מאיר אטינגר מסכם שבוע: נשיאת הפכים והמהפך של הגדרות

המהפכה התודעתית שמסמלים הגדרות שנכנסים לרשות הפלסטינית. כיצד הוויכוח על גיוס חרדים יתרום לדיון עמוק על עיצוב המדינה היהודית. מחשבות על גיוס נשים שאי אפשר להגיד בטוויטר. תובנות סוף השבוע של מאיר אטינגר האויב מתמגן

השבוע פרסם "הועד נגד גדרות" של הרשות הפלסטינית, זה שאחראי למאבק על השטחים הפתוחים כי החל לייצר בתרומה אירופאית סורגים למיגון מאחזי פלישה ערביים. הסרטון המשמח הזה ממחיש את המהפך שקורה ביהודה ושומרון, אחרי שנים רבות שבהם היהודים בנו גדרות, התקינו סורגים והגבילו את עצמם, וממילא הפקירו את השטחים עצמם, העסק מתהפך. 

האירוע הזה הוא אירוע של תקווה, כי המחסום בפני המהפך הזה עד היום לא היה מחסום פיזי, זה לא שהערבים היו יותר חזקים ולכן היהודים נאלצו להתגונן, המחסום היה מחסום תודעתי, והמהפך מלמד על המהפך התודעתי שהוא יותר חשוב מכל דבר אחר. בניגוד לעמים אחרים, תודעת הקיום היהודי היא לא מובנת מאליה, עם ישראל רגיל למעט עצמו מכל העמים והעובדה שהוא מוכן להתעקש על קיומו מלמדת שהוא גם מאמין בכך שיש לו משמעות.

לאיזו ברית אתה שייך?

בשבוע שעבר התפרסמה בקול היהודי כתבה על התעוררות הימין הליברלי שהאירה בזרקור את ההתארגנויות והפעילות של האגף הליברלי, השמאלני או הלייטי (תבחרו איזו הגדרה נכונה יותר, או כולם יחד כי מדובר באמת בשילוב של כמה קבוצות שונות) של הציבור הדתי-לאומי להשפיע על השיח ועל המציאות כשנושא חוק הגיוס והחרדים כטריגר וגם כהזדמנות.

החשיבות היא כפולה - קודם כל כי העיסוק ברעיונות הוא דבר חשוב, ובעידן שבו הרבה פעמים השיח הפוליטי משתלט על הרעיונות זה חסר. נכון, צריך להיות פיקחים, ולשים לב גם להשלכות המעשיות של רעיונות. לדעתי, בקול היהודי יש מאמץ נדיר להצליח גם לדון ברעיונות, ולהשתדל שלא להיגרר כל הזמן רק לחשבונות הפוליטיים וגם להיות ערים ומחוברים למציאות.

הוויכוח בתוך הציונות הדתית סביב חוק הגיוס הוא לא רק פוליטי, אלא משקף זרמי עומק ושאלות זהות. לפני כמה סבבי בחירות נוצר הרעיון של "הגוש האמוני", הרעיון שלו היה שמה שמאחד זו האמונה. אבל באופן טבעי, כשקבוצה מתאחדת היא גם מתפלגת ולכן שילוב של תהליך טבעי, ליבוי האש מבחוץ וכמובן המלחמה - הפכו את נושא הגיוס וממילא היחס לברית עם החרדים לסוגייא הבוערת. 

בעיני, יש חשיבות להתייחס ברצינות לדיון הזה, לא רק כי יש לו השלכות פוליטיות משמעותיות, וגם השלכות חברתיות. מעבר לזה הנחת העבודה היא שהמוצר המבוקש: איך נראית מדינה יהודית, מה מחבר אותה, איך יחסי הכוחות בתוכה - במצב אידיאלי ובמצבי ביניים - לא בידיים שלנו עדיין. ולכן, כל דעה אחרת, גם רחוקה, משמשת כ"חברותא" כדי לברר את הדרך.

בסדרת הכתבות עלה גם המתח שבין הרעיון של "ברית המשרתים" - רעיון שטוען שהברית והחיבור צריך להתבסס על מי שלוקח חלק בקיום ההווה ונושא בעול האחריות על המדינה, לבין "ברית הייעוד" שקשורה לברית שנכרתה בסיני. האם הציונות היא המכנה המשותף שבתוכו יש ויכוח בן דתיים לחילונים או שהמכנה המשותף הוא היהדות והאמונה שבתוכה יש וויכוח בן ציונים ללא ציונים. כמובן שזה קשור גם לשאלה עד כמה היהדות חזקה בתוך תפיסת העולם שלנו.

נדמה, כי למרות הניסיונות של הציונות הדתית לשים מקף בין הציונות לדתית - כשהכוונה ב'ציונות' היא לתפיסה שהעולם הזה מתנהל לפי חוקיו ובהתאם לעשייה שלנו, לבין ה'דתית' כשהכוונה היא לא לאורח החיים הדתי, אלא לאמונה שהעולם מתנהל בהתאם לרצון ה', לשכר ועונש ו/או לחשבונות שמים. צריך להודות שעדיין, לא נוצרה סינתזה אמיתית, ולכן הציבור הזה קרוע בין הברית הציונית לברית הדתית וככל שעולה כוחן של הרשתות החברתיות שהשיח בהן הוא חילוני במהותו, ההובלה היא של השיח החילוני (גם על ידי דתיים) מול שיח דתי מתגונן.

