עיננו נשואות אך ורק אל המקום אשר יבחר ה', אל הר הבית. אל בית המקדש. "שָׁמָּה נַעֲבֹד אֱלֹקֵינוּ בְּחֶדְוָה בְּגִילָה וּבִרְנָנָה, שָׁמָּה נַעֲלֶה לִרְגָלֵינוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה".
בלי בית המקדש, בלי השראת שכינה בישראל, בלי הרגשת קרבת ה', אין לנו חיים, אין לנו אוויר לנשום! קשה פרידתנו מה' כפרדת נפשנו מגופנו. שהרי כל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש.
כל כך טבעי ומתאים לנו לחיות חיים של קודש. חיים שהרגש המוביל בהם הוא אהבת ה' ויראתו, רגש של אהבת ישראל והארת פנים לזולת!
אבל עולם הדמיון מתעתע בנו בהבליו, וכאילו שוכחים אנו שכל נשימה ונשימה היא מתנה מהבורא, שהחיים זמניים, ונסחפים אחרי ההבל. כמה ראוי היה שנעשה לו יתברך מקדש וישכון בתוכנו!
ובנתיים, כל עוד לא זכינו, לפחות מתאמצים אנו לדבוק באור תורת אמת של התנא האלוקי רשב"י אשר תורתו מגן לנו היא מאירת עיננו.
כמה שובר את הלב שביום הקדוש עליו אמר רשב"י שכל היום ברשותו הוא, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ, ואיבדנו 45 נשמות קדושות!
ומנהמת ליבנו אנו זועקים לאבינו שבשמיים שיזכור אהבתנו וחיבתנו וישוב להשתעשע בנו כבימי קדם. מבטיחים שהעליה לרשב"י והשמחה הגדולה אצלו אינה תחליף לירושלים אלא היא רק כדי להתאמן לשמחה הגדולה באמת, בבית המקדש, ולהתרגל לאור החדש שעל ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו!
