- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
לימדו אותנו חכמים שמאז חורבן בית המקדש אין לו לקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה. בדרך כלל אנחנו שומעים את המאמר הזה כשבח עצום לעולם ההלכה: הבית חרב, השכינה גלתה, ומה שנשאר לקב״ה בעולמו הוא המקום שבו יהודי יושב ולומד תורה ופוסק הלכה.
אבל אולי יש כאן גם אמירה קשה הרבה יותר.
ידועה האגדה על קמצא ובר קמצא. בר קמצא הושפל לעיני כולם, וככל הנראה לא היה מן הצדיקים הגדולים. הוא לא מחל, לא שתק ולא התעלה מעל העלבון. הוא הלך לקיסר והלשין שהיהודים מורדים בו.
הקיסר לא מיהר להאמין לו. הוא שלח בידו קורבן כדי לבדוק אם היהודים אכן יקריבו אותו. בדרך הטיל בר קמצא מום בקורבן — מום שנחשב מום על פי דיני ישראל, אך לא נחשב פגם בעיני המלכות. הוא ידע היטב שהחכמים יעמדו בפני מלכודת: אם לא יקריבו את הקורבן, ייראה הדבר כמרד בקיסר.
ואכן, חכמים הבינו את חומרת המצב. הם רצו להקריב את הקורבן למרות המום. לא מפני שהאיסור חדל להיות איסור, אלא מפני שבית המקדש עדיין עמד על תלו, והם הבינו שהמציאות דורשת מהם לראות את התמונה הגדולה. אם ייצמדו עכשיו רק לפרט ההלכתי המבודד, הם עלולים להביא אסון על האומה כולה.
ואז בא רבי זכריה בן אבקולס ועצר אותם.
אי אפשר להקריב קורבן בעל מום. יש הלכה.
אמרו חכמים: אם כך, נהרוג את בר קמצא, כדי שלא יחזור לקיסר ויספר לו שהקורבן לא הוקרב.
גם את זה מנע רבי זכריה בן אבקולס. אם נהרוג אותו, אמר, יאמרו שמי שמטיל מום בקודשים חייב מיתה. שוב: יש הלכה. אי אפשר לחרוג. אי אפשר לפרוץ את המסגרת.
כך נוצר מצב שבו אי אפשר להקריב את הקורבן ואי אפשר להרוג את המלשין. הכול נשאר כביכול נקי, מסודר ומדויק בתוך ד׳ אמות של הלכה — ובית המקדש נחרב.
חז״ל לא חסכו במילים: ״ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו״.
אם כן, מדוע חרב הבית?
לא מפני שעברו על ההלכה, אלא מפני שהסתגרו בתוכה. מפני שהפכו את ההלכה ממכשיר שמנהיג את המציאות למסגרת שמונעת מהם לראות את המציאות. הם שמרו על ד׳ האמות — ואיבדו את הבית כולו.
מדברי חז"ל עולה שרק לאחר החורבן נותרו ד' אמות של הלכה אבל מהסיפור הזה עולה שכך היה עוד לפני החורבן וממילא זו סיבת החורבן. בית המקדש עמד מבחינה פיזית, אבל מבחינה פנימית הוא כבר היה חרב.
על כך אפשר להבין את דברי חז״ל: ״קמח טחון טחנת, בית שרוף שרפת״. האויב לא החריב בית חי. הוא שרף בית שכבר נשרף מבפנים. החורבן החיצוני רק חשף חורבן פנימי שהיה קיים קודם לכן.
מכאן יוצא שעיקר הגלות הוא אובדן היכולת לחשוב מעבר לגבולות. מעבר לד׳ אמות.
במסכת שבת מבואר שד׳ אמות הן מקומו של אדם. זהו המרחב המצומצם שהוא מצוי בו, המקום המיידי שלו, הגבול שסביבו. לצאת מד׳ אמות פירושו אפוא לצאת מעצמך. לצאת מן החשיבה המקובעת, השבלונית והצפויה. להפסיק לראות רק את המקום שבו אתה עומד כעת, ולהעז לראות מציאות רחבה יותר.
וזו בדיוק הגלות.
עיקר הגלות אינו השאלה אם האדם נמצא בארץ ישראל או בחוץ לארץ. אפשר לגור בירושלים ולהיות בגלות עמוקה, ואפשר להימצא בקצה העולם ולשאת בתוכך מחשבה של גאולה.
