כשתאוריות המגדר פגשו את המלחמה – חלק ראשון

ממש כמו המוות, יש משהו במלחמות שבוחן מחדש את התאוריות שפיתחנו בשנות שגרה ומעמת אותן עם המציאות במבחן קצה. שנים ארוכות הושקעו מאמצים חברתיים ותרבותיים עצומים בניסיון לטשטש את השוני שבין גברים לנשים מתוך כוונה ליצור שוויון מוחלט. ואז הגיע 7 באוקטובר. בן רגע טרפה המלחמה את הקלפים וחשפה מחדש כמעט את אותם דפוסי נשיות וגבריות מסורתיים. הביטוי הכי אינסטקנקטיבי לכך היה התגובה ההישרדותית של משפחות ביום שמחת תורה: האם גוננה על ילדיה בירכתי הממ"ד, והאב החזיק את הדלת ואף יצא להילחם. 

7 באוקטובר היה למעשה רק הפתיחה למלחמה שהתעצמה בה הנוכחות הגברית. כי ברגע האמת גנז הצבא באופן כמעט אינסטינקטיבי את כל הפיילוטים והדיר באופן מוחלט את הגדודים המעורבים משדות הקרב. היו לוחמות אמיצות ופרמדיקיות מסורות שנכנסו ללבנון ולעזה ועשו שם עבודה יוצאת מהכלל, ובכל זאת הן היו מיעוט שבמיעוט. 

המציאות הזאת השתקפה באופן הכואב ביותר בזהותם המינית של הנופלים בקרבות, וחרתה בכך בתודעה הקולקטיבית שוב את אותה חלוקת תפקידים טבעית בין גבריות לנשיות. 

אלא שלנוכח חלוקת התפקידים המובהקת הזו בחזית התמרון, בשטח התרחשה תופעה מורכבת, ויש שיאמרו הפוכה: טלטלת המלחמה עוררה בקרב צעירות המגזר הדתי רצון עז וחסר תקדים להיות שותפות פעילות בהגנת המולדת. על פי נתוני צה"ל, מגמת גיוס הבנות הדתיות הגיעה לשיא היסטורי של כ-4,000 מתגייסות בשנה, לצד זינוק של פי חמישה בבקשות של נשים דתיות לבטל באופן יזום את פטור הדת שקיבלו. לא מדובר רק בתפקידי עורף; אחת מכל חמש מתגייסות דתיות בוחרת כיום בלוחמה.

המציאות, מתברר, מסרבת להתכנס להגדרות חד-ממדיות. זו חלוקה מהותית שהאנושות מתלבטת בה רבות, בין שוויון הזדמנויות מבורך למחיקת המהויות היסודיות של נשים וגברים. 

מרתק לגלות שמי שער לעוצמת התופעה הזו באופן הבולט ביותר הוא דווקא עולם המחקר האקדמי, המזוהה לרוב עם גישות פרוגרסיביות. שפע המחקרים, הכנסים וניירות העמדה שנכתבו מאז מזהה תנועה עמוקה וברורה אל עבר הדפוסים המסורתיים. בשיח המחקרי התנועה הזו מקבלת לרוב פרשנות מודאגת ומסומנת כ"נסיגה", אך עצם העיסוק הנרחב בה מעיד על כוחה ועל נוכחותה הממשית.

אבל מה שמעניין לא-פחות הוא שהשינוי הדרמטי הזה כמעט אינו נספר בשיח התקשורתי המיינסטרימי. במקום להישיר מבט אל המציאות החדשה-ישנה, אנו עדים להעצמה חסרת פרופורציה – שנראית לעיתים מאולצת ואף מגוחכת – של נרטיב השוויון המוחלט. התקשורת מתאמצת להבליט באופן בלתי מידתי סיפורי גבורה נשיים בחזית.

הפיזיקה של ההישרדות – ידית הממ"ד וכיתת הכוננות

בוקר 7 באוקטובר היה לא רק קריסה של קונספציה ביטחונית ומדינית; הוא היה גם קריסה מוחלטת של שכבות ההגנה המודרניות שהתרגלנו אליהן. בשעות הארוכות והמדממות שהמדינה נעלמה בהן והצבא בושש לבוא, הביטחון הופרט בחזרה אל הגרעין האנושי העתיק והבסיסי ביותר: התא המשפחתי. ובתוך הריק המבעית הזה, הרחק מאולפני הטלוויזיה, מקמפיינים חברתיים ומסמינרים על מגדר, התגלתה חלוקת תפקידים חדה.

