כשדם יהודי נשפך שוב ושוב והלב שותת מכאב, תמיד ימצאו אי-אלו אנשים, המתכחשים ליהדותם מכל בחינה שהיא, ותחת לבכות על אחיהם ולחוש את כאבם, מה שמזעזע אותם זה פעולות נקם שנעשו כנגד האוכלוסיה הרצחנית, ממנה יצאו המחבלים. התופעה אינה חדשה ואינה מפתיעה, אולם בעקבות האירועים בחווארה, נשמעו גם בקרב הציבור החרדי והדתי דיבורים, כאילו התורה עצמה מתנגדת ל'פגיעה בחפים משפע', והתגובה ההולמת לרצח יהודים היא לשיר שירי רגש במקום הפיגוע, ובמקרה הטוב – להתחזק בשמירת הסדרים בישיבה לגברים ובשמירת הלשון לנשים או עוד מעשים טובים כאלו ואחרים, אשר חשיבותם וחיוניותם ידועים לכל בכל זמן ובכל מצב.
אינני נכנס במאמר הזה לשאלת לקיחת החוק לידיים, שהוא בוודאי לא דבר שמישהו רוצה בו, אך הוא מלמד על חוסר האונים של הממשלה, אשר מתפקידה היה לדאוג לחיי אזרחיה, וכאשר היא נכשלת בכך משום שאינה רוצה או אינה יכולה למגר את האויב – טבעי הדבר, שאזרחים שחשים מאוימים ובלתי-מוגנים על-ידה יקומו להגן על עצמם. אך כאן רצוני לעסוק בפן המוסרי, התורני, הערכי, של מה שמכונה 'פגיעה בחפים מפשע' ועונש קולקטיבי לאוכלוסיה עוינת על-פי התורה.
ההתיחסות אל תושבי קן הצרעות ששמו חווארה כאל אוכלוסיה שלוה של 'חפים מפשע' – שורשה בטרלול הפרוגרסיבי, אשר שואף לטשטש ולבטל כליל את הזהות הלאומית ולהפוך את כולנו לאזרחי העולם, ליחידים נטולי כל זהות, עלים נידפים בלי שורש וענף, שאינם מולידים שום פרי. בעולמם הקר והאכזר, היחיד אינו משתייך לשום דבר, ובשם אותו חופש מדומה שאינו אלא שעבוד מדכא ליצריו הבהמיים, מתהלך לו האדם הפרוגרסיבי בעולם תוך התעלמות מהמציאות ומהטבע שטבע הבורא באנושות, ומטיף לאנשים השפויים על 'גזענות' ו'דעות חשוכות'.
באותו עולם מדומיין, כאשר ערבי רוצח יהודי בחווארה, אין לזה כל קשר למאבק הלאומי על הארץ הזאת. זה לא שונה ממלחמת כנופיות רגילה. אדם רצח אדם, וזהו. העובדה, שיש אוכלוסיה שלמה שעומדת מאחורי אותו רוצח, שהקרבן לא נבחר על רקע אישי אלא רק משום שהוא מייצג את העם היהודי, שהאוכלוסיה ממנה בא הרוצח נותנת לו מחסה ומאדירה את שמו וסוכריות מחולקות ברחובות לנוכח 'הצלחתו' – עובדות אלו אינן מבלבלות את אותם מסכנים. והעובדה שיהודים חרדים נופלים באותו פח מעלה סימני שאלה גדולים על יכולת השיפוט שלהם ועל הבנתם את המציאות בה אנו חיים.
כל מי שקרא פעם חומש יודע, שבמלחמות ישראל אין מושג של 'אזרחים חפים משפע' בקרב האויב. כל מי שלמד על מלחמת מדין יודע, שטבחו שם ללא רחמים בגברים, נשים, טף וזקנים. כל מי שלמד על מלחמות יהושע, דוד וכל המלכים יודע, שאין מקום לרחמים על האויב. כל מי שקרא את ההפטרה של פרשת זכור יודע, שכששאול רחם על אגג, הייתה זו בכיה לדורות. כל מי שלומד על מלחמת אחאב ובן-הדד רואה כיצד אותה רחמנות מטופשת על האויב גורמת לאסון, וכיצד אותו אחאב – שאין לו חלק לעולם הבא בשל אכזריותו על יהודים – ידע לרחם על האויב, ולהביא אסון על עמו. נשמע מוכר?
גם גויים בריאים בנפשם, שלא נפלו לתסבוך הנפשי של רחמנות על האויב, ידעו כיצד לנהוג עם אוכלוסיית 'חפים מפשע' בקרב האויב. בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השניה הפציצו את ערי גרמניה ללא רחמים והרגו מליוני גרמנים. בעוד הלוחמים הגרמנים נמצאים בחזיתות, מי ששהה באותם ערים היו בעיקר נשים, ילדים וזקנים, מה שקרוי 'בלתי מעורבים'. זה לא הפריע לבעלות הברית להרוס את דרזדן וערים נוספות, כי הם ידעו, כי רק כך ישברו את האויב. ארה"ב הבינה, כי רק פצצות אטום על ערי יפן – פצצות שלא בדיוק מבחינות בין 'מחבלים' ל'סתם יפנים' – רק פצצות כאלו ביכולתן להכריע את האויב.
אך בישראל, לא רוצים הכרעה, לא רוצים נצחון. רוצים הכלה, הרגעה, המשך המצב המעוות, בו בלב ארצנו שוכנים מליוני אויבים הצמאים לדמנו. המחלה הזו מקננת בקרב הציבור החילוני במימדים מבהילים, מהסיבה הפשוטה, שאף אחד שם לא יודע להסביר לעצמו מדוע אנו צודקים במאבק על הארץ, ובכלל – מה ההצדקה לקיומו של העם היהודי. אבל יהודים חרדים, שיודעים שאנו בניו חביביו של מקום, ולנו הוא נתן הארץ – מאיפה לקחו את החולי הזה?
אין זאת אלא, שהגלות הארורה שבשה את דעתם של רבים, והזנחת לימוד התנ"ך הפכה את התורה מתורת חיים המנהלת את האומה לקובץ חוקים טכניים הנוגעים לפרט, בלא כל התיחסות לשאלות הגורליות העומדות על סדר היום. נוצר מצב של 'היה חרדי בביתך, וישראלי בצאתך'. זהו עיוות, זהו סילוף, וזה עולה לנו בחיי אדם ובעיכוב הגאולה.
הנה נשוב למקורות, לתנ"ך, למדרשי חז"ל, לתורה השלמה והיפהפיה שהונחלה לנו מורשה, הבה נסיר מעלינו את תרבות המערב וערכיה הנלוזים, אשר חדרו לתוך המחנה, ונשוב לאחוז במושגי התורה המקוריים – באהבת ישראל אמיתית, בשנאת האויב, בידיעה הברורה, כי הארץ שלנו היא, בקדושת הנקמה ובשאיפה הכנה לכינון מלכות ה' על כל הבריאה כולה.