עיקר הגלות אינו השאלה אם יש גזירת גיוס או דיקטטורה משפטית.
שורש הגלות הוא גלות המחשבה.
השאלה האמיתית היא עד כמה האדם מסוגל לחשוב מעבר למה שכבר קיים. עד כמה הוא מסוגל לדמיין מציאות שאינה המשך אוטומטי של ההווה. עד כמה הוא מסוגל לצאת מן התבניות שלתוכן נולד, מן המשפטים שעליהם גדל, מן הפחדים שהורגל בהם ומן הגבולות שהחברה סימנה לו.
חז״ל אמרו: ״כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה״.
ידוע בשם הבעש"ט שיש מעלה מסוימת דווקא במי ש״דומה כמי שאין לו אלוה״, משום שהוא לפחות יודע שחסר לו. הוא יודע שהוא בחוץ. הוא יודע שהמציאות שבה הוא חי אינה שלמה, ולכן נשארים בו הגעגוע, הבקשה והיכולת לדמיין מציאות אחרת.
מי שנמצא בחוץ לארץ ואינו מתבלבל לחשוב שזהו ביתו, הוא אמנם דומה כמי שאין לו אלוה, אבל באמת יש לו אלוה. דווקא ההכרה בחיסרון שומרת על הקשר. דווקא הידיעה שהוא בגלות משאירה אותו פונה אל הגאולה.
לעומת זאת, מי שדר בארץ ישראל ״דומה כמי שיש לו אלוה״. הכול נראה נכון: הארץ היא ארץ הקודש, השפה עברית, השבת ניכרת ברחובות, יהודים מנהלים את המדינה, התורה נלמדת בהיקפים עצומים. האדם מרגיש שכבר יש לו, שכבר הגיע, שכבר שב הביתה.
בארץ ישראל האדם דומה כמי שיש לו, אבל התחושה שכבר יש לו עלולה לגרום לו להפסיק לבקש.
יתכן שדווקא מה שמכונה בדורות האחרונים ״שיבת ציון״, מאז הופעת הציונות והקמת המדינה, אינו תחילת היציאה מן הגלות, אלא הצורה העמוקה, המתוחכמת והמסוכנת ביותר שלה.
הגלות הישנה הייתה גלויה. האדם ידע שהוא בגלות. הוא ידע שחסר לו בית, שחסרה לו מלכות, שחסרה לו עצמאות ושעולם שלם עדיין ממתין לגאולה.
הגלות החדשה מעניקה לו כמעט הכול — ובתמורה נוטלת ממנו את היכולת לחלום.
היא אומרת לו: קיבלת מדינה, קיבלת צבא, קיבלת כנסת, קיבלת בתי חולים, קיבלת מערכת משפט, קיבלת כלכלה מערבית וקיבלת גם אפשרות לשמור תורה ומצוות בתוך כל המערכות הללו. מה עוד אתה רוצה?
וכך האדם מפסיק לשאול אם המערכת עצמה נכונה. הוא שואל רק כיצד אפשר להשתלב בה על פי ההלכה.
לכאורה יש הבדל עמוק בין מערכת החינוך החילונית למערכת החינוך הדתית. בחינוך החילוני מלמדים את התנ״ך, את ההיסטוריה היהודית ואת המסורת כסוג של פולקלור לאומי. לכל עם יש תרבות, מיתוסים, סיפורים, טקסים וזיכרון היסטורי, וגם לעם היהודי יש. התנ״ך נעשה טקסט מכונן, החגים הופכים למורשת, והיהדות היא רכיב בזהות התרבותית.
בחינוך הדתי היחס שונה. שם היהדות אינה רק תרבות אלא מחייבת. לא לומדים רק סיפורי תנ״ך והיסטוריה יהודית, אלא משנה, גמרא, הלכה ושולחן ערוך. לומדים כדי לדעת מה מותר ומה אסור, כיצד להתפלל, מה לברך, איך לשמור שבת וכיצד לנהל את החיים על פי ההלכה.
זהו ההבדל המוכר בין שתי המערכות: החינוך החילוני מביט ביהדות בעיקר כעבר שיש לזכור, ואילו החינוך הדתי מביט בה כעבר המחייב את ההווה.
אבל מבחינת החלום, ההבדל קטן הרבה יותר מכפי שנדמה.