מי שיקשיב לעדויות מאותה שבת יזהה מייד תבנית שחוזרת שוב ושוב, מבית לבית ומקיבוץ למושב, כמעט כמו אינסטינקט ביולוגי קולקטיבי. המשפחה מתעוררת לקול אזעקות ויריות. ואז, בבת אחת, יש פיצול תפקידים הישרדותי: האישה נכנסת אל הממ"ד, אוספת אליה את הילדים ומחזיקה את הידית. היא הופכת לחומה האנושית שומרת החיים, המגוננת על הרחם המשפחתי. הגבר – האב, הבעל, חבר כיתת הכוננות – לוקח את הנשק, נפרד לשלום ויוצא החוצה אל קו האש. הוא הופך ללוחם שחוצץ בגופו בין משפחתו ובין המוות.

הסיפורים מאותו יום מספקים אין-ספור עדויות לפעולה המיידית והמשלימה הזו. חשבו על הגיבורים מכיתת הכוננות של היישוב שלומית. כשהם שמעו בקשר שאת היישוב השכן, פרי גן, תוקפים עשרות מחבלים, הם לא היססו. גברים כמו אביעד כהן, ראובן שישפורטיש, אוריאל ביבי ובכור סוויד הי"ד השאירו מאחור את נשותיהם בממ"דים – נשים שנדרשו לתעצומות נפש אדירות כדי לשמור על קור רוח, להרגיע את התינוקות ולשמור על הבית מבפנים – ויצאו לנהל קרב פנים אל פנים נגד רוצחי חמאס. הם עשו את מה שעשו גברים משחר ההיסטוריה: יצאו החוצה כדי להדוף את הסכנה הרחק מן האוהל.

תמונה דומה ומפעימה עולה מסיפורם של האחים נועם וישי סלוטקי ז"ל, ששמעו בבוקר החג את הדיווחים, נשקו לנשותיהם הצעירות, השאירו אותן עם התינוקות הרכים, לקחו את נשקיהם ודהרו אל התופת בעוטף כדי להילחם ולהציל חיים. 

ובתוך הבתים פנימה הייתה גבורה מסוג אחר, פסיבית לכאורה בממד הפיזי, אך אדירה בכוחה הנפשי – הגבורה הנשית של שימור החיים. שמענו אין-ספור עדויות על אימהות וסבתות שהחזיקו את דלת הממ"ד שעות ארוכות ובלתי נתפסות, נשים שהפכו את גופן למגן חי על הילדים שמתחת למיטה, נושאות באחריות המוחלטת שלא תישמע אפילו לחישה שתסגיר את מקומם.

הפיצול הזה בשטח לא נבע מהנחיה פטריארכלית אלא מאסטרטגיית ההישרדות היעילה, העוצמתית והמפוארת ביותר של התא המשפחתי, שהראתה את כוחה כשהכול מסביב קרס.

רגע האמת של הצבא – הניסויים נעצרו בחזית

הראשונים שעסקו בנושא היו אנשי אקדמיה רבים. כפי שמציינים במפורש פרופ' אלישבע רוסמן-סטולמן וד"ר איתמר ריקובר במחקרם על שילוב נשים בלחימה במלחמת חרבות ברזל, בתרחישי חירום ובתגובה מיידית להתקפות שיקולי מגדר אכן נדחקים הצידה. ואולם ברגע שהמבצע התפתח לפעילות התקפית מתוכננת – קרי, התמרון הקרקעי בעזה ובלבנון – החלטות השיבוץ חזרו באופן טבעי ומובהק לדפוסים מסורתיים. המציאות בשטח הייתה חד-משמעית: ככל שהתקדמה הלחימה חדלו נשים לחצות את הגבול כחלק מהכוח הלוחם האורגני.

מי שכן נכנסו לרצועה שולבו בפועל בתפקידי תומכות לחימה מסורתיים וחשובים לא-פחות: רופאות, פרמדיקיות, קצינות קשר ולוגיסטיקה. כלומר, כשמדינה נלחמת על חייה ונדרשת להכריע אויב בתמרון קרקעי אגרסיבי, היא חוזרת באופן אינסטינקטיבי אל החלוקה ההיסטורית: כוח המחץ המתמרן והמסתער מורכב מגברים.

הפער בין המציאות העובדתית הזו ובין הסיקור התקשורתי לא יכול להיות צורם יותר. בשטח צה"ל נשען על גבריות לוחמת, אך אולפני הטלוויזיה ואתרי החדשות ניהלו קמפיין תודעתי שיצא מפרופורציות. כותרות זעקו: "אחד הוויכוחים הגדולים במלחמה תם", ושילבו דיווחים שנועדו לא רק לשקף את המציאות, אלא ליצור לגיטימציה מכוונת לשילוב נשים בלחימה. התקשורת ניסתה לצייר תמונה של שוויון מוחלט בחזית, במין ניסיון מאולץ להמשיך להנדס את התודעה גם כשהתותחים רעמו.

