כבר שנה וחצי שהרב זרביב מדלג בין הערים ברצועת עזה, מחזק את רוח העם בסרטונים ושובר את רוח האויב עם ה-D9. בשיחה עם הקול היהודי הוא מדבר על שיטות הלחימה היחודיות שהם פיתחו במהלך הלחימה, על גבורת הלוחמים ומשפחותיהם, ועל היוזמה שצומחת מלמטה ומשנה את שדה הקרב.
חיפשנו הפוגה בלו"ז של הרב בציר שהפך לחלק בלתי נפרד מחייו מאז תחילת המלחמה בין הלחימה בעזה לעבודתו כדיין בבתי הדין באריאל ותל אביב, כדי להעלות מחדש את התחקיר שבו חשפנו לראשונה את שיטת הלחימה של גבעתי והשפעותיה הדרמטיות גם על צמצום בלתי נתפס בכמות הנופלים וגם על תמונת הקרב כולו ברצועה.
"השליחות נותנת לך כוחות אדירים כוחות שאי אפשר בכלל לתאר אותן", הוא מנתח לעצמו את היכולת לעמוד בעומס לאורך תקופה כל כך ארוכה, "היה לי שיח עם אשתי על הנקודה הזאת, והבנתי שכשאתה נמצא בשליחות, התודעה הזאת נותנת לך כוחות אדירים. אתה בפעילות יומיומית, פעילות עם ה-D9 ופעילות של סרטונים ושל חיזוקים ושיעורים, כמעט בלי שינה וכמעט בלי אוכל נורמלי, ובכל אופן הגוף ממשיך כי אתה בתודעת שליחות. ראיתי אצל האר"י הקדוש, שהמן הוא אוכל רוחני, והאוכל הרוחני מניע את הגוף. הגורם הרוחני יכול להניע את הגוף ולתת לו כוחות אדירים."
הקשיים והשליחות הם לא רק של הלוחמים בשטח "אנשים צריכים להבין, זה מחירים מאוד מאוד כבדים. זה בלי משפחה שנה וחצי, זה בלי אישה, בלי ילדים, קצת קפיצות הביתה. לולי הדחיפה של הבית, לולי הדחיפה של אשתי, שהיא מחזיקה פה את כל המשפחה, לא יכולתי. זאת משימה משפחתית, זו לא משימה שלי בלבד".
לפני שנה וחצי הרב אברהם זרביב בכלל לא היה חלק מכוח המילואים של צה"ל. אחרי שהתמנה לדיין הוא הפסיק לבוא למילואים בסיירת גבעתי, אבל לאחר הטבח בשמיני עצרת הוא לא יכל לשבת בשקט, והוא חזר לחטיבת גבעתי והצליח להשתלב מהר מאוד כלוחם מן המניין.
כמה חודשים אל תוך הלחימה, ואחרי שכבר סרטונים שלו הדיין הלוחם בעזה הסתובבו ברחבי הרשת, מפקד חטיבת גבעתי החליט להקים פלוגת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי), והרב זרביב מצא את עצמו בחזית.
"את 'כוח רייש' הקים חבר שלי, שהוא באמת יהודי מיוחד מאוד. הוא הרים את הדגל הזה של פיתוח הצמ"ה וצירף אותי אליו מהתחלה". הרב זרביב הוא אמנם לוחם במקור ואפילו היה איש הלוט"ר של סיירת גבעתי אבל בכלי ההנדסה הכבדים לא התנסה. בטח לא בשנותיו כדיין בבית הדין. "לא ידענו מה זה D-9, לא מה זה טרקטורים ולא מה זה באגרים ולאט לאט התחלנו להביא מפעילים וקיבלנו כלים".
וכאן התחיל שינוי שעתיד לשנות את כל צורת הלחימה של החטיבה. בהתחלה באופן הפעלת הכלים אך משם זה יצר שינוי אסטרטגי: "בהתחלה הבנו כל מיני נקודות קריטיות תוך כדי לחימה, למשל שמפעיל חייב גם להבין בחימוש, לדעת איך להחליף צינורות, לדעת איך לרתך, לדעת איך לתחזק את ה-D9. בכל המקומות האחרים יש הפרדה - יש מפעיל ויש חימוש, אם קורה משהו ל-D9 המפעיל לא יודע מה לעשות. מוציאים אותו אחורה באמצע התקפה, יום יומיים הוא נשאר מאחורה עד שמשמישים אותו. לנו אין זמן תוך כדי התקפה, אז הבנו שהמפעיל צריך להיות גם זה שמחליף צינורות."