שתי המערכות עסוקות בעיקר בעבר. האחת הופכת אותו לפולקלור, והשנייה הופכת אותו לד׳ אמות של הלכה. האחת שואלת כיצד לספר את הסיפור היהודי, והשנייה שואלת כיצד לציית לכללים שהסיפור הזה הנחיל לנו.
אבל אף אחת מהן אינה שואלת את התלמיד: איזה עולם יהודי אתה אמור ליצור?
החינוך הדתי מלמד את הילד כיצד לחיות כיהודי בתוך העולם הקיים. הוא מלמד אותו כיצד לאכול, להתלבש, להתפלל, לשמור שבת, להקים בית ולנהוג בכל פרט על פי שולחן ערוך. אבל הוא כמעט אינו מלמד אותו לחשוב כיצד אמור להיראות עולם שנבנה מן התורה מלכתחילה.
לא כיצד לשמור הלכה בתוך מערכת חינוך קיימת, אלא כיצד נראית חכמת חינוך יהודית.
לא כיצד להיות רופא שומר מצוות בתוך הרפואה הקיימת, אלא מהי בכלל רפואה שנולדה מתוך תורה.
לא כיצד להיות קצין דתי בצבא הקיים, אלא כיצד אמורה להיראות תפיסת מלחמה יהודית.
לא כיצד להשתלב במדינה, בכלכלה, במשפט ובתרבות בלי לעבור עבירות, אלא כיצד בונים מדינה, כלכלה, משפט ותרבות מתוך חזון יהודי שלם.
במקום לחנך לחלום, מחנכים להסתגל. במקום לפתוח את המחשבה, מצמצמים אותה. במקום שהתורה תהיה מקור לבריאת עולם חדש, היא נעשית מערכת הוראות לשמירת כשרות בתוך העולם הישן.
וכך הילד הדתי גדל מתוך תפיסה שפסגת השאיפות הרוחניות היא לשמור שולחן ערוך. להיות אדם ישר, ירא שמים ומדקדק בהלכה.
בוודאי שאין לזלזל בכך. בלי מחויבות להלכה אין יהדות ממשית, אלא לכל היותר תרבות יהודית.
אבל כאשר שמירת שולחן ערוך נעשית סוף הדרך ולא נקודת המוצא, כאשר היא הופכת לגבול העליון של השאיפה ולא ליסוד שעליו בונים חזון שלם, גם היא עלולה להפוך לבית כלא של המחשבה.
שולחן ערוך אמור ללמד את האדם כיצד ללכת. הוא אינו אמור להחליט עבורו עד היכן מותר לו לחלום.
אותו דבר מתגלה בעולם הפוליטי והביטחוני.
הציבור הימני, הדתי והאמוני התרגל לראות כפסגת החלום מינוי של אדם חובש כיפה לראשות השב״כ. הנה, סוף־סוף יהיה ראש שב״כ שומר שבת, שאינו לוחץ ידיים לנשים...
ולא רק זאת. הוא גם אקטיביסט יותר, עומד מול המערכת המשפטית, ואולי בזכותו אפילו יחקרו את היועצת המשפטית לממשלה.
וזו פסגת השאיפות שלנו: שיחקרו את היועמ״שית.
אך האם הוא מסוגל לחלום באמת, או שמא הוא העתק של קודמיו בגירסא דתית?
זו גלות שקיבלה כיפה, אקטיביזם ומחיאות כפיים מן הימין.
הגלות המסוכנת ביותר היא זו שנותנת לך חלום קטן, מוגבל ומסודר — ומשכנעת אותך שזה כל מה שאפשר לבקש.
וכך גם יהודי שגדל בארץ ישראל והתחנך על פי התורה, עדיין נמצא עמוק בגלות.
הוא אינו שואל כיצד אמורה להיראות רפואה הנובעת מתוך תפיסת האדם של התורה, אלא כיצד אפשר לשמור שבת בבית החולים הקיים, כיצד לבצע השתלת איברים על פי ההלכה וכיצד לקיים טיפולי פוריות בלי לעבור על איסורים.
הוא אינו שואל כיצד אמורה להיראות תפיסת ביטחון יהודית, אלא כיצד למנוע מבנות להיכנס לטנק, כיצד להשיג אוכל בכשרות מתאימה וכיצד לענוד סמל של משיח על המדים בלי להיענש.
