הממשלה לא תעשה כלום אם לא נפעל כאן כמו בגוש אמונים: מהשטח

המשפחה שלי חיה וחלמה על ארץ ישראל גם כשהייתי ילד בדנמרק. כשעלינו לארץ, עשינו זאת מתוך אהבת הארץ ואהבת העם היהודי. אל הגליל התוודעתי באמת רק בתחילת שנות ה-90, כשהגענו בטיול משפחתי לפקיעין העתיקה. שם נוצר חיבור עמוק ביני, העולה מאירופה, לבין מרגלית זינאתי האדירה ואמה זיכרונה לברכה. כפי שמרגלית נוהגת לומר: "אני הגחלת". מאז הבנתי גם אני שחובה עלינו לדאוג שהגחלת היהודית הזו תמשיך לבעור בגליל.

הקשר לפקיעין הוביל לפעילות מעשית. הקמנו עמותה, שכנענו את הקרן לגאולת קרקע בשומרון לרכוש שם בתים, והפעלנו במקום צימרים. ההתיישבות הזו לוותה באתגרים קשים, כולל שתי התנכלויות מצד תושבים מקומיים – פעם אחת הונחה פצצה במקום, ובפעם השנייה הוצתה שריפה שכילתה את הבתים. כיום מקדמים יוזמה לשיקום המקום. במקביל, כששיפצנו את בית הספר הישן בכפר, נחשף פלא היסטורי: מקווה ישן שניזון ישירות מתעלה שרצה מהמעיין המרכזי של הכפר, דבר שחסך הוצאות שאיבה. למרבה הצער, הרשויות הממשלתיות לא השכילו להבין את הפוטנציאל והתעלה נסתמה לימים.

ההזנחה הממשלתית ואובדן המשילות בגליל.

כמי שפעל רבות להקמת יישובים ומאחזים בשומרון, אני רואה בכאב את ההזנחה האיומה שמדינת ישראל מזניחה את הגליל התחתון. זהו שטח שכמעט ריק מיהודים. יישוב כמו טפחות, שנמצא בלב הגליל, יושב ללא כביש גישה עצמאי נורמלי לכביש הראשי, והתושבים נאלצים לנסוע בכל יום דרך כפרים ערביים – מציאות שממחישה הזנחה עמוקה.

הפער בשטח בלתי נתפס: בעוד הכפרים הערביים זוחלים על ההרים והוואדיות וגדלים בקצב מסחרר, הבנייה היהודית מתקדמת בעצלתיים. הדוגמה המובהקת ביותר היא "שיבולת" – יוזמה להקמת כפר שישלב משפחות עם צרכים מיוחדים. הממשלה אישרה את הרעיון לפני יותר מ-20 שנה, אך בגלל סחבת פקידותית בלתי נגמרת וממשלה חלשה רק עכשיו מתחילים לקדם אותו, וגם זאת רק כהרחבה צמודת-גדר ליישוב בית רימון ולא כיישוב עצמאי חדש.

דוגמה אישית כואבת נוספת אירעה לפני כ-15 שנה. פרסמנו מודעה בעיתון על הקמת גרעין התיישבות חקלאי בגליל. ההיענות הייתה עצומה, ארגנו כנסים ועמדנו בקשר מול המוסדות המיישבים. אולם, לבסוף נאמר לנו שהמדינה כלל לא מקימה יישובים חדשים בגליל, והופנינו לבקש אדמות ממושב כלנית. כשהגענו לשם, מצאנו חממות ריקות וקרועות. מזכירות המושב צחקה עלינו והבהירה שאין בכוונתם לתת לנו אדמות, שכן האדמות והמים מוחכרים לערביי האזור, בזמן שחברי המושב מקבלים על כך תשלום. המציאות הזו היא עדות לאוזלת היד הנוראית של ממשלות ישראל בתחום האזרחי, שלא הצליחו להפגין משילות אמיתית.

הגליל מקרין על תל אביב.

אובדן הריבונות אינו עוצר בגליל. גם בדרום תל אביב, שכונת התקווה נכבשת על ידי זרים בחסות ההזנחה הממשלתית. גם שם, כרגיל, הציבור שמתייצב מנגד הוא הציבור הציוני והחברה האזרחית. אנו פועלים כיום להקמת קהילה משימתית בשכונה, מתוך מטרה לגאול בתי כנסת נטושים ולהביא חיים יהודיים שיחזקו את התושבים שנותרו במקום. המציאות הזו מוכיחה שוב שהאחריות מוטלת עלינו בכל חלקי הארץ.

הפתרון – מודל "גוש אמונים" לגליל.

המסקנה מכל השנים הללו היא ברורה: אי אפשר לסמוך על פוליטיקאים שמבטיחים לפני בחירות ושוכחים אחריהן, או על פקידים ממורמרים שכל תכליתם למנוע עשייה. השינוי יבוא אך ורק על ידי החברה האזרחית ועל ידי אנשי מעשה. הגליל הוא שלנו בדיוק כמו יהודה ושומרון, וחוסר העשייה שלנו משדר לאויב חולשה וויתור. עלינו להראות שאיננו "לפלפים", ושנילחם על אדמות הגליל כפי שנלחמנו על השומרון.

היעד המרכזי הוא להקים בעשור הקרוב מספר רב של יישובים וחוות אסטרטגיות בגליל. עלינו לרכז עשרות אלפי יהודים שמוכנים להשקיע מכספם, מזמנם ומכוחם. אנו רוצים לפעול בשיתוף פעולה עם הממשלה ולהגיש לה תוכניות מסודרות, אך אסור לנו להמתין. אם נגלה שהממשלה ממשיכה בסחבת, נצטרך לפעול ברוח "גוש אמונים" – לעלות בעצמנו על הקרקע בגליל שוב ושוב, באוהלים ובקרוואנים, עד שהמערכת תישבר ותאשר את ההתיישבות. הגליל ממתין לנו, ואנחנו קוראים לכל מי שארץ ישראל יקרה לו להצטרף לעשייה – לא נוותר על הגליל!