החוקרים עצמם נאלצים להודות כי חרף התמונה התקשורתית, דעת הקהל לא באמת השתנתה באופן מהותי. סקר שנערך במכון המחקר רושניק והובא במחקרם של רוסמן-סטולמן וריקובר, חושף את האמת הכנה של החברה הישראלית: כשהשאלה עוברת מתאוריה למעשה אישי, רק 24% מכלל הנשאלים הביעו רצון לראות את בנותיהם משרתות בתפקידים קרביים. זאת לעומת 40% שהביעו רצון זהה לגבי בניהם.

התמונה הזו עולה לא רק ממחקר זה, אלא משורה ארוכה של דו"חות ומאמרים שניפקו מכוני המחקר מאז פרוץ המלחמה. מסמכים מקיפים, כמו הדו"ח של מרכז אדוה ושל מכון ון ליר, וכן קובץ המאמרים "מגדר, לאום ורגש בעקבות 7 באוקטובר", שהוציאה 'קהילת מגדר', עוסקים בתופעה בהרחבה ובנימת תסכול. סוציולוגיות בכירות, דוגמת פרופ' חנה הרצוג, פרופ' אורנה ששון-לוי וד"ר טל ניצן, מנתחות בדאגה את החזרה לתסריטי גבורה גבריים מובהקים ואת דחיקתן של נשים חזרה לתפקידי "שומרות הבית", הטיפול והעורף.

האקדמיה הליברלית מסכמת את הנתונים הללו במילים "אולי למרבה הצער", תוך קביעה מאוכזבת שההישגים לא תורגמו לשינוי מדיניות רחב בצה"ל. אך מה שנתפס בעיניהם כנסיגה מצערת וכ"הדרה", הוא למעשה עדות לבריאותה של חברה, שברגע המבחן העליון שלה יודעת להשיל מעליה תיאוריות פרוגרסיביות ולחבק מחדש את העוצמה שבשוני הטבעי והמשלים שבין גברים לנשים.

חרדת האליטות: קמפיין במימון זר לעומת חופה כדת משה וישראל

ד"ר עינת רמון, מרצה בכירה למחשבת ישראל וללימודי האישה ביהדות, מזהה בפער שבין מה שקרה בשטח למה ששודר באולפנים מנגנון פסיכולוגי של שומרי הסף. "כיוון שהמציאות מראה בדיוק את ההפך ממה שהם הטיפו לו שנים – נוצרת אצלם חרדה עמוקה", היא מסבירה, "והתגובה על החרדה הזו היא לנסות לפעול בכוח רב יותר כדי להוכיח את ההפך". לדבריה, הדבר ניכר בניסיון הנואש של התקשורת מייד לאחר פרוץ המלחמה להאדיר כמעט בכוח את פעילותן של יחידות מעורבות, אגב השתקת שאלות קשות ותחקירים מבצעיים (כמו סביב אירועי הקיבוץ חולית) שהיו עלולים לאתגר את האג'נדה. "יש תחקירים שמסתירים אותם", היא מציינת. "אם האג'נדה פרוגרסיבית, מפרסמים, ואם היא מספרת סיפור אחר – מעלימים".

מתקפת הנגד הזו אינה רק פסיכולוגית, אלא היא נשענת על תשתית כלכלית זרה. ד"ר רמון מראה שחלק ניכר מאותם מחקרים וניירות עמדה ה"מודאגים" ממצב הנשים בישראל, מממנות קרנות אירופיות. למשל, מאמרים העוסקים ב"הדרת נשים" וב"השלכות המלחמה", דוגמת אלו שיוצאים ממכון ון ליר, זוכים לא פעם למימון של קרנות גרמניות כמו קרן פרידריך אברט. "הכסף הזר הוא שמנסה לקבוע לנו מה לעשות עם מבנה המשפחה שלנו" קובעת רמון, ומוסיפה אזהרה נוקבת: "מי שמממנות את הקמפיינים הללו אינן ישויות שמחפשות לראות פה מדינה בעלת זהות יהודית חזקה ושורשית, משפחתיות יציבה, ילודה גבוהה וגבולות בטוחים. אנשים בעמדות מפתח באקדמיה ובמשפט רוצים שישראל תדמה לאירופה ומפחדים מהזהות היהודית והמשפחתית החזקה שמתפרצת עכשיו".