הוא אינו שואל איזה עולם התורה אמורה לברוא. הוא שואל כיצד אפשר להמשיך לחיות בתוך העולם הקיים בלי לעבור על ההלכה.
אלה בדיוק ד׳ אמות של הלכה.
לא תורה שבונה עולם, אלא הלכה שמנסה לשרוד בתוך עולם שמישהו אחר בנה.
על שיבת ציון נאמר: ״בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים״.
בדרך כלל מבינים את הפסוק כאילו הגאולה תהיה כה מופלאה, עד שנחשוב שאנחנו חולמים. אבל אפשר להבין אותו באופן מחודש.
מתי יתקיים בנו בשוב ה' את שיבת ציון? כשיתקיים בנו היינו כחולמים.
בגלות לומדים לשרוד. לומדים להתכופף, להצטמצם, להסתדר בתוך האפשרי, לא לעורר יותר מדי תשומת לב ולא לצפות ליותר מדי. הגלות מרגילה את האדם לומר: זה המצב, אין מה לעשות, כך העולם עובד, אלה הגבולות, וצריך להיות מציאותיים.
ואילו החלום פורץ את הגבולות הללו.
החלום אינו כפוף לסדרי העולם הזה. הוא אינו שואל תחילה מה מקובל, מה נהוג ומה אנשים יגידו. בחלום אפשר לראות את מה שעדיין אינו קיים. אפשר לצאת מד׳ האמות של ההווה ולפגוש עתיד אחר.
לכן ״היינו כחולמים״ אינו רק תיאור של הפתעה. זוהי הגדרה של גאולה.
הגאולה היא חזרת היכולת לחלום.
מעניין לגלות שגם המחקר המודרני על שינה, חלימה וטראומה מאפשר להבין מעט את משמעותו העמוקה של החלום.
כאשר אדם עובר חוויה טראומטית, הבעיה אינה רק שהוא זוכר דבר קשה שאירע בעבר. הבעיה היא שהעבר אינו נשאר בעבר. הזיכרון נשאר חי, מאיים ונוכח, כאילו האירוע עדיין מתרחש. ריח, קול, מקום או מחשבה יכולים להחזיר את האדם ברגע אחד אל אותה מציאות.
מבחינה נפשית הוא אינו רק זוכר את הטראומה — הוא עדיין כלוא בתוכה.
במובן הזה, טראומה היא גלות המחשבה בצורתה הקיצונית ביותר. התודעה אינה מסוגלת לצאת מתוך האירוע. היא חוזרת שוב ושוב לאותן תמונות, לאותו פחד ולאותה מסקנה. העולם כולו מצטמצם לד׳ האמות של מה שכבר קרה.
המחקר מלמד כי לשינה, ובייחוד לשנת החלום המכונה REM, יש תפקיד בעיבוד של זיכרונות רגשיים. במהלך השינה המוח אינו פשוט מכבה את עצמו. הוא חוזר אל חוויות שנצברו, מחבר אותן לזיכרונות אחרים, מעבד את משמעותן ומשלב אותן בתוך סיפור רחב יותר של האדם.
החלום מאפשר לזיכרון להפסיק לעמוד לבדו כאירוע קפוא ומבודד. הוא נעשה חלק מן העבר, חלק מסיפור שלם, במקום להמשיך להשתלט על ההווה.
בדור האחרון יש דוגמא טובה לכך - בטיפול המכונה EMDR האדם מתבקש להעלות זיכרון טראומטי תוך כדי גירוי דו־צדדי, בדרך כלל באמצעות תנועות עיניים מצד לצד. הטיפול נמצא יעיל במקרים רבים של פוסט־טראומה, אף שהמנגנון המדויק שלו עדיין נחקר.
אחת ההשערות היא שתנועות העיניים יוצרות מצב הדומה במובנים מסוימים לעיבוד המתרחש בזמן החלום.
הריפוי אינו מתרחש כאשר האדם מוחק את העבר, אלא כאשר הוא מצליח להוציא אותו מן הקיבעון. הזיכרון נשאר, אבל הוא כבר אינו כל המציאות. הוא משתלב בתוך הקשר רחב יותר, מקבל משמעות חדשה ואינו קובע לבדו את העתיד.
וזו אולי מהותו של החלום.
