היה משהו משמח לגלות שהחלק היותר קשה של המאמר בשבוע שעבר על רגשות השנאה כלפי החרדים דווקא לא ספג ביקורת. שתי השאלות המרכזיות שהטרידו כמה אנשים עסקו במהות. הראשונה נוגעת למספרים: האם העם היהודי באמת זקוק ל-150,000 לומדי תורה במשרה מלאה? אי אפשר להסתפק ב"סיירת מובחרת" של כמה אלפי עילויים? השאלה השנייה נוגעת לאופן לימוד התורה: האם התורה הזו, שלעיתים מנותקת מהוויית המדינה והמעשה, כמעט ולא עוסקת באמונה, ובתנ"ך - היא התורה שעם ישראל צריך?
נתחיל בשאלת הכמות. התשובה הכנה ביותר שלי היא שאין לי תשובה ברורה. אין לי מספר מתמטי, ואני גם לא חושב שיש למישהו כרגע את הכלים או הנוסחאות האובייקטיביות למדוד מהו הגודל הלאומי הנצרך במציאות הנוכחית עבור "חברת לומדים".
אבל לתחושתי העמוקה, במציאות הנוכחית של התמהיל היהודי בארץ – שנע על הרצף שבין כופרים, חילונים גמורים, מסורתיים ועד דתיים לאומיים – החברה החרדית כולה, על המלחמה העיקשת שלה על הדת ועל הקיצוניות הטוטאלית שלה בערך לימוד התורה, היא דבר קיומי. אני מניח שהכמות הזאת היא דבר דינמי; שיווי המשקל הזה שעושה נשמת האומה משתנה בהתאם לדור ולתקופה. אבל כרגע, מול הרוח שנושבת בחוץ, אנחנו צריכים אותם בווליום הזה.
נכון, מאוד מעצבנת התחושה שלפעמים מרגיש שהחרדי לומד תורה "לעצמו". החילוני או הדתי-לאומי מביט מהצד ומרגיש שהצעיר החרדי לומד כדי להיות תלמיד חכם, כדי להבטיח את מקומו בגן עדן, או עבור "אנשי שלומו" – ולא מתוך תודעה שהוא נושא בנטל של "כלל ישראל". אפשר להניח שאם החילוני מפתח תקווה או רמת גן היה מרגיש שהחרדי לומד עבורו, חלק גדול מההתנגדות היה יורד. אבל גם אם הכוונה שלהם פרטית לחלוטין (ואיננו יודעים מה כל אחד חושב באמת), התוצאה בפועל היא ערך אסטרטגי וקיומי ברמה הלאומית הגבוהה ביותר.
רבים, בעיקר מתוך הציונות הדתית, שואלים בכנות: האם יש בכלל ערך לאומי ללימוד הסיזיפי, היבש לעיתים, של הגמרות שהחרדים משננים בהמוניהם? האם יש ערך לאומי לטחינת עוד ועוד תוספותים, משניות והלכות, בזמן שאנחנו (בציונות הדתית) לומדים ספרי אמונה מודרניים, עוסקים בעומק, בפילוסופיה ובחיבור המעשי של התורה לחיים?
אז גם על השאלה הזאת אני עונה לעניות דעתי הדלה שאותה "תורה גלותית" כפי שאנחנו אוהבים לכנות אותה, אולי בצדק, היא נכס אסטרטגי קיומי, שבלעדיו - עם כל הכבוד העצום למפעל הציוני-דתי – מדינת ישראל פשוט תאבד את סיבת קיומה.
בואו נעשה תרגיל מחשבתי: מה היה קורה לעם ישראל, לא ברמה המיסטית או הסגולית, אלא בפועל ובתכל'ס, אם לא הייתה פה קבוצה ענקית שלומדת תורה באופן הזה? התשובה מרה ונוראית. ללא הציבור החרדי, מדינת ישראל הייתה הופכת מהר מאוד ל"קנדה" - מדינת כל אזרחיה נטולת כל סממן שהופך אותנו ליהודים.
כן זה לדעתי לחלוטין מה שהיה קורה עם כל הכאב והאהבה לציונות הדתית. במודל שלנו, צעיר לומד בישיבת הסדר כחמש שנים, ולאחר מכן יוצא אל החיים, אל ההייטק, הצבא והאקדמיה. מלבד קומץ קטן של לומדים בישיבות ספציפיות, אין אצלנו ציבור שמתמסר בצורה טוטאלית ולכל החיים ללימוד התורה. ללא החרדים, התורה הייתה הולכת ופוחתת, הופכת ל"סגנון סבבה" וקליל, ונעלמת.