אבל בזמן שבאולפנים, באקדמיה ובמכוני המחקר הממומנים מנסים להנדס את התודעה מחדש, העם בשטח מצביע ברגליים – וצועד אל מתחת לחופה. לנוכח האסון והטלטלה של 7 באוקטובר, הישראלים אינם מחפשים "ניסויים חברתיים" אלא חוזרים אל המבנים היציבים והוותיקים ביותר שעמדו לעם היהודי לדורותיו.

ד"ר רמון מביאה לכך הוכחה מפתיעה שפורסמה לאחרונה אפילו במוסף גלריה של עיתון הארץ: מתברר כי מאז תחילת המלחמה יש עלייה דרמטית במספר הזוגות החילוניים שבוחרים, בניגוד לכל התחזיות והקמפיינים, להתחתן כדת משה וישראל דרך הרבנות. המגמה הזו הטריפה את ראשי ארגוני הפמיניזם הרדיקלי. פרופ' רות הלפרין-קדרי, ממובילות השיח הפמיניסטי בישראל, צוטטה שם מביעה כעס ודאגה מהתופעה ומאשימה את הזוגות החילוניים שהם "לא מבינים שזה יביא לדברים רעים" וכי המלחמה "מחזירה נשים למטבח".

הזעם הפמיניסטי הזה, מסבירה רמון, חושף את התמונה כולה: האליטות מבינות שאיבדו את השליטה על הנרטיב. למרות כל הניסיונות לצייר תמונה של טשטוש מגדרי, הציבור הישראלי הרחב – גם זה שיושב על הגדר או מוגדר מסורתי וחילוני – בוחר לחזק את הבריתות הטבעיות שלו. בשעת משבר קיומי הישראלים חוזרים אל הזהות היהודית, אל הקשר העמוק בין גבר לאישה ואל המשפחתיות השורשית ששום אג'נדה זרה לא תוכל לפרק.

"שומרת עליו" – העוצמה שבהזדקקות ההדדית

הזירה שניטש בה הקרב המרתק ביותר על התודעה במהלך המלחמה לא הייתה רק בשוחות של עזה או בחמ"לים, אלא גם בשדה התרבות. אירוע מכונן אחד שיקף את עוצמת ההתנגשות הזו: יציאתו של הקליפ 'שומרת עליו', שהפיק מדור תודעה יהודית ברבנות הצבאית.

הקליפ הציג לראשונה זה שנים, בתעוזה בלתי מבוטלת ובגיבוי של גוף ממלכתי, תוכן שנותן נוכחות, כבוד והוד לתפיסה השמרנית של חלוקת התפקידים. הוא שרטט בפשטות את מודל ההזדקקות ההדדית: גברים שלוחמים בחזית ומגינים בגופם על המולדת, ונשים – רבות מהן בהיריון או אימהות לתינוקות – שמגבות אותם בעורף, שומרות על התא המשפחתי ומנכיחות את כוח הלידה, ההמשכיות והחיים. המסר היה צלול ומפתיע לגוף זהיר למדי כמו הרבנות הצבאית: הגבר הלוחם נשען על אשתו ששומרת על הבית ושואב את כוחו ממנה, והאישה שואבת ביטחון ונשענת על הגבריות שיוצאת להגן עליה בחוץ.

אבל האמת הזו הייתה חזקה מדי לשומרי הסף של השיח הפרוגרסיבי. הפולמוס שניצת סביב הקליפ היה חסר תקדים בעוצמתו. הופעלו לחצים אדירים, קמפיינים תקשורתיים וזעקות שבר על "הדרת נשים" ו"החזרתנו לימי הביניים", עד שהמערכת הצבאית – שכדרכה נוטה להיבהל מביקורת תקשורתית – התקפלה והסירה את הקליפ.

במבט שטחי אפשר לראות בהסרת הקליפ ניצחון נוסף של משטרת המחשבות התקשורתית, שניסתה לכלוא שוב את השיח בגבולות הנדסת התודעה המוכרים. אבל במבט מעמיק יותר ייתכן שהפניקה שאחזה במבקרי הקליפ והדחיפות שפעלו בה להשתיק אותו הם דווקא הוכחה למגמה של חזרה לשמרנות. 

חלק שני בשבוע הבא בעזרת ה' - מה אומרים על התופעה הרב יגאל לוינשטיין, ומנגד הרב אוהד טהרלב, נעמה זרביב ועו"ד אודהליה קדמי, וגם האנתרופולוג טל קופל.