החלום לוקח את חומרי המציאות הקיימת, אך אינו משאיר אותם בצורתם הקפואה. הוא מפרק גבולות, מחבר בין דברים רחוקים, מערב עבר והווה, ומאפשר לתודעה לראות אפשרויות שאינן קיימות במחשבה הערה והמקובעת.
החלום אינו בהכרח תוכנית פעולה, אבל הוא פותח את המרחב שבו פעולה חדשה נעשית אפשרית. לפני שאדם יכול לבנות מציאות אחרת, הוא מוכרח להיות מסוגל לדמיין אותה. לפני שהוא יוצא בפועל מן הגבולות, עליו לצאת מהם במחשבתו.
הגלות אומרת לאדם: מה שהיה הוא שיהיה. המציאות סגורה. הגבולות קבועים. אין אפשרות אחרת.
החלום אומר: מה שקרה הוא חלק מן הסיפור, אבל הוא אינו סוף הסיפור.
לכן ״היינו כחולמים״ הוא ביטוי מדויק כל כך לגאולה. בגאולה איננו מאבדים את הזיכרון ואיננו בורחים מן ההיסטוריה. להפך, אנחנו לוקחים את כל מה שעברנו, מעבדים אותו, מעניקים לו מקום בתוך סיפור רחב יותר, ומתוך כך מפסיקים להיות אסירים שלו.
החלום אינו בריחה מן המציאות. כאשר אנו מבקשים מקלט בטוח בגלל הטראומה של השואה, אנחנו כבר לא מסוגלים לחלום באמת.
הוא השלב הראשון ביצירת מציאות שאינה משועבדת לעבר.
חז״ל לימדו שבית המקדש הראשון חרב מפני שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אלו עבירות שבהן הכוחות היצריים של האדם פורצים את כל הגבולות: יצר האלילות, יצר העריות ויצר הרציחה. ואף על פי כן, גלות בבל נמשכה שבעים שנה בלבד.
בית המקדש השני, לעומת זאת, חרב מפני שנאת חינם. מאז חלפו קרוב לאלפיים שנה, ועדיין לא נבנה הבית.
הגמרא עצמה עומדת על הפער הזה ומלמדת ששנאת חינם שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות. זו אמירה מטלטלת. כיצד ייתכן ששנאה בין יהודים חמורה מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים?
אבל יש כאן גם סכנה. עצם האמירה שאנחנו עדיין בגלות מפני שאנחנו ממשיכים לשנוא זה את זה עלולה להפוך בעצמה לקטגוריה על עם ישראל.
אולי צריך לשאול שאלה עמוקה יותר: מה מוליד את שנאת החינם?
מדוע אדם אינו מסוגל לשאת את קיומו של אדם אחר?
הטראומה הבסיסית של כולנו היא הלידה. הנשמה, שהייתה קשורה באלוקות ואינה מוגבלת בגבולות החומר, נכנסת לתוך גוף בעל צרכים, פחדים, יצרים וגבולות. התניא מתאר את הגוף כמשהו הכובל ומסתיר את הנשמה. אין זו תקלה בתוכנית האלוקית; זו עצמה השליחות. הנשמה יורדת למקום הצר כדי לברר אותו ולהעלות אותו.
החוויה הטראומתית של הנשמה היא מעבר מן האינסוף אל הגבול. ממרחב שאין לו סוף אל ד׳ אמותיו של הגוף. מאסר הגוף.
כל עוד האדם מסוגל לחלום, הוא מסוגל לשאת את הגבול הזה. החלום פותח בפניו אופק. הוא מזכיר לו שהמציאות הנוכחית אינה כל מה שיש, שהגוף אינו סוף הסיפור, שהעבר אינו כולא את העתיד ושד׳ האמות שבהן הוא עומד אינן גבולות נשמתו.
אבל כאשר האדם מאבד את החלום, הוא נשאר כלוא בתוך הגוף, בתוך הפחד ובתוך המקום המצומצם שלו. אז הוא מתחיל לחוות את קיומו של הזולת כאיום.
האחר מקבל כבוד שאני איני מקבל. יש לו מעמד, השפעה, כסף, תלמידים, ילדים, הצלחה או שייכות. בתוך עולם שיש בו מרחב ואופק, הצלחתו של האחר אינה נוטלת ממני דבר. אבל בתוך תא צר, כל מקום שהוא תופס בא בהכרח על חשבוני.