כדי להמחיש את זה הרב ראובן פיירמן משתמש באנלוגיה מתוך ספר המדע הבדיוני המפורסם של ריי ברדבורי, "פרנהייט 451". בספר מתוארת חברה עתידנית שבה שורפים ומשמידים את כל הספרים בעולם לטובת טכנולוגיה קרה. גיבור הספר נמלט ומגיע לקבוצת אנשים מחתרתית; הוא מגלה שהם אינם אוחזים בספרים פיזיים, אלא שכל אחד מהם פשוט למד ספר שלם בעל פה. אדם אחד הוא "מלחמה ושלום", אדם אחר הוא "המלט". הם הפכו להיות נושאי הספרים כדי לשמר את התרבות ולהעבירה לדורות הבאים, כך שאי אפשר יהיה לשרוף אותה לעולם.
הציבור החרדי של ימינו הם "נושאי הספרים" שלנו. גם אם בעיני המתבונן מבחוץ נדמה שהם מנותקים, הרי שהם אלו שמשמרים בפועל, את ים הגמרא, את הקצות החושן, את ר' עקיבא איגר והחתם סופר.
אילו עולם התורה היה נשאר רק בידי הציונות הדתית, היינו בוודאי כותבים ולומדים הרבה ספרים נהדרים של רבנים חשובים על אמונה ואקטואליה, אבל אוצר הענק הקלאסי של תורת ישראל היה נעלם ונשכח כי הוא "ישן" מדי, קשה מדי או לא רלוונטי מספיק. בעוד חמישים שנה איש לא היה יודע לפתוח את הספרים הללו ולהבין אותם.
לכן החרדים, בעצם התמסרותם המוחלטת ללימוד הטקסטים הללו באופן שיטתי ועמוק (גם אם אין בו את הניחוח ה"אמוני-מודרני" שאנו מורגלים אליו), מתפקדים כחוליה מקשרת קיומית בין הדורות הקודמים לדורות הבאים. הם שומרים על חומר הגלם הטהור של התורה, כדי שבעוד עשרות שנים יהיו מי שיידעו להבין את העומק הזה.
"הנה, אחרי כל ההתגייסות שלך להגנתם ולזכות קיומם באקולוגיה שלנו – הנה הם בדרך להקמת ממשלת שמאל אזרחית, ולך תדע, אולי אפילו בתמיכת הערבים".
התשובה לזה היא פשוטה, גם אם כואבת: זה עצוב, זה מקומם, אבל האמת היא שזה גם לא מפתיע. כפי שפירטנו במאמר הקודם, התודעה הלאומית בחברה החשובה הזו אינה מפותחת מספיק. היא לא מחזיקה את החזון השלם של המדינה היהודית על כל רכיביה, חזון שאנחנו זכינו ללמוד ולפתח לעומק במשנה הציונית-דתית. מבחינתם, לעיתים קרובות המדינה היא עדיין בגדר "פריץ" שיש להסתדר איתו כדי לשרוד ולהמשיך ללמוד.
הם עשו, עושים, ועוד יעשו טעויות קשות בזירה הפוליטית. ובמקומות שבהם הם טועים או פוגעים בחוסן הלאומי שלנו, תמשיך להיות מולם מלחמה פוליטית ואידיאולוגית נוקבת, חריפה וחסרת פשרות.
ולמרות הכל – המפתח נמצא באופן שבו אנו מנהלים את המחלוקת הזו. ממש כפי שחינכו אותנו דורות שלמים לעמוד מול הציבור החילוני: אפשר להתווכח, אפשר להיאבק פוליטית, אבל בלי שנאה. עם הרבה מאוד כבוד. להישיר מבט אל המציאות ולהכיר בכך שהם חזקים ועוצמתיים במקומות שבהם הם חזקים, וחלשים וחסרים במקומות אחרים. בדיוק כמונו.
במאמר הקודם ציינו שאחוזי החילון בציונות הדתית נעים בין 25% ל-40%. בעקבות הפרסום, העיר לי הרב אהרון טרופ, שחקר את הנושא, כי מדובר בטעות נפוצה שמחלישה אותנו לחינם.
המספר המבהיל של 40% מתייחס לכלל בוגרי החמ"ד וכולל בתוכו את בוגרי התיכונים המקיפים הדתיים. מה שנשכח הוא שכ-40% מתלמידי החמ"ד מגיעים מראש מבתים מסורתיים כך שאי אפשר להגדיר את הישארותם ככאלה כ"חילון". כשבוחנים את מוסדות הליבה של המגזר – הישיבות התיכוניות והאולפנות – אחוז החילון האמיתי עומד על 15%-20%. זהו עדיין מחיר רוחני עצום אבל צריך לדייק אותו. אגב, בישיבות התורניות הנתון הזה כבר צונח לכ-2% בלבד.