בעיני, ככל שעדיין לא נצליח לגבש שילוב אמיתי שישלב באמת בין תפיסה אמונית לבין לקיחת אחריות על המציאות - תהיה חובה בשני הקיצוניות כדי לאזן. כי אם אין נשיאת הפכים, ישנם הפכים. וכל עוד לקיחת האחריות על המציאות לא תצליח להיעשות עם אמונה מלאה ב"והיה אם שמוע", החרדים לא יקחו אחריות…

שירות נשים בצבא 

מי שנמצא ברשת X (טוויטר לשעבר) מסיבות שונות, מוצא את עצמו אחת לכמה זמן בלב סערה ציבורית שבה כולם עוסקים בנושא שהושלך למרחב הווירטואלי וכולם מתגוששים עליו עד ההכרזה על סערה חדשה. 

הסערות האלו, מתנהלות בדרך כלל בדו-שיח של חרשים, שכן שמה שמאפשרות הרשתות החברתיות זו תקשורת בין אנשים מעולמות שונים, אבל בלי להכיר בכלל את העולם של השני. לפעמים הטוויטר מרגיש כמו שדה קרב שבו מנהלים כל הזמן קרבות על כיבוש שטחים באזור החיץ של המחנות:מחליפים מהלומות. אני בדרך כלל משתדל להתחזק בקבלה שאימצתי לעצמי כשנכנסתי לרשת הזו, להתמקד במשימה שלשמה נכנסתי, אבל בדרך כלל זה גם לוקח למחשבות על הנושאים עליהם סוערת הרשת…

אחד הנושאים שעלה השבוע היה של שירות נשים בצבא, ולא בפעם הראשונה כמובן, וכמו תמיד יש את אותם וויכוחים על המבנה הפיזיולוגי, על מבחן קיר וכו' אלו מראים כוחם בלוחמות שהצילו ואלו טוענים לבעיה בצניעות ומיד הם מותקפים שהן סוטים וכו' וכו'.

מטבע הדברים לעולם החילוני יש יתרון מהותי בדיונים האלו, שכן הטוויטר במהותו הוא מרחב חילוני, שאדם שיש לו דרכא אחרינא צריך סיבה למה הוא שם, וכמו שאמרתי אורח החיים הדתי הוא מכלול שמכיל בתוכו במודע גם הפסד מצווה השווים כנגד שכרה. באופן אירוני, ניתן לראות דמויות שונות שיכולות לשמש כ-ה-ראיה למחירים הדתיים של העמדות שהם מקדמים שבחוסר מודעות מדהים טוענים כי הנה ההוכחה שאין בעיה.

יש גם פער בן הדור הראשון של לוחמי השוויון שרובם ראו את המאבק הזה כחלק מאג'נדה מוצהרת להשפיע על אופן המלחמה (ראו בספר פרחים בקנה ועוד) לדור השני שלפעמים גדל על אותם הסברים שאיתם השתמשו האבות המייסדים ולא על המטרות שלהם. 

אז אם בטוויטר אני משתדל לא להתערב בסערות, כאן אני יכול לפחות לפרוק מחשבות עליהן… וכאן אני רוצה להגיד משהו אחר - לדעתי הדיונים על היכולת הפיזית של הנשים להילחם כן או לא, סוטים מהעניין, זו לא הסיבה שדתיים אינם בעד שירות נשים, כי הרעיון הוא דתי ולא פיזי. הרעיון הפיזי יכול בסך הכל לתת לו סימוכין.

הרי ממה נפשך, לא כל הבנים יותר חזקים מכל הנשים אז למה לעשות חלוקה גורפת? ואם יש מצב של פיקוח נפש? לכן לדעתי לא זו הנקודה. ההכרעה התורנית ש"דרכו של איש לכבוש, ואין דרכה של אשה לכבוש", היא קודם כל הכרעה חברתית, כי התורה מאמינה לכתחילה בהבדלים בין גברים לנשים והשילוב ביניהם יוצר עולם מתוקן.

אם הפמניזם הקיצוני רצה לשלב נשים בצבא, כדי להוביל ל"פרחים בקנה" ולהשפיע על תפיסת המלחמה, והמטריאליזם מנגד ירצה שכולם ילחמו. אזי התורה רצתה לשמר את הניגודיות הזאת כך שבכל בית יהודי יהיה לוחם ולצידו מי שנמנע ממלחמה. המבנה הזוגי מאפשר את נשיאת ההפכים בן מלחמה באויב לבניין הפנימי, ולכן מאפשר לייצר הזדמנות למלחמה עד הסוף. 

נכון, זה מכליל כמו כל הכרעה חברתית, ברור הרי  שבמקרים מסויימים צריך שאשה תילחם למשל אם 'המוסד' צריך אשה למשימה מיוחדת, ואפשר לחשוב באותה מידה על דוגמאות נוספות. אבל הכרעות חברתיות הם באופן מובנה מכלילות, כי הן עוסקות באופן שבו ניתן לבנות חברה מתוקנת. כשהתורה קבעה שאשה אין דרכה לכבוש, היא לא שללה את האפשרות שיהודית תהרוג את המצביא היווני, או מקרים אחרים. בהלכה עצמה ניתן לדון, בוודאי כשיש פיקוח נפש, ובכל זאת יש לתורה הדרכה לסדר החברתי, הדרכה שמציירת כיצד נראה צבא יהודי.