כך אפשר להבין גם את המריבה הקדומה שבין קין להבל. כל העולם כולו עמד לרשותם, ובכל זאת הוא לא הספיק לשניהם. המדרש מתאר אותם מחלקים ביניהם את העולם — הקרקע לאחד והמיטלטלין לאחר — ואז כל אחד מגלה שעצם קיומו של אחיו פולש אל חלקו. זה אומר: הארץ שאתה עומד עליה שלי; וזה אומר: הבגד שאתה לובש שלי.
כאשר אין אופק משותף, אפילו עולם שלם נעשה צר מדי לשני אחים.
זו מהותה של שנאת חינם: אינני מסוגל לסבול את עצם מציאותך.
לא בהכרח מפני שעשית לי דבר נורא, אלא מפני שעצם קיומך מצמצם אותי.
אבל מדוע אין לי מקום?
מפני שאין לי אופק. אין לי חלומות.
כאשר אני כלוא בתוך ד׳ אמותיי, אין לי אפשרות להתרחב כלפי מעלה, ולכן אני מנסה להתרחב על חשבון מי שעומד לצדי. כאשר איני מסוגל לחלום על עתיד גדול יותר, כל המאבק שלי מתרכז בחלוקת המקום המצומצם של ההווה.
במקום לברוא עולם חדש, אני נלחם על הכיסא בעולם הקיים.
אולי משום כך גלות בית שני ארוכה כל כך. את יצר העבודה הזרה אפשר לבטל. את ההתפרצות היצרית אפשר לרסן. גם לאחר רצח, עריות ועבודה זרה, אדם עשוי לדעת שחטא ולבקש תיקון.
אבל שנאת חינם היא פשוט תגובה השרדותית בכלא המחשבתי. זו לא סתם תאווה. זה מהות הקיום שלי.
ישנה צורה חדה עוד יותר של שנאת חינם: השנאה כלפי היהודי שמעז לחלום. כל עוד כולנו נשארים בתוך אותה מסגרת מצומצמת, אפשר להתווכח מי ישלוט בה, מי יקבל תקציב ומי ימנה את אנשיו. אבל ברגע שקמה קבוצה שאינה מוכנה לקבל את גבולות המסגרת עצמה, היא נעשית מאיימת על כולם.
יוסף הצדיק היה ״נער״ ו״בעל החלומות״. הוא העז לראות מציאות שאחיו לא היו מסוגלים לראות. הוא לא הסתפק בסדר הקיים, במעמד הקיים ובחלוקת הכוחות הקיימת. הוא חלם על עתיד אחר — ודווקא החלום עורר עליו את שנאת אחיו: ״ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו״.
לא תמיד שונאים את החולם משום שהוא טועה. לפעמים שונאים אותו מפני שעצם חלומו חושף עד כמה האחרים חדלו לחלום. הוא אינו רק מציע דרך אחרת; הוא מערער על ההנחה שהכלא הוא העולם כולו.
השנאה כלפי החולם היא אפוא שנאה כלפי האפשרות לצאת מן הגלות. כמו אחי יוסף, המעדיפים להסיר את בעל החלומות ולומר ״ונראה מה יהיו חלומותיו״, גם אנחנו עלולים לנסות להשתיק, להרחיק ולהפליל את מי שמעז להזכיר שיש עולם מעבר לד׳ האמות שלנו.
לכן התיקון אינו רק לדרוש מן האדם לאהוב את יריבו. כל עוד הוא חש שאין לו מרחב, הדרישה הזאת תישאר סיסמה מוסרית.
תחילה צריך להשיב לו את האופק.
ללמד אותו שהוא אינו כלוא בתוך המקום הקטן שהמערכת הקצתה לו. להשיב לו את היכולת לחלום, לברוא ולראות עתיד רחב דיו גם לו וגם לאחיו.
מי יהיה ראש השב״כ. מי ישלוט בבית המשפט. מי ימונה לרב. מי יקבל תקציב. מי יחקור את מי ומי ינצח את מי.
אלה אינם חלומות של גאולה.
אלה מאבקי אסירים על חלוקת המקום בתוך הכלא.
שנאת החינם תחדל לא רק כאשר נלמד להיות נחמדים זה לזה, אלא כאשר נשוב להיות כחולמים. כאשר ייפתח לפנינו אופק גדול דיו, קיומו של האחר כבר לא יאיים על קיומי.
״בשוב ה׳ את שיבת ציון — היינו כחולמים״.
