עיתון הסאן הבריטי דיווח בשבת ש'מקורות המעורים במקרה' אישרו לעיתון כי ישראל עשויה להוציא להורג מחבלים. 'המקרה' הוא של 22 מחבלי חמאס שישראל תפסה לאחר שהשתתפו בטבח בקיבוץ ניר עוז בשמחת תורה, ומאחר שהעדויות והתיעודים שעומדים נגדם חזקים במיוחד (בין היתר בעקבות מחשבים ניידים שנתפסו ברצועת עזה), יוגשו נגדם כתבי אישום חמורים מהרגיל. מאז משפט אייכמן בתחילת שנות השישים, ישראל מעולם לא הוציאה להורג אף מורשע בעבירה כלשהי. המשפטן והדיפלומט הישראלי אלן בייקר, המצוטט בכתבה, אומר שבניגוד לעבר ישראל פחות חוששת מהתנגדות בין לאומית לביצוע גזר דין כזה.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, חוקי מדינת ישראל כוללים כבר היום עונשי מוות גם מחוץ לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.
תקנות ההגנה לשעת חירום מ-1945, שעברו לחוק הישראלי בירושה מהבריטים, מאפשרות לגזור עונש מוות בשעת חירום או מלחמה על שימוש בנשק חם ואפילו על החזקתו ללא רישיון, או בגין חברות בארגון שחבר אחר בו עבר את העבירות האלו. הסתייגות חשובה בתקנה הזאת היא שדיני השיפוט הצבאי מחייבים כי עונש מוות יוטל רק בהחלטה פה אחד של כל השופטים, ולא ברוב רגיל.
בנוסף קיים ה'חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם' משנת תש"י (1950), הקובע עונש מוות למי שעשה מעשים מסוימים בכוונה להשמיד קבוצת אנשים מסוימת. באופן אירוני משהו, החוק נחקק לא מיוזמה מקומית אלא מתוך מחויבותה של ישראל לקבוע עונשים על השמדת עם, לפי אמנת האו"ם שישראל חברה בה. האמנה עצמה לא קבעה מה יהיה העונש.
לאחר מכן, בתשט"ו (1955), נחקק חוק השיפוט הצבאי. חוק זה קובע עונש מוות על כמה עבירות בגידה בשעת לחימה.
תיקון לחוק העונשין משנת תשל"ז (1977) מאפשר להטיל עונש מוות על שלוש עברות בגידה, שנעברו ב'תקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה'. גם כאן קיימת הסתייגות משמעותית והחוק דורש אישור של היועץ המשפטי לממשלה כדי לדרוש את הטלת העונש הלכה למעשה.
👉 הצטרפו לעמוד האינסטגרם שלנו
לעניינם של מחבלים שאינם אזרחי ישראל החוקים בנושא בגידה לא רלוונטיים, ותקנות ההגנה מימי המנדט הבריטי והחוק נגד השמדת עם, הם המספקים כלי משפטי להוצאתם להורג.
בניגוד ל'תקנות ההגנה' הבריטיות שרק מאפשרות זאת, החוק נגד השמדת עם מחייב הטלת עונש מוות ללא שיקול דעת של השופטים.
מתברר שעד שנות השמונים בתי הדין הצבאיים הטילו עונש מוות על מחבלים יותר מעשר פעמים. אחד המחבלים האלו היה מוסא ג'ומעה א-טלאלקה, המחבל היחיד שנותר בחיים בתום פעולת החילוץ של צה"ל במלון סבוי בשנת 1975. מקרה אחר הוא של האחים מאהר וכרים יונס, שחטפו ורצחו את החייל אברהם ברומברג בשנת 1981. משום מה, כדי לעשות זאת בתי הדין השתמשו בתקנות הבריטיות שרק פותחות את האפשרות לעונש מוות, ולא בחוק נגד השמדת עם המחייב אותו.
כיצד קרה שהמקרים האלו אינם זכורים בתודעה הציבורית? כנראה בגלל העובדה שבכולם הדין הומתק בפועל בסוף, וגזר הדין המקורי לא בוצע.
בעובדה שבפעמים שכן נגזר דין מוות היה זה רק לפי תקנות מהמנדט הבריטי יש אולי סמליות - עד היום ישראל בקושי הגדירה לעצמה את עמדתה ביחס להוצאתם להורג של מחבלים. גם החוק שמחייב זאת מצד כוונת המחבלים להשמיד את עם ישראל הוא כאמור היענות לאמנה של האו"ם. ההישענות על תקנה בריטית ולא על חוק שחוקקה ישראל עשוי להיות ביטוי עמוק לסוגייה מוסרית לא פתורה, שאולי במציאות הנוכחית הולכת ועולה שוב תביעה לבירורה.
הדין המקורי של התרבות העברית, הלא הוא המשפט העברי, לא נשמע בשיח בנושא. גם בימי חז"ל וגם מאוחר יותר עד לימינו, המשפט העברי דן כמובן בעיקר בעונש מוות על רצח 'אזרחי', אבל לא על מעשי טרור - שהם חלק מהתחום השונה לחלוטין של מלחמה.
אך הרב יצחק הלוי הרצוג והרב שלמה גורן, שניהם רבנים ראשיים, התייחסו לנושא. הרב הרצוג כתב נגד עונש המוות בישראל ככלל, אך לגבי מחבלי הפדאיון (שנקראו אז מסתננים) כתב: 'בנוגע ל"מסתננים" שהרגו נפשות... בשבילם הייתי מציע להשאיר את עונש המוות, כמובן אחרי הבירור ההחלטי. ואף על פי כן עדיין צריך עיון'.
הרב גורן לעומתו פסק בספרו באופן נחרץ שאפשר לגזור דין מוות על מחבלים, 'ללא כל פקפוק מבחינת ההלכה והמוסר היהודי'. טעמיו ההלכתיים היו דין רודף (שלכתחילה נלמד לא בהקשר של מלחמה), והחיוב 'לא תעמוד על דם רעך'. נטען גם (מפי משה בן שלמה, במאמר 'החיים הדתיים במדינת ישראל' בשנת 1980) שהרב עובדיה יוסף תמך בהטלת עונש מוות על מחבלים.
בהצעות חוק שהוגשו שוב ושוב אך מעולם לא הגיעו אפילו לקריאה ראשונה, ניסו מספר חברי כנסת לשפר את המצב הקיים בפועל, של אפס מחבלים שהוצאו להורג.
הנסיונות האחרונים שהצליחו לפחות לעבור קריאה טרומית בכנסת היו של ח"כ לימור סון הר-מלך מעוצמה יהודית, והצעה זהה שהגישו עודד פורר וחברי לסיעת ישראל ביתנו. ההצעות נוגעות בשלושה שינויים מהותיים שעשויים לייצר שינוי אמיתי אם יתקבלו. הן מחייבות גזר דין מוות ולא גזר דין אחר גם בבית משפט אזרחי, מכוח דיני העונשין. בנוגע לבתי הדין הצבאיים הן מבטלות את הצורך בהחלטה פה אחד. בנוסף הן שוללות את אפשרות המתקת הדין - האמצעי שהביא בפועל לכך שמעולם לא הוצא מחבל להורג בישראל.
