל,

וְכָךְ בַּחוֹל וְכָךְ בַּקֹּדֶשׁ

וְכָךְ תָּמִיד, יוֹמָם וָלֵיל

"אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שַׁיֶּכֶת לְעַם יִשְׂרָאֵל"

יִצְחָק נָתִיב

בְּעִקְבוֹת 'אִישׁ מוּזָר' לְנָעֳמִי שֶׁמֶר