השינויים שהרב מתאר מחייבים שינוי בתפיסת הפעולה, ובעיקר לקיחת אחריות גדולה של הלוחמים על הפעילות: "לי אישית יש כלי עבודה שקניתי מכספי, שהולכים איתי כל המלחמה. כלים באלפי שקלים, דברים הכי טובים כי אי אפשר להילחם בלי זה".
"כשאתה יודע שזה עליך, אף אחד לא יציל אותך, אתה צריך לפתור את הבעיה ולא אף אחד אחר, ולכן אתה גם תקנה את הציוד. וכאן אנחנו נכנסים, וגם עם ישראל היקר. השקענו מכספנו הפרטי כי אתה יודע שזאת הכוונה של "בכל נפשך ובכל מאודך", אני לא רק מוסר את הנפש, אלא גם את הכסף שלי. וממילא לא אכפת לי להוציא 6,000-7,000 שקל מכספי לצורך הלחימה".
אך כאמור מכאן היוזמה הפרטית הזו והרוח המסתגלת, הביאו את החטיבה לפתח יכולות ושיטות לחימה יעילות יותר, שחסכו חיי אדם רבים, ושינו את תמונת הקרב ברצועת עזה.
"היינו חצי שנה ברפיח ושם התמקצענו, ושם התחילה להתפתח תורת לחימה חדשה של חטיבת גבעתי. תורת לחימה שאני מאמין שתלמד בבתי ספר ללוחמה. הערך של חיי אדם אצלנו בצה"ל הוא ערך עליון, ואם לוקחים את הגרף של ההרוגים של חטיבת גבעתי מתחילת התמרון, שזה כמויות אדירות, 86 הרוגים לחטיבת גבעתי, זה מספרים מטורפים, ואתה רואה איך מאז שהגענו לרפיח הכל ירד, רואים את הגרף שהוא כמעט הגיע לאפס".
את שיטת הפעולה המלאה אי אפשר כמובן לחשוף, אבל יש הרבה שכן אפשר לספר: לצידו של 'כוח רייש' פועל כוח נוסף - 'כוח גזבר'. "זה כוח שמשנע עשרות טונות של חומרי נפץ לגדודים, וכל לילה הם מחדירים את זה לתוך השכונות ומרככים את היעדים. למחרת הגדודים מגיעים עם צמ"ה חזק, ומפרקים את השכונה. הכלל הכי חשוב הוא שאין כניסה לבתים. רק אם אתה צריך את הבית לשהות בו, אז נכנסים לבית עם שרשרת בטיחות כל כך גדולה: רחפנים, כלבים, מטעני הטלה ועוד כל מיני דברים שאני לא יכול לפרט, ואז נכנסים לבית. ובאמת, הכניסה האחרונה של חטיבת גבעתי לבית היתה ב-ג' בסיוון שנה שעברה, ובה נהרגו חמישה לוחמים, מאז הבינו שלא נכנסים לבתים."
אחרי שבלילה מרככים את השטח עם חומרי נפץ, אנשי הצמ"ה נכנסים בראש ההתקפה, אחר כך מחלקים גזרות, וכל גדוד מקבל שכונה, ואז מתקדמים בית אחרי בית. "ההתקפה מתקדמת על פי קצב הצמ"ה" מחדד הרב זרביב עוד אחד מעקרונות שיטת הקרב של החטיבה שלו.
למעשה מטרת הראיון הזה מבחינת הרב היא השליחות שהוא רואה לקרוא לשאר חטיבות לשנות את שיטת הלחימה ולחסוך בחיי אדם: "זו הזעקה שלי: לא נכנסים לבתים".
"שלושה חודשים חטיבת גבעתי היתה בג'בליה ויש הרוג אחד מאש האויב. הרוג אחד בתמרון של שלושה חודשים. אז אתה שואל את עצמך איך זה קורה? כי השיטה נכונה, כי השיטה עובדת! אתה יוצא בתחושה שהצלנו כל כך הרבה חיילים, כל כך הרבה משפחות מכאב. אתמול הלכתי לבקר משפחה שכולה, אי אפשר לתאר את הכאב הזה. זה כאב שהם יסחבו איתם כל החיים. והצלנו הרבה משפחות כאלו. בתחושה הזאת יצאנו מג'באליה ברוך השם הצלחנו במשימה והשיטה עובדת."
