בנימין נתניהו והליכוד יצאו למאבק מוצדק כנגד מה שהם מכנים 'החוקים האירניים', אשר נועדו לסתום פיות של מתנגדי השלטון, ויותר מכך – לקבוע עבור הציבור את מי הוא רשאי ואת מי הוא אינו רשאי לבחור שייצג אותו בכנסת ובממשלה. אין ספק, שמדובר במאבק חשוב וראוי, אשר מחובתו של ציבור היראים להצטרף אליו.
הממשלה יודעת, כי רוב רובו של הציבור בארץ, ורוב מוחלט ומוחץ בקרב הציבור היהודי – מואס במדיניות הממשלה הנוכחית ובמפלגות המרכיבות אותה, ומעל הכל – הוא מתנגד למגמה של הפיכת ישראל למדינה מערבית-ליברלית-פרוגרסיבית, אשר בסוף הדרך תוכתר, חלילה, כ'מדינת כל אזרחיה'.
הציבור היהודי ברובו המוחלט מעוניין במדינה יהודית, הוא בוודאות מעוניין בשימור השלטון היהודי בארץ – אשר התערער מאד עם כניסת רע"ם לקואליציה – והוא מעוניין במידה כזו או אחרת גם בהגברת הזהות היהודית של הציבוריות הישראלית, הגם שטרם זכינו שיפנים את החשיבות של הקמת שלטון התורה באופן מוחלט.
הממשלה יודעת זאת היטב, ולכן עושה כל שביכולתה על-מנת למנוע מהעם לומר את דברו, ולצורך כך היא מחוקקת את אותם חוקים מבית מדרשה של אירן, צפון קוריאה והגוש הסובייטי הידוע לשמצה.
נתניהו, בעומדו בראש המחנה של דוגלי המדינה היהודית, יוצא חוצץ כנגד אותם חוקים, וחשוב, כאמור, לעמוד לצדו במאבק זה. אך לא פחות מכך חשוב להעמיד את תנועת הליכוד במקום ולהזכיר להם, כי החוקים האירניים לא התחילו עם גדעון סער וחבריו.
כבר לפני שנים רבות, בעת שלטון הליכוד, נחקק חוק דרקוני ודיקטטורי, הידוע בשם סעיף 7א בחוק הבחירות לכנסת, אשר מטרתו זהה למטרת החוקים הנוכחיים שהממשלה רוצה להעביר - לסתום את פיו של מי שמעוניין שישראל תהיה מדינה יהודית.
החוק האמור אינו מאפשר לאדם שדוגל במה שהמתיוונים מכנים 'גזענות' - להבחר לכנסת. אותה 'גזענות' אינה אלא הלכה יהודית צרופה, הבנויה על ערכים ומושגים יהודיים, שכל בר-דעת שעבר את מפתן בית המדרש מבין, שאין לחלוק עליה.
מדובר בהתנגדות לנישואי תערובת ולכל הטמיעה וההתבוללות הנלוים לכך, ובהתנגדות למתן הזכות לאויבי ישראל למחוק את המדינה היהודית מעל המפה מבלי שיצטרכו לירות כדור אחד. אלו הן סוגיות ליבה, סוגיות יסוד, אשר מעמתות את השקפת התורה, ואת ההלכות הנגזרות ממנה, אל מול ההשקפה הליברלית של העולם המערבי, העומדת באופן קוטבי כנגדה.
אותו חוק נועד לשלול מהעם לבחור במה הוא בוחר – בתורת ה' או בבורות הנשברים של התרבות המערבית – והליכוד היה שותף מלא ואף יזם את אותו חוק, לצד השמאל המתיוון.
שנים רבות, כאמור, חלפו מאז שנחקק אותו חוק, מאז שהוטבע אותו כתם שחור בספר החוקים הישראלי. באותן שנים קרו דברים רבים, אשר אמורים לפקוח את עיניהם של אנשי הליכוד, המייצגים את המאסה העיקרית של הציבור המסורתי הענק בישראל, על-מנת שיבינו שתנועת הליכוד חייבת לתקן את העוול שנעשה אז.
מי שהובילו אז את המאבק של יפי-הנפש בליכוד, ועשו יד אחת עם שונאי-ישראל מסוגו של יוסי שריד, היו אנשים כמו דן מרידור, רוני מילוא, אהוד אולמרט, בני בגין, רובי ריבלין ומיכאל איתן – אנשים שכולם מצאו במהלך השנים שעברו את דרכם לחיקו של השמאל המתיוון, ולשבחה של תנועת הליכוד כיום ניתן לומר, כי אילו נשארו בה – לא היו מתקרבים למקום ריאלי ברשימתה לכנסת.
הליכוד הבין, כי אין עוד מקום לפסיחה על שתי הסעיפים, ויש להכריע לטובת מדינה יהודית על-פני מדינה דמוקרטית-מערבית. חוק הלאום הוא ביטוי מובהק לאותה הכרעה, הגם שאין בו הרבה מעבר להצהרה.
אני קורא לחברי הליכוד, ולכל שאר הסיעות הפרו-יהודיות בכנסת, לפעול בכל הכח לביטול אותו סעיף דיקטטורי בחוק הבחירות, לצד המאבק כנגד שאר החוקים האירניים מבית היוצר של הממשלה.
צריך להפנים, שהמאבק הוא על כל הקופה כולה – מדינת התורה או מדינת כל אזרחיה. דרך שלישית – אין!
ישר כח! 1 א' שבט תשפ"ב 12:37 ירמיהו