מכתב לבן שחזר מהטיול שהפך לפוגרום

אחרי הדמעות, המחנק בגרון למראה הסרט בו הבן – בעיניים גדולות ומבוהלות – עומד מול רוצחים בעיצומו של פוגרום, אחרי המפגש עם הילדים הגיבורים, הסיפורים, השמחה על זה שכולם חיים ובריאים, ואחרי תחושת הרווחה על זה שכרגע אף יהודי לא יושב בכלא למרות שכולם חיים...

אחרי כל זה, בכל זאת – איך נסביר לבן? איך יתכן שכנופיית רוצחים יכולה להתנפל עליו ועל חביריו באמצע היום, ושני ההורים המלוים שנפצעו וניצלו בנס הם אלה שנחקרים באזהרה? איך יתכן שקבוצת ילדים רואים מוות בעיניים (איך שהם ניסחו את זה אחר כך כשהם סיפרו – "בשלב הזה חשבנו שזה לא יגמר טוב"...) וצריך להוכיח שקרה כאן דבר הזוי? איך חיילי צה"ל הגיבורים צריכים לפלס דרך במשך שעה בתוך המון פורע כדי להגיע אליהם, וההמון עומד ומתפרע? ונשים בצד שאלות "לא חשובות" כמו: איפה החפצים שנגנבו מאיתם (פלאפונים, תיקים, ציוד); או: איך זה שהצבא לא מאפשר טיול המוני שמתארגן מיד אחר כך לאותו מקום?

ואת כל השאלות הללו נשאל תוך כדי שהבן מכיר את כוחה של המערכת: פשיטות ליליות והרס בתים, חלוקת צוים מנהליים ואכיפה משטרתית אלימה ומציקה. איפה הם, למשל, המג"בניקים הגיבורים שנפרסים בהמוניהם כדי לאפשר לכל ערבי למסוק כל עץ זית הסמוך לישובים – גם במחיר סכנה בטחונית, וגם כאשר הקשר בין הערבי הזה לעץ הזית נעוץ בדמיון מזרחי פורה שאין לו שום ביסוס?

שמע, בן יקר ואהוב, איזה ראש הוביל לכאן: השאלה האמיתית היא של מי הארץ הזו. בעיני קציני בטחון בכירים, שמושפעים מאד מ"תרבות ישראלית" קלוקלת, שטחי הארץ הנפלאים הללו שייכים לערבים. למה? אפשר להעמיק, אבל בעצם הם תופסים את עצמם כגזלנים גם בבתיהם שלהם, ומצדיקים את זה רק בזה ש"לא היתה לנו ברירה" (תפיסה מעוותת בפני עצמה – וכי בגלל שאין לך ברירה אתה מזיק לאחרים?). כך הסטורית נבנתה איזה תפיסה מעוותת ששטחי הארץ המרכזיים הם "כבושים", לא שלנו.

ומה המתנחלים עושים כאן? הם נטע זר, נודניקים שנתקעו כאן נגד רצון בעלי הבית. כיצד תתנהג עם נודניק שנתקע בבית לא שלו? אסור לרצוח אותו, כמובן. לא רוצחים נודניקים. אבל בהחלט מגלים הבנה למי שאינו אוהב את הנודניקים הללו. אמנם צריך להגן עליהם מפני רוצחים, אחרי הכל זו מדינת חוק, אבל בהחלט מובנת התנהגות לא מנומסת כלפיהם. אם הם מעיזים להיות ממש לא מנומסים, נגיד שהם פשוט מטיילים ואולי חלילה אפילו מתקרבים לכפר של בעלי הבית – זו ממש התנהגות מתגרה.

נכון שלערבים מותר להסתובב איפה שהם רוצים, ואם יהודי יעז למחות הוא יתקל באכיפה משטרתית חסרת תקדים של מפלג שלם שנועד למגר כל יחס שלילי לערביי הארץ. הם בעלי הבית. אבל אתם? אז חטפתם איזה אבן בשמשה, מה לעשות? אם לא הייתם במקום הזה זה לא היה קורה, אומרים לזה שאינו מבין את מקומו. ואם איזה ערבי טוען שהקרקע שלו – לא יעזרו לכם טיעונים משפטיים בסיסיים. מה הקשר? בתיכם צריכים להיהרס, יקבע בג"ץ, כי נודניק אינו זכאי ליחס הוגן.

ומה האמת? האמת היא שאנחנו כאן בארצנו, ששייכת לגמרי לנו. היא שלנו ולא שלהם, כמו שפותח רש"י את פירושו המפורסם לתורה, על פי מקורות חז"ל רבים מספור. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ששלח את הורינו למפעל ההתנחלות, הדגיש היטב את הנקודה הזו, וכלשונו – "אין כאן אדמות ערביות".

זה מה שעשיתם שם בטיול, בן יקר ומתוק שהפך בין יום ללוחם. טיילתם והמחשתם שאנחנו חיים כאן בארץ שלנו, כאדם העושה בתוך שלו. בסופו של דבר – זו השאלה, ועל זה זכיתם להילחם. אם נדע את זה היטב, וככל שעוד ועוד אנשים ישימו לב לכך שזהו הדיון – נתקדם יותר.

אנשים לא ישתפו פעולה עם מערכת מעוותת שמכסה את עצמה באצטלה של "שלטון חוק". חיילים ישימו לב לפקודות שנובעות מהראש הקלוקל – וידעו לסרב בעקשנות לקיים אותן. כי ההפקרות הבטחונית שמתחילה בשמירה המדוקדקת של חיילי צה"ל – בצייתנות ובנאמנות – על גוזלי הארץ המוסקים עצים בסמוך לישוב – נגמרת בהפקרת ילדים והוריהם בסמוך לכפר ערבי.

ואם תשאל - בזמן הגאולה – האם נמחק את קוצרא מן היסוד או שנשאיר את הבתים למגורי יהודים ("שכונת קציר" יקראו לזה, מן הסתם)? אולי את זה ניתן לכם – לכיתה שלכם – להחליט..