למרות ואולי בגלל ההצלחה של פלוגת הצמ"ה החדשה, הם נאלצו גם ללכת נגד המערכת כדי להמשיך ולפעול: "זה אירוע לא קל מולם. שמים רגליים, לא אוהבים אותנו. אני לא רוצה להעצים את זה, אבל זה לא עובר חלק בגרון להרבה גורמים בצה"ל, כי בעצם עשינו להם בית ספר, מבחינת הספקים, מבחינת יכולות. פתאום באה קבוצה ומשנה תו"ל.
חוץ משינוי התפיסה שחלק בלתי נפרד ממקצועיות המפעיל היא פיתוח המסוגלות שלו להשמיש את כל הענק האלה בשטח ותוך כדי לחימה, ישנן פערים עצומים נוספים. התו"ל של חיל הנדסה הוא הפלה של מבנים נמוכים - קומה או לכל היותר שתי קומות. הרב זרביב והפלוגה שלו פיתחו עם הזמן שיטות עבודה שהצליחו למוטט בניינים בעלי שש ושבע קומות. "הייתי אומר להם מבחינתי, כל בית הוא שתי קומות, כי ב-D9 לא רואים כלום מעל הגובה של השמשה. אז שנון אחד בפלוגה אמר, 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'."
והשינויים הטקטיים האלה השפיעו על המערכה כולה - על קצב ההתקדמות ועל העוצמה. "כי יש כללים ויש טווחים אבל כשאנחנו במלחמה, אנחנו חייבים לנצח, ולכן אתה הולך לקצה".
"החלום שלי הוא שיקום בית ספר כזה, שיחנך ויכשיר מפעילים לדור ההמשך, ושהעסק הזה לא יגווע".
לרב זרביב יש תמונת ניצחון ברורה בראש: "הניצחון יהיה כשלא יהיה שם חמאס. כנראה שכדי להגיע לניצחון הזה צריך פשוט לשטח את רצועת עזה. אם אתה רוצה להגיע לתוצאה הזאת, עם פחות הרוגים ועם פחות נפגעים, אתה פשוט צריך לשטח אותה. היום מבינים שצריך פשוט להתקדם בצורה מאובטחת, והצורה המאובטחת זה על ידי צמ"ה חזק."
לדברי הרב, התמרון הנוכחי חייב להוביל ישירות אל הניצחון, והדרך אליו חייבת להיות ברורה: "אני מאוד מקווה שהחלטת הקבינט שאמרה שירכזו את כל תושבי רצועת עזה ברפיח, ושם ייתנו להם אוכל ומים, תיושם. כמובן שכל מי שיכנס לשם ייכנס בנקזים. צה"ל יודע לעשות את זה, יש לו כבר יכולת להפריד בין האוכלוסיה לחמאס פחות או יותר. ואז כל מי שנשאר מצפון לרפיח הוא אויב, ושם אין אוכל אין מים ויש הרבה חיל האוויר, ושם בעצם הוא מושמד. אני מאוד מאוד מקווה ומתפלל שהתוכנית תצא לפועל."
"אחר כך יש את תוכנית טראמפ, וכמובן, שכל החטופים שלנו יחזרו. הרי אי אפשר לתאר דבר כזה, שמדינה ריבונית לוקחים לה אזרחים, אי אפשר לתאר דבר כזה. אבל חייבים להפנים שבכל פעם שהפעילו לחץ, אם זה היה לחץ אמיתי, החמאס שחרר. הוא לא שחרר אף פעם כי היה לו רצון טוב"
"גם בצד הרוחני" מדגיש הרב זרביב - "רצועת עזה היא העיר הפלשתית האחרונה שנשארה לא בידיים שלנו. יש את אשקלון, אשדוד, עקרון, קרית גת, חמשת ערי פלשתים. ועזה היא האחרונה"
"3,500 שנה מאז יציאה את מצרים לא הצלחנו להכריע את המקום הזה, ואני חושב שעכשיו, אחרי 3,500 שנה, הגיעה העת. המקום הזה חייב להיות מוכרע, ובעזרת השם הוא יהיה מוכרע, כי גם יש מסירות נפש גדולה, וגם הגענו לשבר שאין לנו ברירה. ואחרי השביעי באוקטובר נצרב לנו שאי אפשר להמשיך בסבבים ובדרך שבה כל הזמן העלמנו עין, אלא צריך לסיים את המלאכה הזאת. אנשים מוסרים את הנפש שנה וחצי לא להיות בבית, זה אירוע משמעותי. זאת המסירות נפש שלי - חייבים להכריע את המערכה הזאת."
